אדם
עכשיו יש לי רק דבר אחד בראש. אני יודע שאני חייב להפגיש את מיה עם ג'וש.
"מה דעתכם לבוא לארוחת שבת בבית הוריי שבוע הבא?" אני שואל.
דיוויד מביט אלי מופתע מעט, אבל עונה: "למה לא בעצם? מה דעתכן בנות? אימא של אדם מבשלת נהדר."
הבנות מסכימות מיד.
אני עוצם את עיניי. עדיין המום למראיה של מיה. חייב להיות הסבר לכך שהיא כל כך דומה לג'וש.
*
כעבור שבוע …
"תכירו זו מיה חברה שלי," מציג דיוויד את מיה בפני אימא שלי.
אני בוחן בעיון את פניה של אימא שלי. היא מביטה במיה המומה. היא מסתובבת מיד. "זמן הדלקת נרות," היא אומרת בקול רועד כשגבה מופנה אלינו.
"הכל בסדר אימא?" אני שואל.
"בטח," היא עונה ואני רואה שהיא מאלצת את עצמה לחייך.
הבנות מצטרפות אליה להדלקת נרות. הן עומדות דקות ארוכות, כל אחת שקועה בתפילותיה.
"אני שמחה שסוף סוף דיוויד מביא לכאן חברה," אומרת אימא למיה, "את נראית צעירה את לא בכיתה של דיוויד ואדם".
"לא, אני רק בשנה ראשונה," עונה לה מיה בשעה שהיא עוזרת לה להביא את האוכל לשולחן.
"אז את בת שמונה עשרה," אומרת אימא בהבנה, בשעה שהיא מתיישבת.
ואז נפתחת הדלת וג'ושוע נכנס.
מיה מביטה בו המומה. "אם לא הייתי נולדת בפברואר, הייתי בטוחה שהוא התאום שלי," היא ממלמלת.
אני מביט בשניהם. אני לא יכול להסביר את הדימיון המדהים הזה ביניהם.
"אימא תראי," אני פונה לאימא.
אימא לא עונה, רק אז אני שם לב שהיא התעלפה.
*
דיוויד
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?" שואלת מיה, "יש משהו שאתה יודע ולא מספר? יש משהו שאתה יודע עליי? למה הבאת אותי לבית הזה?"
"אדם הוא זה שהציע שנבוא לארוחת ערב, את זוכרת? אחרי שסיפרתי לו שאת יהודייה," אני עונה. אני בעצמי לא מבין מה קורה פה. "אדם יש משהו שאתה יודע שאני לא?"
"אני חושבת שכדי שנלך. אימא של אדם לא מרגישה טוב," אומרת לי מיה, "תודה על ההזמנה אדם מצטערת שכך התגלגלו הדברים. לא התכוונתי לפגוע באף אחד."
"על מה את מדברת מיה, את לא עשית כלום," אני אומר לה בשעה שהיא נמלטת מהבית.
"איך אתה מסביר את זה שאני כל כך דומה לג'וש. זה הרי ברור שאני לא יכולה להיות אחותו," היא אומרת לי.
"ברור שלא, הרי גדלת במשפחה אחרת," אני אומר לה.
"אתה לא מבין," היא אומרת ומתפרצת בבכי, "אווה היא האימא שגידלה אותי, אבל לא זו שילדה אותי. אף פעם לא נודע מי הוריי. זה ברור שג'וש לא אח שלי, אבל עדיין איך יכול להיות שיש בינינו כזה דמיון בינינו."
אני מקיף אותה בזרועותיי ומחבק אותה חזק. היא ממררת בבכי ואני נותן לה להוציא את כל הכאב שלה החוצה. לבסוף היא מרימה את עיניה לעברי. "זה גדול עליי," היא אומרת לי לבסוף, "אני לא חושבת שאוכל להמשיך להתראות אתך."
"מעולם לא הרגשתי ככה כלפיה מישהי," אני אומר לה, "אני לא יכול לוותר עלייך. גם אם זה אומר שאצטרך לעבור להתגורר בבית אחר."
"אני לא מוכנה להפריד בינך ובין חבר שכל כך יקר לך." היא אומרת וניתקת ממני.
"אני אתן לך ללכת," אני אומר לה, "אבל אני לא משחרר אותך מליבי. מקומך שם ואני אחכה שתהיי מוכנה לחזור אליי."
אני מלווה אותה הביתה בשתיקה. אני לא מסוגל להירדם וניגש לעשות את מה שמרגיע אותי. אני שם מוסיקה באזניות ומתחיל לשרטט בית חדש. הפעם מי שמלווה אותי ביצירתי זו מיה. כל קו שאני עושה אני חושב האם היא תאהב אותו.
"אני מצטער," אומר לי אדם שנכנס הביתה.
"איך אימא שלך?" אני שואל.
"היא בסדר, היתה לה נפילת סוכר," הוא עונה. ברור לי שזה לא מה שהיה, ברור לאדם שאני מבין, אבל שנינו שותקים. "אני חושב שאלך לישון," הוא אומר, ולשנינו ברור שהוא לא.
"נפרדתי ממיה," אני זורק לעברו, שם את האזניות וחוזר לעבודה.
בימים הבאים אני ממתין לאות ממיה, אבל אין שום הודעה ממנה.
אחרי שבוע אני לא מתאפק ושולח לה הודעה.
דיוויד: "מתגעגע. אוהב אותך. אחכה לך לנצח. ד."
מיה: "שכח ממני. תתקדם הלאה. מ."
דיוויד: "את אהובתי הנצחית. אחכה לך. ד."
**
שבע שנים עברו
14 בפברואר
4 אחר הצהריים
אני עומד בחזית הבניין המשוחזר. לשמאלי עומד אדם ולימיני ראש העיר. הוא נרגש. מספרי הזהב בידיו והוא מחכה שתינתן האות לגזור את הסרט ובכך לסמל את העובדה ששחזורו של המבנה ההיסטורי הסתיים והוא פתוח כעת לקהל הרחב. אדם מחייך לעברה של מירה שעומדת ומסתכלת עליו בעיניים נוצצות. לידה עומדת שירלי מזכירת חברת האדריכלות שלנו. "אני כל כך גאה בך," היא אמרה לי כששמעה שזכיתי בפרס ראשון על שחזור הבניין, וכעת היא כאן מסתכלת עליי בעיניים נוצצות, אבל אני איני משהה את מבטי עליה. איש לא יודע מה עובר לי כעת בראש. לאיש אין מושג מה לא הייתי נותן כדי לראות כאן את מיה.
אין לי אפילו מושג היכן היא כעת. כל מה שאני יודע הוא שימים ספורים אחרי אותה ארוחת ערב אומללה, עזבה מיה את הקמפוס ואין לי מושג מה קורה איתה.
הצלמים נעמדים מולנו, המצלמות מתקתקות ואני עוטה על פני חיוך. העיתונאים נדחקים קדימה, המיקרופונים מושטים לעברינו והשאלות עפות באוויר.
הסרט נחתך והאנשים ממהרים להיכנס לתוך הבניין. אני זז הצידה. שירלי מתקרבת לכיווני אבל אני חומק ממנה, רוצה להסתלק מהמקום.
"מר לוין," פונה אליי אחת העיתונאיות. היא מוכרת לי, אבל איני יכול להיזכר מאיזה ירחון אדריכלות היא. "הייתי רוצה לשאול האם אפשר לראיין אותך בביתך הפרטי."
"אם ברצונך בראיון מדוע שלא תקבעי עם מזכירת החברה ונערוך אותו במשרדינו?" אני שואל אותה.
"הקוראים שלנו היו שמחים לראות איך נראה ביתו הפרטי של מי שקצר את רוב פרסי האדריכלות השנה," היא עונה.
"תני לי לחשוב על זה," אני אומר לה, "תתקשרי למשרד ותשאירי את פרטייך שם."
"אני מעדיפה לתת לך את כרטיס הביקור שלי, היא אומרת ומגישה לי אותו. "מאיה שנואזר, עיתונאית, אדריכלות המחר."
הבטן מתהפכת לי. רק את השם הזה הייתי חייב לראות. "מיה איפה את??"
*
אסתר
היום הוא יום חשוב מאד עבור אחי אדם. עבודת שחזור אחד מהמבנים החשובים בעיר הגיעה לסיומה והיום הוא טקס הפתיחה המחודש. על העבודה הזו הוא זכה בפרס יוקרתי. נכון שאת העבודה עשה דיוויד, אך כיוון שהם שותפים הוא הוסיף את שמו של אדם, ועל כך הוא ראוי להערכה. בעיקר לאור השבר שארע ביניהם לפני שבע שנים.
ראש העיר החליט לקבוע את הפתיחה ל-14 לחודש, שהוא הוולנטיין דיי . "מקווה שלא אקלקל לך את תכניותיך לחג האהבה," הוא אמר לדיוויד.
"בשביל המישהי המיוחדת שלי אני לא צריך יום מיוחד," הוא ענה לו. כך סיפר לי אחי אדם.
איש לא יודע שחג האוהבים הפך בשבילי ליום העצוב ביותר בחיי. היום בו נולדה לי הנסיכה שלי. הנסיכה שלא זכיתי לחבק, אפילו לא לראות את פניה. היא נלקחה ממני מיד עם לידתה. למחרת הופיעה הודעה קרה באותיות שחורות בעיתון על תינוקת שננטשה לקפוא ברחוב. החיפושים אחרי האם לא העלו דבר. כל כך התפללתי שימצאו אותי, שיחזירו לי אותה. אבל הייתי חלשה אחרי הלידה המאולתרת בחדר קר, בביתה של המיילדת. סבתי השגיחה עלי כל הזמן ולא נתנה לי ליצור קשר עם איש, שלא לדבר על לצאת מהבית.
אז כן, חג האוהבים הוא חסר משמעות עבורי, והוא היום החשוב ביותר בחיי. יום שאזכור אותו עד יומי האחרון. חשבתי שאשא את סודי לקבר, אבל לגורל היו תכניות אחרות. לפני שבע שנים הוא צחק לי בפנים. לא רק לי גם לדיוויד, וגם לילדה שלי. משום מקום הוא הפגיש ביניהם, גרם להם להתאהב והפריד ביניהם.
כל המחשבות שלי עסוקות בה, בשעה שאני נוסעת למקום האירוע. אני מאבדת ריכוז ממה שנעשה בכביש. רק כאשר נשמע רעש נוראי של התנגשות מתכת במתכת אני חוזרת למציאות ומגלה שרכב מהמסלול הנגדי סטה לעברי והתנגש בי חזיתית.
הפרמדיק שמגיע מנסה להרגיע אותי. הוא חושב שאני בוכה מכאב. אין לו מושג שאם לא הייתי בוכה קודם, אולי הייתי מודעת לרכב שהתקרב אליי והתנגש בי. אני מבינה שמצבי חמור, בגלל המהומה שמתנהלת סביבי. אני לא מפסיקה לבכות. יודעת שמאוחר מידי בשבילי, ולא אזכה לראות אותה.
*
מיה
"את אהובתי הנצחית. אחכה לך. ד." אלה המילים האחרונות ששלח לי דיוויד. שבע שנים אחרי, אני תוהה אם הוא בכלל זוכר את השם שלי. כל אמצעי התקשורת משדרים את אירוע פתיחת הבניין המשומר. בכל אחת התמונות מופיע דיוויד במרכז. היופי שלו כואב לי בלב. אני כל כך מתגעגעת. "אהובי הנצחי," אני ממלמלת אל מול המסך, "האם אתה בכלל זוכרת את מיה שלך?"
אני משאירה את מקלט הטלוויזיה דולק בשעה שאני הולכת להתארגן לארוחת הערב בבית הוריי לכבוד הולנטיין דיי. אני מציינת עוד שנה בלי האהוב שלי.
את אחר הצהריים ביליתי עם אמי ועזרתי לה להכין את האוכל. אני יודעת שהארוחה הזו חשובה לה, אחרת לא הייתי באה. העובדה שג'פרי הבן של פרופסור רודני יהיה שם היא בהחלט סיבה טובה בשבילי לא לרצות להגיע. פעם אחת נלוויתי אליו לאירוע ומאז הוא לא מפסיק לחזר אחריי. למרות שאמרתי לו ששום דבר לא יקרה בינינו, למרות שאמרתי לו שהלב שלי שייך לגבר אחר, הוא לא מפסיק לנסות. היה יכול להיות קל יותר אם לא היה הבן של החבר הטוב ביותר של אבא שלי.
אני נמשכת שוב להסתכל על דמותו של דיוויד. הוא אמנם מחייך, אבל לא נראה לי מאושר.
אני לא מתאפקת ושולחת לו הודעה.
מיה: "גאה בך כל כך. מ."
דיוויד: "מיה שלי! חזרת אליי. "
דיוויד: "איפה את? אני בא אלייך כעת. ד."
מיה: " פחדתי שלא תזכור. מ."
דיוויד: "הבטחתי לך. את אהובתי הניצחית. ד."
ואז נשמע צלצול הודעה נכנסת באיתורית.
"ד"ר מיה סנטוריני. מתבקשת להגיע בהקדם למחלקה." אני לא מבינה מדוע אני נקראת. הרי אינני בתורנות הלילה. אני שוכחת לגמרי מהשיחה עם דיוויד. כולי מרוכזת כעת בקריאת החירום.
אני מתקשר לאימא שלי. אולי היא יודעת מה קורה. "אימא," אני אומרת, "הוזעקתי לבית החולים. לא יודעת למה הרי איני לא תורנית."
"כנראה משהו רציני, כי גם אני הוקפצתי," אומר אווה, "נפגש בבית החולים."
אני ממהרת להחליף בגדים לג'ינס וחולצת טריקו, אוספת את החלוק שלי, וממהרת לצאת מהבית.
רק אז אני נזכרת שלא אכלתי כלום. אני שמחה שתיק האימונים שלי מונח על המושב לידי. אני פותחת אותו תוך כדי נסיעה, שולפת ממנו חטיף אנרגיה ומתחילה לכרסם ממנו.
אני נזכרת שלא קראתי מה דיוויד ענה לי. אני כעת בנסיעה, ולכן מבקשת מהמערכת שתקריא לי את ההודעות.
דיוויד: "את לא עושה לי את זה! אל תעלמי לי. אני לא אעמוד בזה. ד."
דיוויד: "שבע שנים חיכה יעקב לרחל. אני אחכה לך לנצח. ד."
אני מבקשת מהמערכת שתתקשר אליו.
"מיה!" הוא קורא מיד, "חשבתי שנעלמת לי."
"קיבלתי קריאת חירום. אני בדרך לבית החולים. אני מגיעה עוד רגע, אדבר איתך כשאוכל," אני אומרת לו.
"תבטיחי!" הוא אומר.
"מבטיחה לך," אני עונה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" הוא שואל.
עיניי מתמלאות בדמעות. "גם אני," אני לוחשת לפני שאני מנתקת את השיחה.
אני שמחה שאני מוצאת חניה בקלות. מיד אחרי מגיעה אימא. "היתה תאונה רצינית," היא מעדכנת אותי, "מגייסים את כל הרופאים מהאזור."
אנחנו יוצאות בריצה לעבר מוקד החירום, מודיעות על בואנו.
אימא לוקחת את אחד התיקים. "בואי איתי מיה," היא מורה לי ומתחילה להקריא לי את הפרטים.
"אסתר לוי, בת ארבעים …"
אנחנו נכנסים לחדר בו שוכבת הפצועה. החדר עמוס באנשים.
"אני מבקשת שתחכו בחוץ בשעה שאנחנו בודקים אותה," אומרת אימא.
אני זזה כדי לפנות את הדרך. אני מרימה עיני וקופאת. "אימא," אני לוחשת.
אימא מסתובבת אליי, אני מצביעה בידי לעבר הגבר שנעמד מולי ומביט בי בהפתעה.
"אני לא מאמינה," ממלמלת אימא.
"מי את?" הוא שואל אותי.
"אני ד"ר סנטורי," אני ממהרת לומר ומתעשתת מיד. יש כאן אישה שזקוקה לטיפול מיידי. אין זמן עכשיו לאיבוד עשתונות.
"תקחי ממנה דמים מיה," מבקשת אימא.
אני עושה כדבריה.
אני ניגשת למסור את המבחנות לבדיקה. אני נכנסת רגע לחדר ומוציאה ממני מבחנת דם אחת. "אני מבקשת לבדוק התאמת דם," אני אומרת לטכנאי שבא לקחת ממני את המבחנה. תודיע לי באיתורית.
"הוספתי מבחנה משלי, רק שתדעי," אני אומרת לאימא.
"קיוויתי שתעשי זאת," אומרת לי אימא, "הצעיר הזה דומה לך בצורה מדהימה."
אם לא די בכך, נכנסת הודעה מדיוויד.
דיוויד: "אסתר, אחותו של אדם נפצעה קשה בתאונת דרכים. אני בבית החולים "הר סיני" אתו."
אני מראה לאימא את ההודעה. "זה לא יאומן," היא ממלמלת.
בשעה שאימא ממלאת טפסים ורושמת את התאריך היא פונה אליי. "כמעט שכחתי, מזל טוב ילדה שלי. היום יום הולדתך," היא אומרת לי ומוציאה מתוך כיס החלוק שלה שקית ובה זוג עגילים עם אבני אמטיסט, אבני המזל שלי. "את כרטיס הברכה שכחתי ברכב," היא אומרת בהתנצלות.
"תודה אימא אהובה שלי," אני אומרת ומחבקת אותה.
אני מבקשת מהאחות שתקרא למשפחה להכנס פנימה. אדם נכנס עם שלושה בנים. שניים בעלי שיער אדמוני ועיניים כחולות כמו שלי, ביניהם זה שראיתי כבר. "אנחנו במרוץ נגד השעון. הפצועה זקוקה למנות הדם באופן דחוף. התוצאות הגיעו והבנים נמצאו מתאימים לתרומה. גם אתה. גם ג'ושוע." את העובדה שגם אני שומרת לעצמי, "האחות תראה לכם לאיפה לגשת."
"את תחכי," לוחשת לי אימא, "המחלקה זקוקה לך לא פחות כעת. רק אם לא תהיה ברירה תגישי לתרום."
לשמחתי המנות שמתחילות לזרום אליה, מייצבות את מצבה. אני שמחה שהקשבתי לאימא.
"האמת שלו היה המצב שונה לא הייתי מתערבת, אבל אני מודה שאני מאד נסערת מהגילוי," אומרת לי אימא ברגע של מנוחה.
"גם אני. אבל שיהיה ברור שרק את אימא שלי. אין לי אימא אחרת," אני אומרת לה.
"את לא יודעת כמה חשוב לי לשמוע את המילים האלה," היא אומרת לי.
"יש לך ספק?" אני שואלת בפליאה.
"כל אימא מאמצת חוששת מהרגע הזה," היא אומרת.
"אני כל כך אוהבת אותך, לא אוותר עלייך לעולם. את זו שלימדת אותי שאימא היא מי שמגדלת אותך," אני אומרת.
"תודה קטנה שלי," אומרת אימא, "הייתי זקוקה לשמוע זאת," היא חוזרת על דבריה. "ועכשיו יש שם גבר שמחכה לך," היא אומרת., "מצבה מתייצב ואני כאן. לכי אליו."
אני יוצאת לעבר אזור ההמתנה ורואה את דיוויד. כמה שהוא יפה. הלב שלי הולם חזק רק מלאות אותו. אני רואה את המבט שבעיניו. הוא עצור.
אני מתחילה לרוץ לעברו. זה מה שהיה צריך לראות. הוא לא אומר מילה, מצמיד אותי אליו ומנשק אותי חזק. אני בקושי נושמת. לבסוף הוא ניתק ממני וכורע ברך. "תתחתני איתי," הוא אומר, לא שואל, אלא קובע.
"אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להיות איתך," אני עונה לו.
"ד"ר סנטוריני את נדרשת לחזור למחלקה," קוראת לי האחות.
"ד"ר לוין," תתחילי להתרגל, אומר לי דיוויד וקורץ לי.
"ד"ר לוין," אני עונה לו, "נשמע שם יהודי כזה, מתאים לי."
"אני מתלבטת האם מנות הדם הספיקו," אומרת לי אימא.
"אני אגש לתרום להם מנת דם," אני אומרת.
אני ניגשת שוב להמתנה ומבקשת מדיוויד שילך איתי. "כמה ילדים יש לאסתר?"
"שלושה בנים," הוא עונה לי.
"יש לך מושג מדוע היא אמרה שהיו לה ארבע לידות?"
*
דיוויד
אני יושב בחדר ההמתנה מחוץ לחדר בו תורמת כאן מיה מנת דם. אני מוציא את הנייד ומחייג. "אדם אני חייב לשאול אותך משהו. אחותך אמרה שילדה ארבע פעמים ויש לה רק שלושה בנים. איך אתה מסביר את זה?"
אדם שותק.
"אדם?" אני שואל.
"אחותי היתה בהריון כשהיתה נערה אבל היא עשתה הפלה. היא היתה אצל סבתי כמה חודשים כדי להשתקם," הוא עונה לי.
"זה מאד חשוב לי," אני אומר לו, "תשאל את אימא שלך בקשר לזה."
"מה פתאום שאשאל אותה כעת," הוא עונה לי בכעס.
"אחותך זקוקה לתרומות דם. תשאל אותה בבקשה," אני מבקש.
*
שבועיים עברו…
מיה קיבלה בשלווה את הידיעה שאסתר היא אמה הביולוגית. היא באה להיפרד ממנה לפני ששחררה אותה הביתה. "זה אולי מסביר לי משהו לגבי המראה שלי, ומה ראית בג'ושוע," היא אמרה לה, "חבל שלא ידעתי את זה קודם. הפסדתי שבע שנים עם דיוויד. בכל מקרה זה לא משנה שום דבר. אווה היא אימא שלי ואני לא מחפשת להחליף אותה עם אף אחת. אם זה נותן לך שלווה לדעת ששרדתי את הלילה הנורא הזה בו נטשת אותי, אז יפה לך. לי אין קשר לזה. מבחינתי חיי התחילו בשנייה שאווה אחזה אותי בזרועותיה, תינוקת קפואה שנלחמת על חייה."
אין בה כעס במיה, אבל גם אין בה רחמים או כל רגש שהוא כלפי אסתר. "את לא אימא שלי," היא אמרה לה ועזבה את החדר.
"אני מצטערת," אומרת לי מיה, "אני לא מרגישה כלום כלפיה. זה אולי מסביר לי מאיזו משפחה נוצרתי, אבל יותר מזה כלום. אפילו לבנים שלה איני מרגישה כלום. יש לי משפחה משלי ואין לי צורך בתוספות. ועכשיו יש לי אותך ואתה תבנה לי משפחה שלמה משלנו."
"אני לא יכול לחכות," אני עונה לה, "הייתי רוצה שנתחתן בהקדם."
"מתי שתרצה אהובי," היא עונה לי, "רק תן לי התראה של שבועיים מראש כדי שאוכל לסדר את המשמרות שלי ושל אימא."
"יש לך שבועיים," אני אומר לה להפתעתה.
"אתה רציני?" היא שואלת.
"רציני לגמרי," אני עונה לה.
"אני חושבת שכדי שתלך לדבר עם הוריי," היא עונה לי.
"בשמחה," אני עונה, "אבל קודם עלינו להגיע לבית שלי. באים היום לראיין אותי. הם התעקשו לצלם את הבית. הייתי רוצה שתראי אותו לפני כולם."
אנחנו מגיעים לבית שבנוי על גבעה. הבית מלא חלונות ועוד לפני שאנחנו נכנסים לשביל הגישה אני רואה את ההתרגשות על פניה. "אתה באמת מוכשר," היא אומרת בשקט, "הוא כל כך יפה."
אני פותח בפניה את הדלת בשתיקה ונותן לה לשוטט בין חדריו. כעבור דקות ארוכות היא חוזרת. "אין דבר שהייתי משנה בו," היא אומרת.
"את יודעת כשעיצבתי אותו, עצמתי את עיני וחשבתי עלייך," אני אומר לה.
"באמת?" היא שואלת.
"מה את מופתעת. אמרתי לך שאת אהובתי הנצחית." אני עונה לה.
מיה מחבקת אותי ופורצת בבכי. אני מלטף את שיערה. "מדוע את בוכה?"
"אני לא יודעת אם אני אמורה לכעוס על הגורל שהפריד בינינו לכל כך הרבה שנים, או להודות שהפגיש בינינו מלכתחילה, והפגיש בינינו שוב כשהדברים התבהרו. אני רק יודעת שאני לא יכולה לנשום רגע אחד בלעדייך."
אני לוקח את ידה בידי ומוביל אותה לחדר השינה. אני פותח בפניה את חדר הארונות ומראה לה שגם אם תבוא אליי ורק בגדיה לגופה הכל מוכן כאן לקראת בואה. הארון מלא בבגדים ואביזרים, כשם שהחלק שלה בחדר האמבטיה מאובזר כולו עבורה.
"מתי אמורים להגיע הצלמים?" היא שואלת.
"עוד שלוש שעות," אני עונה לה.
מיה ניגשת לחדר האמבטיה, פותחת את הברז, בודקת את חום המים ונותנת להם למלא את האמבטיה. היא מסירה במהירות את בגדיה וניגשת לפשוט את שלי. "זה אומר שיש לנו זמן," היא אומרת ונכנסת לאמבטיה מלאת הקצף והמבט בעיניה לא משאיר ספק למה שעובר לה כעת בראש.
אני מסיים להוריד את בגדיי, לא טורח לזרוק אותם לסל הכביסה ונכנס בעקבותיה למים. אני מושך אותה אליי ומנשק אותה, ומנשק אותה, ומנשק, כדי להשלים את כל הימים שהחסרתי ממנה נשיקות.
בר אבידן
מאמינה באהבה