בר אבידן -מאמינה באהבה

אני יושבת בפאב השכונתי עם עומר אחי הגדול וחבריו.

"אז מה קטנה, גם את משוחררת?" אומר לי עומר, "אנחנו כנראה מזדקנים." כולם פורצים בצחוק.

"תמיד תהיו זקנים ממני," אני אומרת לו ומוסיפה: "סבא."

"לא תמיד,"  אומר אור.

שקט משתרר. לבסוף אומר עומר: "אז מה עידו שמעתי שאתה נוסע לדרום אמריקה."

עידו מתחיל לספר בהתלהבות על הנסיעה הקרובה, אבל המילים של אור מהדהדות בראשי. יותר מהן, הייאוש בעיניו. אני מגניבה לעברו מבטים ורואה שהוא מסתכל עליי. מבטו מחפש את עיניי, אבל הוא שותק.

"אני מתה לוופל אמריקאי אבל המנות פה כאלה ענקיות," אני אומרת, "מישהו רוצה לחלוק איתי?"

"אני אשמח," אומר אור ומבקש מעידו להתחלף איתו במקום.

"אז איזו גלידה את אוהבת?" הוא שואל.

"וניל ופיסטוק," אני עונה.

"ושוקולד?" הוא שואל.

"גם,"  אני עונה.

"ומלא קצפת?" הוא שואל.

"ברור," אני עונה.

מילותיו של אור נשכחות והאווירה העליזה חוזרת לשולחן שלנו.

"כבר מאוחר מאד," אומר אור לכולם, "אני חייב לזוז."

"היה נעים להכיר אותך," הוא אומר לי, "חבל שהדברים הכי טובים קורים בעיתוי הכי לא נכון."

"אתה מתחתן מחר?" אני שואלת וצוחקת.

"ממש לא," הוא עונה, "אני יוצא לשרות מילואים על צו שמונה."

"זה כל הסיפור?" אני שואלת, "ואני כבר חשבתי."

"את מתוקה אמיתית," הוא אומר, "כזו שמתאהבים בה בשנייה. אבל אין לי הזכות לבקש ממך כלום. המצב בגבול מאד לא רגוע. אנחנו בקושי מכירים. ומה יקרה אם יקרה לי משהו? את לא צריכה את זה."

"אור בוא נצטלם, שיהיה לנו מזכרת מהלילה הזה," קוטע אותו עידו, "מי יודע מה יהיה. אתה יוצא למילואים. שיהיה."

עיניי מתמלאות דמעות.

"הי קטנה מה את בוכה," אומר לי עומר, "זה ההומור השחור של כל לוחם. רואים שלא שרתת ביחידה קרבית."

רגע לפני שאנחנו נפרדים אני עושה מה שלא עשיתי לפני כן מעולם. אני לוקחת מפית שעליה הלוגו של הפאב ורושמת את מספר הטלפון שלי. לידו אני מוסיפה את שמי. אני מגישה לאור אותה ללא מילים.

"ליבי," הוא חוזר על השם שלי, "ליבי, את הלב שלי."

"אל תחכו לי," הוא אומר לחברים, "אני לוקח את ליבי לסיבוב בים."

"ברצינות ליבי?" שואל אותי עומר.

"כנראה שכן," אני עונה.

"את מטורפת את יודעת?" אומר לי אור בשעה שהוא פותח לי את הדלת ליד מושב הנהג, "את לא מפחדת שיקרה לי משהו?"

"תפסיק לומר את זה," אני אומרת, "אני יותר מפחדת שאוותר עליך ותחזור מהמילואים ואני אראה אותך מסתובב מחובק עם מישהי אחרת."

"זה לא יקרה ילדה," הוא עונה לי, "את הלב שלי את גנבת מהשנייה הראשונה שראיתי אותך ליבי. לא חשבתי שתתני לזה סיכוי. הרי איני יודע מתי אחזור."

"אז עכשיו שיש לך אותי, אתה חייב לשמור עליך בשבילי," אני אומרת לו.

"אני רוצה שתדעי שאני לא יכול להתקשר מתי שבא לי, אז אל תכעסי עליי," הוא אומר בשעה שאנחנו מגיעים לים. הוא שולף את מכשיר הטלפון שלו, מחייג את המספר שלי ואומר: "עכשיו יש לך גם את שלי." הוא מבקש ממני לעמוד ומצלם אותי. "רוצה אותך איתי כל הזמן," הוא אומר.

"אז גם אני," אני אומרת ומצלמת אותו בשבילי, ועוד תמונה שלנו יחד שאותה אני שולחת גם לו.

אנחנו מטיילים על שפת הים ומדברים. השיחה בינינו קולחת ואני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כבר שנים. אנחנו נפרדים כמעט עם עלות השחר ואני מבטיחה לו שאחכה לו כמה שצריך.

אור לא מאכזב ושולח לי הודעות קצרות מתי שהוא רק יכול. את כולן הוא מסיים במילים: "את הלב שלי."

אני מצידי שולחת לו כל לילה לפני השינה מכתב ארוך רווי בגעגועים ומלא אהבה.

אני נמנעת מלהקשיב לחדשות, ואור שברוב חוכמתו לא סיפר לי היכן הוא, משדר שהכל בסדר ואין לי מה לדאוג.

הימים עוברים לאיטם. עידו כבר נסע לדרום אמריקה, ואייל התחיל ללמוד רפואה כך שאותו לא רואים בכלל. בן עובד כאיש בטחון באל על והוא בטיסה. אני יוצאת עם עומר וחבריו שוב לבר, רק כדי להרגיש קרובה לאור.

"מה את עושה מתוקה?" מתקבלת ההודעה מאור.

"אני בפאב עם עומר וחברים שלכם בגללך. מתגעגעת וחושבת אליך," אני עונה.

"ועם מי את?" הוא שואל.

"כבר אמרתי לך. אני איתך," אני עונה לו.

"אם את אומרת," הוא עונה.

אני מרגישה שהוא כועס עליי. אולי הוא חושב שלא הייתי צריכה לצאת בלעדיו או אולי בגלל שהוא תקוע אי שם. אני לא יכולה לעצור מבעד לדמעות להתפרץ ואני מתחילה לייבב.

"לב שלי, למה את בוכה?" אני שומעת את קולו של אור ומרגישה את ידיו החסונות מקיפות אותי. "אמרת שאת איתי אז הייתי חייב לבוא. הרי את לא שקרנית."

 ***

אני נמצאת עם אור בבדיקת אולטרה סאונד.  שני בנים נולדו לנו במשך חמש שנות נשואינו.  "בבקשה שזו תהיה בת," אני מבקשת בליבי.

"את רוצה לדעת את מין העובר?" שואלת אותי הטכנאית.

"מה זאת אומרת?" אומר אור, "זו בת. שני חיילים כבר יש לי בבית."

"יהיו לך שלושה," מתקנת אותו הטכנאית, "זה בן."

אור מלטף את שערי. "אני מצטער ילדה, אני יודע שרצית בת."

הוא מוציא את הנייד שלו לצלם את המסך ובו התינוק שלנו כאשר הוא מצלצל. החיוך על פניו נמחק. אני כבר מבינה הכל.

"שוב יוצאים למבצע," הוא אומר לי, "למה הם לא קוראים לזה מלחמה? הרי זה בדיוק אותו גיהינום שם."

מיד אחרי נשמעים הצפצופים מקבוצת הווטצאפ של הבנים. "כולם גויסו," הוא מדווח לי.

את הנסיעה הביתה אנחנו עוברים בשתיקה. הידיים שלו כל הזמן נוגעות בי מלטפות את פני, מלטפות את ידי.

"לב שלי," הוא אומר כשאנחנו מגיעים הביתה, "את זוכרת שאני מת מגעגועים אליך, נכון?"

אני מנסה אבל לא מצליחה, והדמעות זולגות ממני ללא הפסק.

אני עולה איתו לחדר השינה שלנו ועוזרת לו לארוז את התיק בשתיקה. אני שמחה שאפיתי עוגיות לפני שיצאנו לבדיקה ואני עסוקה כעת באריזה שלהן, כך שלא תמעכנה. אני מוסיפה לו גם שוקולד שהוא אוהב,  וקופסה של פירות חתוכים לדרך.

"את תעזבי אותי אם אפצע?" הוא שואל כמו כל פעם לפני שרות מילואים.

"אור אני מתחננת תפסיק לדבר כך. לא יקרה לך כלום ולכן השאלה שלך לא רלוונטית. אני לא אעזוב אותך לעולם, גם אם הגרוע מכל יקרה. אני נשבעת," אני אומרת לו ומכסה אותו בנשיקות. "עכשיו תורך לחבק אותי ," אני מייבבת ומתכרבלת בין זרועותיו לחיבוק.

"אני פשוט יודע שזה יקרה," הוא אומר לי רגע לפני שהוא הולך, "רק לא יודע מתי. תזכרי שאני אוהב אותך לנצח."

אני צדקתי. אור חזר שלם בגופו מהמלחמה. הוא נשאר הגבר המדהים ביופיו שהכרתי, זה שגורם לכל הנשים להסתכל עליו ולחשוב: "כמה חבל שהוא נשוי." מה שהתחולל לו בפנים איש לא ידע.

גם לאור עצמו לא סיפרתי איך עוברים עלי לילותינו המשותפים. מעולם לא דיברנו על כך, ואיני יודעת אם הוא מודע לכך או לא.

מעומר שמעתי שהיה ריב בין אור לעידו. עידו טען שהוא יותר ותיק לכן אמר שמגיע לו לצאת בצוות הראשון למבצע. אור שנסע אחריו ראה איך נקלע הרכב לטווח האש של האויב והתפוצץ. "זה הייתי צריך להיות אני," הוא צעק לשמיים, "זה היה הצוות שלי."

עומר חיבק אותו ואמר לו שאולי הוא ניצל כי יש לו אותי, אבל אור בכה ואמר שעידו לא השאיר אחריו כלום.

אלה היו המילואים האחרונים של אור ביחידה הלוחמת. גם עומר שברגע האמת תמך באור, נשבר.

***

עוד חצי שעה הצפירה. אור לובש מכנס כחול וחולצה לבנה ועליה הסמל "יזכור." הוא אוחז בידי ומוביל אותי לרחבת הטקס ב"יד לבנים." היד שלו אוחזת בי בחוזקה, אבל אני מרגישה את הזיעה הקרה שנאגרת בה.

"יזכור עם ישראל…" מתחילות המילים להיאמר.

"את יודעת שזה אני שהייתי צריך להיות שם על הלוח," הוא אומר לי כמידי שנה.

"זה לא מה שנקבע לך," אני אומרת לו ומלטפת את ידו, "אתה נשארת כאן כדי לזכור."

"אני זוכר, אני זוכר אני זוכר,"הוא צועק כמעט בלי קול ומבטו מופנה לשמים. "אני זוכר."

"את יודעת שאני זוכר," הוא אומר לי ועיניו שטופות דמעות.

"אני יודעת אהוב שלי," אני אומרת ואוספת את דמעותיו.

"ובכל זאת את לא עוזבת אותי," הוא אומר לי.

"ולעולם לא אעזוב," אני אומרת לו.

"את הלב שלי," הוא אומר ומניח את ראשו על כתפי ונותן לכל הדמעות שהוא אוגר במשך השנה להישטף החוצה בלי בושה.

"את מבינה," הוא אומר לי לבסוף, "בדיוק בשביל זה קיים יום הזכרון. כדי לתת לנו לפרוק את הכאב, כדי שנוכל לשרוד את ימות השנה."

לזכרם.

מ'

כמה יפים היו השירים שכתבת לי באותם ימים שאני עדיין לא ידעתי לכתוב.

כשישבתי לכתוב כמה מילים ליום הזכרון השנה שוב צף ועלה לי היום הזה בו תמו חייך,

הזכרון הזה שהופעת בחלומי באותו יום וביקשת שאצטרף אליך נדמה כאילו היה אתמול,

ואני לא הבנתי שאתה חי מעבר לענן ולא אראה אותך יותר.

בר