הוא אוהב אדום

הוא אוהב אדום.

לקראת פגישתנו צבעתי את ציפורניי באדום.

גם ברגליי וגם באצבעותיי.

לבשתי שמלה שחורה צמודה.

אמנם אני לא אקסטרה סמול אבל ככה הוא אוהב אותי.

אחת שיש מה לתפוס בה.

לגבי הנעליים התלבטתי.

היה לי חשוב שצמיד הרגל יהיה גלוי לעיניו.

לבסוף נעלתי סנדלים אדומים דקי רצועות

כך שהצמיד בצבץ מבעדן.

למראה המושלם צבעתי את שפתיי באודם אדום חזק,

כזה שלא נמחק מהר במים.

הוא בא אליי עם חולצת בד שחורה,

שרוולים מעט מקופלים, וכפתור עליון פתוח.

אפשר היה מיד לראות את השפעת האדום עליו,

כמו שור שמביט בסדין האדום

וכולו מרוגש.

עיני הזאב שלו כמעט בלעו אותי,

וכיוון שהוא יודע להתאפק

הוא לא טרף אותי מיד.

אני לעומתו נחפזתי לגעת בו,

ללטף את עורו תחת החולצה,

לחכך בו את פני,

להסניף את ריחו אלי.

הוא אחז בראשי וקרב אותי אליו,

שואף את ריח השמפו הטרי של שערי

שזה עתה נחפף.

יכולתי להרגיש את השפעת

מי הבושם שלי עליו.

הוא בהחלט אהב את הריח

ואני הקפדתי להכתים ממנו

כל חלקת עור גלויה.

לבסוף העברתי את שפתי מרוחות באדום

וסימנתי את חולצתו.

"מנוולת," הוא סינן לעברי.

"תירגע, " עניתי לו, "זה יורד בכביסה."

עיניו רשפו לעברי. הוא בהחלט כעס.

"ואולי כך תבין,"

אמרתי לו,

"שאינך יכול להשאיר בי סימנים

במקומות שגלויים לעיני כל."

הוא הסיר ממני מבטו

והחל לסמן את גופי בנשיקות.

כך ירד מהצוואר לאורך גופי

לא הייתי מוכנה למה שקרה.

הוא השאיר אותי המומה.

הוא נשך את עורי הלבן והרך

במקום שאיש לא רואה,

רק אני.

זה בדיוק מה שרצה.

שאזכור.

כשסיים ויכולתי כבר לנשום,

הוא הוציא עט שחור מכיסו

וחתם את ראשי התיבות של שמו,

ליד הסימן שנוצר.

מאז,

אני לא צובעת עוד את שפתיי

באודם בכלל.

מדבר אחד לא נגמלתי.

כל פעם מחדש אני מכתימה אותו

בבושם שלי

וכשהוא נרדם עם הריח שלי מרוח עליו

ושוקע לשינה עמוקה,

מה הפלא שהוא חולם עליי?

ב.א. ©