ליאור
אני מסיים את העבודה בשדה, ממלא דו"ח עבודה יומי, ומסתכל על ההודעות שהשאיר מנהל העבודה.
אני מביט לאחור בסיפוק על כמות החיטה שנקצרה היום, משתהה מעט, מתמתח והולך בעצלתיים לחדר להתארגן.
החברים שלי רוצים לרדת היום לים.
בהגיעי לחדר, אני פותח את הדלת ונהנה מהקרירות שלו.
את דירת הרווקים אני חולק עם עופר.
למרות כל מאמצי לא הצלחתי ללמד אותו שני דברים-
האחד לכבות את האורות, והשני לכבות את המזגן.
בכל פעם יש לו תרוץ אחר. "מישהו קרא לי, מיהרתי…" לעולם הוא לא יודה ששכח.
כיוון שהוא עובד במשרד, הוא קם הרבה אחריי ולכן חוזר הרבה אחריי.
אני לוקח את הזמן, נותן למים לזרום על גופי הערום, מקרצף ממנו את החול והאבק שנדבק בו, וחופף את שערי.
מחשבותיי נודדות. כבר כמה חודשים אני לבד. לא יודע מדוע דווקא עכשיו זה פתאום מפריע לי.
מאז שהתחלתי לגלות עניין בבנות, אני לא זוכר את עצמי ישן לבד. מיום שנפרדתי מנירית, אין לי כל רצון להתחיל שוב את המשחק הזה.
אני מחליט ללבוש כבר את בגד הים , אבל נזרק על המיטה ונרדם מיד.
"ליאור קום כבר," אני שומע את קולו של רם שמנסה כנראה להעיר אותי כבר כמה דקות.
אני פוקח עין תורנית וממלמל: "אני מת מעייפות."
רם לא מוותר ודואג שאני אקום. אני משתרך אחריו לחניה מאחור, והולך לקחת את הטרקטורון.
לחציה ארוכה על הגז והטרקטורון מאיץ. הרוח עושה את שלה ומעירה מיד.
אנחנו יוצאים במהירות מבעד לשער הקיבוץ, ודוהרים בשביל לעבר החוף.
עכשיו אני כבר מרגיש את האדרנלין זורם לי בגוף. אנחנו גומעים את המרחק בכמה דקות. שנינו קופצים מהטרקטורונים שלנו ומתחרים בריצה לתוך המים.
בזוית עין אני קולט שיש שם קבוצת בנות, אבל מה שמעניין אותי כעת זה לנצח את רם בתחרות הריצה, כמו שאני תמיד עושה. אני מעיף מבט לאחור, ורואה שרם נעצר לידן. אני לא עוצר נכנס לעומק הים ושוחה, מתיש את עצמי.
כשאני חוזר חזרה, רם ושאר הבנים שרועים על החול החם, כמה בנות סביבם, וכולם מנהלים שיחה קולנית.
אני סוקר אותם במהירות ומבחין בה. היא יושבת בצד, וכאשר אני מתקרב היא מרימה עיניה ובוחנת אותי בדקדקנות. אני מרים גבה, ומתלבט אם לשאול האם עברתי את המבחן שלה. היא זזה לקצה המגבת שלה, מותירה לי מקום לשבת. אני נד בראשי כאות תודה ומתיישב.
שקט משתרר בינינו. "קוראים לי," אני מתחיל לאמר לה, בדיוק בזמן שהיא אומרת לי אותו הדבר. אני לוחץ את ידה, ואומר "בבקשה, את."
"אדווה," היא אומרת לי ומשאירה את ידה בידי. אני מרגיש את ההתרגשות ניבנת בי רק ממגעה. היד שלה חמה, ומרגישה לי כל כך נכון בתוך כף ידי. לא זוכר מתי פעם אחרונה הרגשתי כך, אם בכלל.
אדווה
"ליאור," כך קוראים לו. אני מתפללת שלא ישחרר את ידי. המגע שלו כל כך נעים לי. מאז שנפרדתי ממיכאל, לא הרגשתי כך. הוא ראה איך הסתכלתי עליו. לא יכולתי להסיט מבטי ממנו. יש לו גוף מדהים. רואים שהוא מתעסק בספורט, ולפי השיזוף שלו, נראה שהוא שוהה הרבה בשמש. השיער שלו חלק וארוך יחסית לבן. והעינים שלו, אפשר לטבוע בהן. ואני טובעת. הן משדרות געגוע. אנחנו מדברים שעות, ולא שמים לב שהשמש שוקעת.
הלילה יורד. אנחנו יושבים סביב המדורה וממשיכים לדבר. אני מרגישה מאד נינוחה איתו, כאילו אנחנו מכירים שנים. עדיין לא פותחת בפניו את ליבי, וגם לא מנסה לגעת בליבו בניסיון לפענח את המבט המתגעגע בעיניו. כאשר אנחנו נפרדים הוא אמר לי: "היה כייף לדבר איתך, " ומבקש את כתובת המייל שלי. מין פרידה סתמית כזו, ולא מחייבת.
שום דבר לא הכין אותי למבול המיילים שאני מקבלת ממנו תחילה מהוססים, אבל כאשר אני מגיבה לו בהתאם, הוא מרגש אותי כל פעם מחדש עם בחירת המילים שלו, והאהבה שהוא משפיע עלי.
"מה את עושה בחג שבועות?" הוא שואל אותי.
"לא משהו מיוחד, אתה יודע . ארוחות חלביות, עוגת גבינה," אני עונה, ושולחת לו סמיילי.
"אם כך את מוזמנת לקבוץ," הוא קובע נחרצות, "הגיע הזמן שתראי מהו חג קציר אמיתי."
הרבה נאומים עברתי מצד אימי, בשעה שביקשתי את רשותה לנסוע לקיבוץ. רוב ההתנגדויות שסבבו סביב נושא אחד. "את ילדה טובה כפר שמריהו, מה לך ולקבוצניקים? בראש שלהם רק דבר אחד." אני לא יודעת מה אמרתי לה שגרם לה בסוף להסכים. הסתפקתי בהסכמה, בלי לבקש הסבר.
ליאור מחכה לי בכניסה לקיבוץ, ולקח ממני את התיק שלי, והולך איתי יד ביד, מציג אותי לכולם בגאווה. אני מסתכלת מסביבי על הדשאים הירוקים, על הפרחים בשלל צבעים ומתפעלת בקול רם מכל פינה ופינה.
החגיגה עומדת להתחיל וליאור מספר לי שהוא צריך לנהוג בטרקטור בתהלוכה של הכיתה שלו. הוא מוביל אותי לפינה בדשא, מניח את התיק שלי, נותן לי נשיקה מרפרפת על שפתי ורץ להצטרף לחבריו.
ליאור
אני עולה על הטרקטור, העגלה שלו מלאה תוצרת של גידולי שדה. אני משקיף על אדווה מרחוק, ורואה אותה יושבת ישיבה מזרחית על הדשא וזרעים של חרטה מתגנבים לליבי. "מה חשבתי שהזמנתי בחורה שאינני מכיר כמעט, דווקא ביום הזה." אני מגרש את המחשבות המטרידות, ומתרכז בעובדה שהיא ישנה אצלי היום. מזמן לא הייתי עם מישהי, מה כבר יכול לקרות.
להפתעתי, העירונית הזו דווקא מתלהבת. ברגע שמתחילה התהלוכה, היא קמה ומצטופפת עם כולם. היא שרה ומנפנפת לי ביד, כאשר אני מוביל את הכיתה שלי לידה. אני שמח לראות שהיא בסדר, וממהר להצטרף אליה, כאשר הכל מסתיים. היא מפריחה את החששות שלי, ומסירה לגמרי את שרידי הדימוי של ילדת כפר שמריהו. אנחנו מבלים עם החבר'ה שלי, והיא משתתפת באופן פעיל בשיחה, מרשימה אותם וגורמת לי גאוה גדולה.
אנחנו פורשים לחדר שלי. היום הדירה כולה לרשותי. סוף סוף אני יכול להתקרב אליה, בלי מחיצות. אני נושם את ריח הבושם העדין שלה, ומתרגש. היא זורמת איתי ונותנת לי לגעת בה. אני כל כך מאושר!
אנחנו נכנסים מתחת לשמיכה, והענינים מתחילים ללהוט בינינו, עד שהיא עוצרת אותי.
"אני מעדיפה לישון לבד," היא אומרת לי ומבקשת שאראה לה היכן. אני לא מראה לה כמה אני המום. זה הדבר האחרון שציפיתי ממנה, אחרי כל המילים הלוהטות שהוחלפו בינינו. אני מנסה לקרר את עצמי, ואומר לה שתשאר במיטתי, אני אלך לישון בחדר השני.
אדווה
אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר שהכין לי. חביתה, סלט, מיץ תפוזים. "אני חייב ללכת לעבודה בשדה," הוא אומר לי, "אני אשתדל לחזור לפני שתעזבי."
אני מביטה בגבו המתרחק של ליאור שלקח את ליבי איתו, ויודעת שיותר לא אראה אותו. שירי ארץ ישראל היפים נשמעים ברמקולים בשבילי הקיבוץ, ומטביעים בי את הכאב כל שנה עם הגיע חג השבועות.
למחרת מגיע ממנו מייל פרידה.
עשר שנים עברו מאז
ליאור: הי אדווה.
אני: ליאור?
ליאור: כן, האדיוט מהקיבוץ.
אני: אני יודעת מי אתה, מה קרה שנזכרת בי פתאום?
ליאור: זה לא פתאום. לא היה לי אומץ לכתוב לך. מה יכולתי לאומר לך? הרי יש לך את כל הסיבות בעולם לכעוס עלי.
אני: זה היה מזמן, ומזמן נשכח.
אני משקרת לו, לא רוצה לאמר לו שהלב שלי עדיין אצלו.
ליאור: אני מקווה שאת מאושרת, שיש לך בעל, וילד אחד או שניים, וגם כלב.
אני: לא, לא ולא.
ליאור: היתה לי אשה, לא ילד ולא כלב. היא היתה שונה כל כך ממך, ואולי זו היתה הבעיה בינינו. כל הזמן הישוותי אותה אלייך.
אני: מצטערת לשמוע.
ליאור: אל. אם את לא כועסת, אולי נוכל להפגש. אולי אני יכול להזמין אותך לשבועות בקיבוץ?
אני: שום דבר לא השתנה. אני לא אשן איתך.
ליאור: זה מגיע לי. אני מבטיח לשמור את הידיים שלי לעצמי. אני חייב לעשות תיקון למה שהיה אז. תבואי?
ליאור
"רם נהרג בעזה," אני עונה לה בעצב כשהיא שואלת אותי לשלומו.
"אני כל כך מצטערת," היא אומרת ומסתכלת לתוך עיניי.
אני מסיט מבטי ממנה. היא כל כך יפה, שזה כואב לי בפנים. כואב לי על איך שהתנהגתי איתה, ועל ההבנה שהיא לא שלי.
אני מופתע כאשר היא מלטפת את לחי, כורכת את ידה בזרועי ומובילה אותי לרחבה בו תערך בקרוב תהלוכת הביכורים. "לך תעשה אותי גאה," היא אומרת לי ושולחת אותי לקחת את הטרקטור שמוביל את התהלוכה.
אני מתחיל לנסוע, מחפש אותה בעיני ומבחין בה מיד. היא לובשת שמלה לבנה , ופרח אדום בשערה. היא מנפנפת לי לשלום. אני מביט לתוך עיניה. אני לא רואה בהם כעס על מה שהיה, לא רחמים על רם חברי הטוב שלא כאן, אלא רק געגוע.
בסיום הטקס אנחנו הולכים לשבת עם החברים. הם מקבלים אותה בשמחה, כאילו הייתה כאן כל הזמן.
"הייתי חולה כמה שבועות," אני מתנצל בפניה, "עדיין מתעייף מהר." אני נפרד מהחבר'ה והולך ללוות אתה לרכב שלה. היא פותחת את הדלת ואני רוצה להודות לה על היום הנפלא שעברתי איתה.
להפתעתי, היא פותחת את הדלת האחורית של הרכב, מוציאה תיק קטן ואומרת לי: "בוא נלך לישון , אני הרוגה."
אדווה
שירי ארץ ישראל המשודרים ברמקולים של הקיבוץ, מרננים לי את הלב.
סוף סוף הוא פועם מחדש, הוא אוהב ואהוב.
אני מביטה בליאור ורואה את עיניו מחייכות בפעם הראשונה. אני מלטפת את פניו ומתרוממת מעט לנשק את שפתיו.
הוא לא משתהה ומיד מצית את האש בינינו ואוהב אותי.
בר אבידן
מאמינה באהבה
31.5.2017