בר אבידן -מאמינה באהבה

תם הקיץ

בתחנת המשטרה הוא היה ידוע כמפקד האהוב. גם בשל העובדה שדלתו היתה תמיד פתוחה בפני כולם,‏ אך אם נודה לא מעט בזכות הופעתו החיצונית. היו לו הזדמנויות אין ספור לרומנים מהצד. די היה במבט אחד על ‏הגבר היפה והחזק הזה, הלבוש מדי משטרה ודרגות נוצצות על כתפיו, כדי למשוך אליו מבטים.‏

לא אחת ניסו השוטרות תחת פיקודיו להתקרב אליו, בלילות הארוכים של המשמרות, בארועים שהיו קשים ‏מנשוא. אם זה פיגועים, זירות רצח או נשים שנאנסו שגרמו לו להחנק. תמיד שמר מהן מרחק, גם כשידע שהן ‏זקוקות לחיבוק מנחם, כדי להתאושש ממה שראו עיניהן.‏

כשרק הכרנו, בבוקר ההוא בראשית החורף כשהטמפרטורות עדיין היו נסבלות, לא היה לי מושג מי הוא. ‏הייתי די חדשה בעיר, ולכן כשפנה אלי התייחסתי אליו בחשדנות.‏

‏"ילדה כמוך לא צריכה לרוץ לבד בשעה כזו מוקדמת," הוא אמר לי, "אכפת לך שאצטרף אליך?"‏

לרגע עמד על קצה לשוני לאמר לו: "חוצפן, למה אתה חושב שארצה לרוץ איתך." אבל איך שהוא נמשכתי ‏לעיניו. העינים היפות והטובות שלו השקיטו אותי מיד. ‏

‏"תרגעי," אמר לי, "אני נשוי, לא מחפש אשה מהצד. מפחיד אותי לראות אותך רצה לבד קרוב לפרדסים."‏

מאחר שכבר קראתי את עיניו והרגשתי איתו בטחון אמרתי לו: "בבקשה. תוביל אתה." רצנו בשתיקה מסביב ‏לפרדסים. הוא איתגר אותי. הוא היה בכושר שיא וגרם לי להזיע. מידי פעם היה מעיף אלי מבט לראות שאני ‏עומדת בקצב שלו, בשאר הזמן התרכז במוסיקה שחדרה לאזניו דרך האזניות והיה שקוע בהרהוריו. הרגשתי ‏ניחוחה כמו שלא הרגשתי מעולם בריצה משותפת. היה לי כל כך נעים האי צורך הזה לפטפט סתם רק כדי ‏לשבור את השקט. אני אוהבת שקט, והתברר לי שגם הוא. ‏

‏"מחר באותה שעה?" הוא שאל אותי כשנפרדנו.‏

‏"מחר באותה שעה," אישרתי לו.‏

‏"רק הפעם ילדה את מחכה לי בקצה הרחוב, את לא נכנסת שוב לאזורהפרדסים לבד."‏

כך התחילו ריצות הבוקר המשותפות שלנו. כל פעם שיתף אותי בפיסה אחרת מחייו. כבר יכולתי להרכיב ‏חלקים גדולים מהפזל הזה שנקרא רון. מפקד התחנה בעיר בכבודו ובעצמו היה פוגש אותי כל בוקר לפני ‏עלות השחר, ויוצא איתי לריצה בוקר משותפת. הוא למד היכן אני גרה, ובמקרה של ארוע חריג היה מודיע ‏לי. הוא הקפיד לבוא גם אם עבד כל הלילה. "לא יכולתי לאכזב אותך ילדה," היה אומר לי בצחוק, למרות ‏שכבר ידע ששמי נלי. ‏

מעולם לא חשבתי שתיתכן קרבה כזו בין גבר לאשה, מין חברות כזו אמיתית, שחושפת את הכל, שמראה את ‏הלב והרגשות כפי שהן, בלי שום רצון לממש זאת במעשה אהבה. אמנם הרשיתי לעצמי לאמר לו כמה מדהים ‏הוא נראה, אבל הוא ידע שאין לי כל כוונה לחצות את גבול הידידות ביננו. ידעתי שאם אתקרב, שאם יהיה ‏מגע גופני ביננו, למעט חיבוק חברי, זו תהיה אש שתכלה את שנינו. הוא ידע זאת באותה מידה.‏

בתחילת אוגוסט הוא נסע עם משפחתו לטיול לספרד. באותם ימים כבר הכרתי אותה, אותם. היא אהבה אותי ‏לא פחות, והיינו מקשקשות בטלפון מידי פעם.‏

‏"איך לא הרגשתי כלום ? איך לא ראיתי מה שקרה מול עיני?" אולי כי הייתי כל כך בטוחה בהם, שלא יכולתי ‏לדמיין שמה שקרה יקרה.‏

הם שלחו לי תמונות מספרד כל הזמן. הוא ,מה שראו עיניו, היא, מה שראו עיניה. כמה יפה היתה ברצלונה ‏שניבטה אלי דרך עיניהם. ‏

ואז הגיעה ההודעה בצ'אט : "אוהבת ומתגעגעת, לא יכולה לחכות לראותך." ‏

ראיתי שהיא כותבת משהו נוסף ומוחקת. כותבת ומוחקת.‏

משהו במילים שנשלחו אלי הטריד את מנוחתי. זו לא היתה התבטאות אופיינית לה, אלה לא היו מילים ‏שהייתי מצפה לשמוע ממנה. המילים האלה גרמו לי להרתע. כדי שלא תרגיש אותי עניתי לה: "גם אני ‏אליכם."‏

בימים הבאים התמונות היו רק ממנו. היא כבר לא הופיעה בהן. היא כבר לא ענתה לי על המסרון ששלחתי ‏מידי יום: "מאחלת לכם יום מלא חוויות. תאספו מלא ותביאו לי."‏

השבועיים הקסומים בספרד הגיעו לקיצם. כשנפגשנו הוא נראה שזוף ורגוע יותר. הוא חיבק אותי חזק, לפני ‏שהתחלנו לרוץ, משהו בחיבוק שלו היה שונה. כאילו ניסה לשאוב ממני כח. "שנים לא יצאתי לחופש כזה," ‏אמר לי כשרק התחלנו לרוץ, "זה מלא אותי אנרגיה לעוד חודשים רבים. לראשונה אני לא משתוקק לחזור ‏לעבודה," גילה לי. "ועכשיו ספרי לי מה איתך, ילדה."‏

סיפרתי לו על בועז מהחוג לקולנוע שמראה בי התענינות לאחרונה. "אתה הרסת לי," אני אמרתי לו בצחוק, ‏‏"אני משווה את כולם אליך."‏

‏"אלי?" הוא ענה לי בפליאה. "להזכיר לך אני מבוגר ממך בעשרים שנה, ממש קשיש," הוא צחק.‏

‏"נו, אתה מבין. אני אוהבת את האופי שלך. אתה יודע שאני לא מסתכלת עליך כמו..כמו.." הייתי נבוכה ולא ‏מצאתי את המילים.‏

‏"אני אוהב אותך ילדה," הוא צחק ממבוכתי, "כמו שאת. לא התכוונתי להביך אותך."‏

המשכנו לרוץ. מבט אחד בעיניו הרגיע אותי מיד, ונתן לי בטחון שהכל בסדר בינינו.‏

כולם מסביבי התעסקו בשיבה לבית הספר. טקס הספירה היומית של מספר הימים שנותרו עד לסוף החופש ‏העומד להסתיים עמד על יומיים. שמחתי שהלימודים באוניברסיטה מתחילים מאוחר יותר, ושאוכל לגנוב עוד ‏כמה ימי בטלה על שפת הים. ‏

שעת חצות. חזרתי מבילוי עם חברות בפאב ליד הרכבת. נכנסתי לשטוף את היום שעבר מעלי. זרקתי על ‏עצמי גופיה ותחתונים, והזלפתי כמה טיפות בושם. הייתי מאד עייפה, והחנקתי פיהוקים. "בטח רק נדמה לי ‏שמישהו מקיש על הדלת," חשבתי לעצמי.

"תפתחי לי ילדה," שמעתי את קולו.‏

פתחתי את הדלת, והוא כמעט נפל לתוך זרועותי. המבט שבעיניו לא היה מוכר לי. מין מבט ריק כזה.‏ אחזתי בידו והובלתי אותו לספה. משכתי אותו לישיבה לידי ואספתי אותו לחיבוק. במוחי התרוצצו מלא ‏מחשבות , מה יכול היה לגרום לו ללכת ככה לאיבוד. שתקתי. הוא שתק והביט אלי בשאלה, כאילו שיש לי ‏תשובה לשאלות שלו.‏

הרגשתי את חום גופו בשעה שנצמד אלי. בלי לחשוב הרבה שלחתי יד לשערו הקצר שגדל מעט וליטפתי ‏אותו. כל אותו זמן העיניים שלו הביטו בי בתחינה כאילו היו לי את התשובות לכל הכאבים שבעולם.‏

הנעתי את ראשי מצד לצד כאומרת לו שאין לי את התשובות שהוא מחפש. ‏

‏"היא הודיעה שהיא לא רוצה אותי יותר. ביקשה שאצא מהבית. הבית, הודיעה לי, ישאר שלה, וזה לא נתון ‏לויכוח. אמרה שאני בטח מבין שהיא לא רוצה לפגוע בשגרת חייהם של הילדים. היא לא נתנה לי שום הסבר. ‏ביקשה שאמצא הלילה מקום לישון.עוד יומיים מתחילה שנת הלימודים, ואין לה זמן להתעסק בשטויות."‏

הקשבתי המומה לדבריו. "מי מוכנה לוותר על גבר מהמם שכמוך?" אמרתי ספק לו ספק לעצמי, ואז נזכרתי ‏בהודעה ההיא :"אוהבת ומתגעגעת, לא יכולה לחכות לראותך." ‏

‏"בואי איתי לארוז את הדברים שלי," הוא ביקש ממני בקול שבור. ‏

מהרתי ללבוש מכנס קצר, הושטתי לו יד ומשכתי אותו לעמידה. ראיתי כמה קשה לו לעמוד. "בוא נלך," ‏אמרתי לו, "שהיא לא תוכל לאמר שמאוחר מידי ולא תתן לנו להכנס." ‏

הגענו לבית ורצינו להכנס לחניה. רכב זר חנה ליד מכונית הספורט האדומה שלה. החננו את הרכב המשטרתי ‏ברחוב ונכנסנו לחצר. מבעד לחלון הגדול של הסלון הפונה לחצר ראינו אותה ואת האחר צמודים בנשיקה ‏סוערת.‏

חמקנו לתוך הבית דרך הדלת במטבח והוא הוביל אותי לחדר שהיה שלו עד לפני כמה שעות כדי לארוז את ‏חייו. שלוש מזוודות ארזנו והיא אפילו לא הרגישה בנוכחותינו. כשסיימנו הוא עזב את הבית בלי להעיף ‏אפילו מבט אחד.‏

‏"תם הקיץ. תמו נשואי," אמר לי, "היינו אמורים לחגוג בחודש הבא עשרים שנות נשואים מאושרים. סוף ‏הקיץ תמיד השראה עלי מין עצב לא מובן שכזה. עכשיו אני יודע בדיוק מדוע."‏

ולמי שחסר הסוף הטוב, הנה הוא:

חזרנו להיות רק הוא ואני, וריצת הבוקר המשותפת שלנו. על דבר אחד הסכמנו, שהחופשות המשותפות שלנו לא יהיו לעולם בסוף הקיץ, גם לא החתונה שלנו. על דבר אחד לא הייתה לנו שליטה. ילדינו כולם נולדו בקיץ, בסוף הקיץ.

מוקדש לג.

בר אבידן

מאמינה באהבה

29.8.2017