תחשבי עלי

הרוח משחקת עם כנף החלון הפתוח, מטלטלת אותו בקצב משתנה. אני יושב על הכורסא בסלון ובוהה בו, לא מסוגל לאסוף כוחות כדי לקום ממקומי ולסגור אותו. הרוח מתגברת ולעיתים נדמה לי שאוטוטו תתנפץ הזגוגית שלו ואלפי רסיסים יעופו לתוך החדר החשוך. ועדיין, אין בי כוח לקום. המראה שלה הולכת מחובקת עם אחר לא יוצא מראשי. הם צוחקים מבדיחה פרטית שידועה רק להם מחריש את אוזניי. 

אני מצליח איך שהוא לגרום לעצמי לקום. שלפוחית השתן לוחצת לי כבר זמן רב ואני מרגיש שעוד רגע אני מתפוצץ. אני הולך רועד מקור, למרות שהלילה הזה הוא חמים, ורוח חמה חודרת מבין החלון הפתוח. אני עומד מתנדנד מול האסלה ומטיל את מימיי.

כאשר אני מסתובב אני רואה בסל הכביסה את תחתוני החוטיני שלה, אלה שקניתי לה. "קניתי לך בשבילי," אמרתי לה בצחוק כאשר הגשתי לה אותם אז ביום סתווי קריר. אחר כך ערסלתי אותה בזרועותיי ונשקתי לה לצווארה בדיוק במקום הרגיש ביותר.

כאשר אני מסיים ונעמד מול המראה, מופיעה בדמיוני דמות גופה הערום אחרי המקלחת, עטוף במגבת הכחולה, זו עם ציור הדולפין. אני מסתכל לכיוון המתלה ורואה שהמגבת כבר לא שם. אני נושף החוצה את האוויר הכלוא בתוכי. "אני אהיה בסדר," אני אומר לעצמי.

אני נכנס לחדר השינה ופותח את הארון שלה. חלק מהבגדים שלה עדיין תלויים כאן בסדר הגנדרני האופייני לה. מסודרים לפי צבעים מהלבן עד לשחור, והצבעוני ביניהם מהבהיר לכהה.
אני הולך לארון שלי ומחפש את הסווטשרט שלי עם הסמל של האוניברסיטה שלי. דווקא אותו היא כן לקחה. "למה לעזאזל היא לא לקחה את אחד הקפוצ'ונים שלה. הרי יש לה אחד בכל צבע אפשרי," אני רוטן לעצמי.

אין לי חשק להתקלח כי אני ישן לבד. פתאום אני קולט. "אני הולך לישון לבד."

כבר חודשים רבים אני רגיל ללכת למיטה איתה, לעשות מעשה אהבה זריז או ארוך, ולהירדם חבוק איתה. אני כבר לא זוכר איך זה לישון לבד. כל העוצמה שיש לי בעבודה כמנהל חברת הפקות מתפוררת לי בין הידיים. אני מרגיש שבור ובודד. "אני אהיה בסדר" אני מתחייב בפני עצמי.

אני מחליט שבבוקר אתחיל לנקות אותה מהבית, משאיר לעצמי עוד כמה שעות להיאחז בה. להתאבל עליה.

אני אוסף את הכרית שלה בין זרועותיי ומחבק אותה וכך אני נרדם.

באמצע הלילה משהו מעיר אותי. הטלפון מהבהב אבל אל מעניין אותי לראות מי זה התקשר. גם אם זו היא, גם אם היא רוצה לדבר, זה נגמר מבחינתי. הלב שלי שבור עדיין, התמונה שלה חבוקה בזרועותיו עדיין שם, אבל מבחינתי זה נגמר סופית.

אין לי ספק שמה שהיה לה איתי לא יהיה לה עם איש. אין לי ספק שמה שתעשה, לאן שתלך היא תחשוב עלי. 

אני בודק מה השעה ורואה שרק ארבע בבוקר ובכל זאת אני  לא יכול לחזור לישון. המחשבות עדיין מטרידות אותי.

אני קם מוזג לעצמי כוס קפה מכין לי כריך עם נקניק והולך לסלון. עיניי נודדות לעבר הכוננית מתחת למסך הטלוויזיה הגדול. דווקא שם הדיסקים שלה מונחים בערבוביה. הספרים שלה ואלבומי התמונות. אין לי צורך בכל אלה. אין לי כל כוונה להסתכל שוב בהם.

למרות שעדיין לא עלה השחר אני מחפש במה לשים אותם ולא מוצא.

אני נזכר שליד פחי המחזור יש כמה קרטונים מהקניה האחרונה בסופר. אני לא טורח להתלבש ויוצא עם תחתוני הבוקסר שלי החוצה. 

זוג עיניים בורקות בחושך מולי. הדבר האחרון שאני צריך כעת זה להיתקל באיזה חיה רעבה.

אני נועץ מבטים בעיניה של החיה שלא זזה ונועצת בי מבטים. אני מרגיש כל כך חלש ובכל זאת מאיזשהו מקור בלתי מובן אני אומר לה בקול שכמעט לא נשמע. "הכל בסדר. את ואני יחד בסיפור הזה." אני בעצמי לא מבין על מה אני מדבר, אבל איך שהוא החיה מבינה אותי. עכשיו שהיא מתקרבת אלי וגלויה באור. זה זאב זכר.

אני שם לב שאני עדיין מחזיק בידי את הכריך. "בוא חבר," אני אומר לו ומניח לאט את הכריך על הרצפה. כל אותו זמן אני לא מסיר את עיני ממנו, והוא אינו מסיר את עיניו משלי.

אני לוקח כמה צעדים לאחור ונותן לו להתקרב ולקחת את הכריך. הוא מרחרח וניגש לקחת את ארוחת החינם שהוגשה לפניו. הוא מושך את הכריך והולך לאכול אותו בצד. אני מנצל את ההזדמנות ולוקח שני קרטונים וחוזר חזרה לבית. דקה לפני שאני סוגר אחרי את הדלת , עוקף אותי הזאב ונכנס פנימה.

"תקשיב," אני אומר לו, "אני לא יודע מה אתה חושב, אבל זה לא מקום לזאבים."

הזאב מסתכל בי במבט שאומר לי: "אל תבלבל לי את המוח," והולך בעקבות הריח למטבח.

אני מבין שהוא ממש מורעב ועומד להכין לו עוד כריך. אני צוחק לעצמי כשאני מבין שאני עומד להוסיף לו חרדל בדיוק כמו שהיא אוהבת. אני אישית שונא חרדל ולכן אני משליך אותו לפח האשפה בלי לחשוב פעמיים. אני מגיש לו את הנקניק בתוך שתי פרוסות לחם בלי כלום.

"אתה תשב ואני אסדר," אני אומר לו, "הייתי רוצה שוב שתחשוב על ההסדר הזה, כי הבית הזה לא בנוי לזאבים." הוא מביט אלי באדישות וניגש לקחת את הכריך,  אוחז אותו בפיו והולך לכיוון הדלת. אני ניגש פותח לו את הדלת והוא יוצא מבעדה בריצה.

 "מה זה היה אמור להביע?" אני שואל את עצמי וסוגר את הדלת עם אנחת רווחה. חריקת צמיגים מחרישה את אוזניי. אני ממהר לפתוח את הדלת ורואה את הזאב "שלי" מונח פצוע על הכביש והרכב הדורס נמלט מהמקום. קצה הכריך נשמט מבין שיניו והוא מביט בי בתחינה.

אני ממהר להביא את הרכב שלי. אני נזכר שיש לי מושבים מעור, אבל מבין שאין הרבה זמן.

מבט אחד על עצמי מזכיר לי שאני לובש תחתונים בלבד. אני נושא את הזאב לפתח הבית, עולה בריצה לחדר השינה, שם עלי ג'ינס, חוטף מגבת כדי לכסות את המושב, ורץ במהירות שיא למטה. אני מרים את הזאב ומניח אותו על המושב מאחור.

כעת עליי לחפש היכן בית החולים לחיות הקרוב. אני נדהם לראות שליד בית הקפה שבו אני שותה מידי יום קפה, ממש צמוד אליו, יש מרפאה לחיות.

אני  מתחיל לנוסע ומתקשר למרפאה. אחרי צלצול אחד בלבד אני שומע קול של אשה שגורם לי להחסיר פעימה: "בית חולים לחיות וילקינס.  במה אוכל לעזור?"

"אני בדרך עם זאב פצוע," אני אומר לה ולא יודע מה עוד לומר.

"מה מצבו?" עונה לי הקול הקסום הזה.

"אני לא יודע הוא מדמם," אני עונה לה.

"אחכה לך," היא אומרת ואיך שהוא מצליחה להשרות עלי שלווה.

"אנחנו כבר מגיעים חבר," אני אומר לו, "השגתי לך מטפלת ממש…חמודה."

כשאנחנו נכנסים למרפאה אני מבין שחמודה הייתה הגדרה קצת צנועה. היא יפיפיה מהממת. אני כל כך מוקסם ממנה שבא לי להודות לזאב שרץ בין גלגלי המכונית. היא בודקת את הזאב בדיקה ראשונית וקוראת לד"ר פיט שיבוא לראות אותו. שעה ארוכה הם מתעסקים עם הזאב.

"הוא בסדר כעת, הוא יצטרך להשאר בהשגחה כמה ימים. אתה רוצה לראות אותו?" היא שואלת אותי. 

אני מרגיש מוזר. "זה לא הזאב שלי," אני אומר לה במבוכה, "אבל אבוא איתך." הזאב מנסה להזדקף כשהוא רואה אותי, אבל ניכר שזה מאד קשה לו. המבט בעיניו גורם לי להושיט יד וללטף אותו. להפתעתי הוא עוצם את עיניו ומתמכר לליטוף שלי.

"בוא ניתן לו לישון," היא אומרת לי וסוגרת את דלת הכלוב אחריו. אנחנו הולכים בשתיקה חזרה לעבר הקבלה.

"אין לי עלי ארנק," אני אומר במבוכה, "מיהרתי להביא אותו לכאן. אפילו אין עלי את רישיון נהיגה ."

"אינך צריך לשלם.," היא עונה לי  "הרי הוא לא הזאב שלך.  למרות שהייתי שמחה לראות את רישיון הנהיגה שלך. כך יכולתי לדעת את שמך."

"שמי בן," אני עונה לה.

"ומה שם הזאב?" היא שואלת. אני מושך בכתפי. "טוב אנחנו חייבים לתת לו שם. אולי באדי?"

"באדי זה שם של כלב," אני אומר, "ואת לא אמרת לי את שמך."

"זה ממש לא יפה, מצדי," היא עונה ומושיטה לי את ידה. "נעים מאד בן, אני שירלי."
אני ממש אוהב לשמוע את שמי מתגלגל בין שפתיה היפות. יש לו נימה מיוחדת שמחממת לי את הלב.

"נקרא לו בולוני. זה מה שהוא עשה לפני התאונה." אני מספר לה על הכריכים שהכנתי לו, על החרדל שכמעט שמתי, ועל מרלה שעזבה אותי עם האחר.

"אתה תהיה בסדר," היא אומרת לי , "והיא, היא עוד תחשוב עליך הרבה אני בטוחה." היא נוגעת בידי ומוסיפה: "אתה מודע לזה שאתה הולך בלי חולצה. עם גוף כמו שלך זה ממש מסוכן. אני סיימתי את המשמרת שלי. בוא ניקח אותךהביתה  ונלביש אותך שלא תתקרר, אך ביחוד כדי שאחרות לא יראו אותך כך."

"למה? אני שואל, עוטה על עצמי פני תם.

"נו באמת?" היא עונה לי, "אתה יודע איזה משמרת ארוכה וקשה היתה לי? אני עייפה מידי להלחם עליך כעת, למרות שאם צריך אעשה זאת."

אני כורך את ידי סביב כתפה . "אין לך מה לדאוג יפה, מקומך מובטח. ועכשיו בואי איתי הביתה ותדאגי שאתלבש. אני רק מקווה שאת לא אוהבת חרדל כיוון שזרקתי אותו לפח."

"אני מעדיפה קטשופ," היא עונה לי, "אבל האמת שמה שעלה לי בראש היה דווקא שנקח אתנו משהו לדרך מבית הקפה. השוקו שלהם מעולה וגם המאפינס. מה אתה אוהב?"

"שוקו חם בהחלט מתאים לגבר חצי ערום כמוני, ומאפינס עם פתיתי שוקולד," אני עונה.

"ד"ר פיט, הלכתי. אגב קראנו לזאב בולוני, כמו הנקניק," היא אומרת. ד"ר פיט מביט בה לרגע ומושך את כתפיו, לא מנסה אפילו להבין מה קורה פה.

אנחנו פותחים את דלת בית הקפה. שניים שלושה זוגות יושבים שם. הפעמון מעל הדלת משמיע את קולו וגורם להם להסתכל עלינו. אני מצדי מרוכז רק בשירלי.

שירלי מזמינה לנו שוקו ומאפינס ובעודנו מחכים היא פתאום נצמדת אלי. היא מוציאה את הנייד מכיסה ואומרת לי "חייך". אני משועשע מהרצון שלה לסלפי ועושה כדבריה. היא מצלמת ומראה לי את התמונה.

"זוהי האקסית שלך?" היא שואלת ומראה לי את התמונה ובה תמרה שנועצת בנו מבטים.

שירלי מתרוממת על קצות אצבעותיה, כורכת את זרועותיה סביב צווארי ונושקת לי בלהט.
"אמרתי לך שתהיה בסדר," היא אומרת לי.

אנחנו לוקחים את כוסות השוקו והמאפים ועומדים לצאת. בזווית העין אני רואה את הסווטשרט שלי, עם סמל האוניברסיטה, מונח על הספסל ליד תמרה. "באת לי ממש בזמן," אני אומר לתמרה. היא מביטה בי במבט מלא תקווה. "ברשותך אקח את הסווטשרט שלי, מתחיל להיות לי קר."

המבט המאוכזב בעיניה של תמרה לא חומק מעיניי.

"אמרתי לך. היא עוד תחשוב עליך," לוחשת לי שירלי כאשר אנחנו יוצאים מחובקים מבית הקפה.