בר אבידן -מאמינה באהבה

אני מלטפת את ראשו של ספיריט. האוזניים שלו שמוטות והליכתו לא בטוחה.

"הוא לא מסוגל לקפוץ לתוך הרכב," אומר לי בלייק, "אולי תערכי לו בדיקות דם? את בטוחה שהוא בסדר?"

"הדלקת שלו באוזניים מאד חריפה," אני אומרת לו, "הדבר גורם לו לחוסר שיווי משקל. כבר שלחתי דגימת דם למעבדה, אין צורך לשלוח שוב. זה לא נעים לו, בדיוק כמו שלא נעים לילד שיוציאו ממנו דם."

בלייק מסתכל עלי מבין שכבר עשיתי את המקסימום עבור ספיריט, ומה שנשאר עכשיו זה לטפל בו. "מי המטפל הקבוע שלו?" אני שואלת.

"הוא," אומרת סאנדי. למרות שאינה יודעת למה שאלתי היא מיד מתנערת מאחריות.

"אם כן מר קרלסון," אני פונה אליו ברשמיות, למרות שגדלנו יחד כאן, אני רוצה שתראה איך אני מנקה לו את האוזניים. אני אתן לך מרשם לטיפות, או אם תעדיף תעבור במרפאה ותקנה שם."

"אין אפשרות דוקטור," הוא עונה לי באותה מטבע, "שתעברי כאן מידי יום ותטפלי בו? אני לא סומך על עצמי שאעשה זאת בצורה הטובה ביותר. אשלם לך כמה שתבקשי."

"אם כך," אני עונה לו, "אעבור כל בוקר בדרך למרפאה."

"אם כך קבענו," הוא עונה לי ולוחץ את ידי.

אני לא מראה לו איזו השפעה יש לו עלי. אני לא יודעת אם אני מדמיינת, אבל יש לי הרגשה שהוא מחזיק את ידי זמן ארוך מהמקובל, והיד שלו חמה ומזיעה מעט.

"אולי גם תנשק אותה, ואולי.." רוטנת סאנדי.

"נו באמת סאנדי," הוא עונה לה בכעס, "בסך הכול לחצתי את ידה לתודה. הכול נעשה לנגד עיניך. נראה לך שאם הייתי רוצה לעשות משהו, הייתי עושה זאת לידך?"

"שזה אומר?" היא עונה לו.

"שזה אומר שתשתקי כבר," הוא עונה לה. "נתראה מחר בבוקר," הוא אומר לי.

"נתראה בבוקר גברת קרלסון," אני פונה במכוון רק אליה.

אני יוצאת מהבית ורואה אותו עומד ליד החלון העצום של חדר האירוח שלו ומשקיף על שביל הגישה לבית, היכן שחונה הטנדר שלי. הוא רחוק מספיק כדי שלא אראה מה שרואות עיניו. אני ממהרת להסיט את מבטי. אני ניגשת לארגז מאחור ומוציאה חטיף לבילי ג'יין. "תודה יפה שחיכית לי. אני מאד מעריכה את סבלנותך," אני אומרת לה ומגישה לה עצם קטנה. היא מודה לי במבטה הטוב, לוקחת את העצם בפיה, וליתר בטחון עוברת לפינה הרחוקה ליד החלון.

"טוב שלא באת איתי," אני אומרת לבילי ג'יין, "למרות שספיריט הוא כלב ממש מדהים, והיית יכולה להתאהב בו. הוא לא במיטבו היום, זה בטח היה מעציב אותך." אני מביטה במראה לראות אם היא מקשיבה לי. היא מרימה עיניים עצובות אלי, כאילו הבינה כל מילה, כל אות, ממה שאמרתי. "אני אגלה לך סוד, אבל את לא חוזרת על זה. גם בלייק נראה טוב. מה זה טוב? מדהים ! טוב תמיד הוא היה, אבל עכשיו כגבר הוא," אני מחפשת מילים. "כמו מה באמת הוא נראה?"

*

העובדה שבלייק חייך אלי יותר מהמקובל, עדיין לא גרם לי בילדותי להיענות לו. הוא חבר טוב של אחי, ולעולם לא ראיתי בו יותר מזה. חוץ מזה שלא היה לו סיכוי עם ההגנה של האחים שלי סביבי.

את איאן, מי שהיה בעלי הכרתי בבית הספר לרפואת חיות, וזה הקנה לו יתרון עצום בקרב אחיי המגוננים. בשבילי זה היה אסון, כי לא היה מי שיראה לי בדיוק מי הוא, ונשבתי בקסמי השווא שלו. מה שנראה לי אז מושך, כאשר ניתח בבטחון כלב שנפצע בתאונה, התברר כשחצנות וחוסר מקצועיות. אבל הייתי כבר מאוהבת, ורקמתי חלומות על הקליניקה שנפתח יחד. איאן פרש לפני שהסתיימו לימודינו, בגלל רומן מהצד שהיה לו עם יורשת עשירה, ואילו אני פתחתי את מרפאת חלומותיי.

*

אני נכנסת לצ'אט של המרפאה.
ד"ר קיילה פיטרסון: היי חברים, הייתי אצל הקרסונים. לספיריט יש דלקת אוזניים חריפה. נתבקשתי לערוך ביקורי בית. בשבוע הקרוב אתחיל את הבוקר אצלם. לילה טוב.

ד"ר מייקל א'ובריין: אל דאגה, אני אפתח כל בוקר. לילה טוב.

ד"ר קיילה פיטרסון: תודה מייקל.

בזמן שאני מדברת עם מייקל אני שומעת צליל של הודעה נכנסת.

(21:08) בלייק קרלסון: מצטער על הדרמה. זה לא קשור אליך. תודה על הטיפול בספיריט. מעריך את זה.

(21:11) ד"ר קיילה פיטרסון: ברור לי. אני בטוחה שספיריט מעריך את הטיפול. יש לו דלקת מאד חריפה. תוך כמה ימים יחול שיפור משמעותי.

"את שומעת בילי ג'יין, "אני אומרת לזאבה היפה שלי, "בלייק ביקש סליחה. למה חשב בכלל שלקחתי את הריב ביניהם באופן אישי? בינינו אני מרחמת עליו שהוא חי עם אחת כזו. מסתבר שלא הכול נוצץ בגן עדן. את יודעת, כשאני חושבת על זה אני מתקשה להבין איך הוא חי כך. זו רק הוכחה שהיופי קובע. שלא תחשבי שאני חושבת שאני לא יפה, פשוט במקרה של בלייק זה כנראה נכון מה שאמרו עליו. שהיופי סנוור אותו. את יודעת מה? לדעתי היא ממש אשה רעה."

בילי ג'יין כבר מזמן לא מקשיבה לי. היא חוזרת לכרסם את העצם שלה. מידי פעם היא מרימה עיניה אלי כאומרת: "מקשיבה לך, את יכולה להמשיך לדבר." איך שהוא זה עובד עלי היום, כי אני לא סותמת את הפה. "רגע, למה אני מדברת עליו כל כך הרבה?," אני שואלת את בילי ג'יין.

את הביקור למחרת אני עושה בחטף. אני עדיין תחת השפעת קיסמו של בלייק. אין דבר בו שאני לא אוהבת. "אבוא מחר," אני ממהרת לומר ויוצאת בהליכה מהירה לטנדר שלי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שבלייק יראה את האדמומיות על לחיי. הוא בוודאי רגיל לכך, ובוודאי יבין שהוא הסיבה לזה. עד עכשיו נישא באפי הריח של מי הגילוח הרעננים על פניו.

היום הזה הוא קשה במיוחד. ארבעה כלבים, מארבע תאונות שונות. "כולם השתגעו לגמרי!" צועק לעברי מייקל, "נוסעים פה כמו מטורפים, ומתעלמים מבעלי החיים."

אני נכנסת מיד לרחוץ את הידיים, משפשפת אותן היטב, מחטאת אותן וקייסי באה לעזור לי להתלבש. אני אוהבת את קייסי. היא בחורה עם לב ענק, ובימים שהיא לא משובצת לעבודה איתי אני מרגישה בחסרונה. לשמחתי היום היא כאן והיא עוזרת לי להשתלט על לוח הזמנים הצפוף.

את העיקור והסירוס של שתי החתולות הסיאמיות והחתול האפור אני מעבירה לד"ר מרלה. היא סיימה לפני חצי שנה את לימודיה, ואני יוצאת מתוך הנחה שלזה היא לא צריכה אותי.

אני מסיימת את הניתוח וקרלה מסמנת לי לבוא אחריה. "אני לא מוצאת את הרחם," היא לוחשת לי כמעט בוכה.

אני ניגשת לחתולה ומתאפקת לא לצחוק. "אני שמחה שאת לא מוצאת," אני אומרת לה ברצינות ככל שאני מצליחה לגייס, בזמן שרץ לי התרחיש של איך אני מסבירה לבעלים למה פתחו לחתול שלהם את הבטן. "זה זכר," אני אומרת לה ומראה לה את איברי הרבייה שלו. אני מצביעה בעט איך עליה לחתוך כדי לסרס אותו.

"אוי, איזו טיפשה אני," היא אומרת לי נבוכה, "אמרו לי חתולות ולא בדקתי."

"זה בדיוק העניין," אני עונה לה, "תלמדי מזה שיש צורך לוודא. כשתסיימי תחשבי מה לומר למשפחה בקשר לתפרים על הבטן. אני מותשת מהיום ואין לי תרוץ בשבילך."

אני קוראת לבילי ג'יין לבוא איתי הביתה. בדרך אנחנו עוברים ליד הבית של בלייק. בילי ג'יין מזדקפת ומציצה מבעד לחלון, אני מורידה אותו בשבילה ונותנת לה להריח. היא עוצמת עיניים ומרחרחת. אני נזכרת במי הגילוח של בלייק ומרגישה שאני… "כן מה אני מרגישה?" אני חושבת לעצמי.

אני נכנסת להתקלח וצונחת למיטה. רגע לפני שאני עוצמת את עיני אני מחשבת שיש לי שש שעות שינה.

קטיה הפרה של לורל קוטעת את השינה שלי אחרי שלוש שעות. ההמלטה שלה נתקעה ואני מתבקשת לבוא. באמצע ההמלטה צלצול של הודעה נכנסת שגורם לי לגשת לטלפון.

(06:00) בלייק קרלסון: מצטער על השעה המוקדמת אני חייב לצאת. אשתי לא רוצה לטפל בספיריט. זה מסובך פה.

(06:01) ד"ר קיילה פיטרסון: אני באמצע המלטה. מה רצונך שאעשה? אתפנה תוך חצי שעה, רוצה שאבוא?

(06:02) בלייק קרלסון: אודה לך אם תבואי.

כשאני מגיעה אני מתקבלת בגידופים. בלייק נראה מתוח, אשתו היפיפה נראית שיכורה לגמרי.

"השתגעת לבוא אלי אחרי שדחפת את היד שלך לתחת של פרה?" היא צועקת לי.

"לא בדיוק לשם, אבל לא משנה," אני עונה לה, "אם יש לך השגות לגבי, את מזומנת להביא את ספיריט למרפאה."

"אני יודעת שאת באה לכאן רק בגלל בעלי. הכלב הזה לא זקוק יותר לטיפול הדמיוני שלך," היא צועקת.

"כרצונך גברת קרלסון. אני מוציאה מתיקי את הטיפות של ספיריט ואומרת: "עשו כרצונכם, רק חבל שהכלב יסבול. חפשו לכם רופא אחר." אני מסתובבת ללכת.

"את לא הולכת מפה קיילי," אומר לי בלייק, "מה שאני לא יכול לומר עליך," הוא אומר לאשתו. "תארזי את הדברים שלך עוד היום. כשאחזור מהעבודה אני לא רוצה לראות אותך כאן."

הוא אוחז בידי ואומר לי: "בבקשה תטפלי בספיריט," הוא מביט לתוך עיני ואומר: "ואותך אני דווקא מאד רוצה לראות כשאחזור. יש לנו הרבה על מה לדבר."

לעיניה ההמומות של אשתו ולהפתעתי, הוא מצמצמם את הרווח בינינו. אפילו האוויר לא יכול לזרום בינינו. "מצטער שהתמהמהתי זמן כה רב," הוא אומר, אוחז בראשי ונושק לי נשיקה רכה, שמתחלפת לתובענית כאומר לי: "את שלי ואני שלך."

לאחר דקה ארוכה כנצח, ושפתיים מנושקות כראוי, הוא מתנתק ממני ואוחז בידי. הוא מצביע בידו תראי אותם, בדיוק כמונו."

אני רואה את בילי ג'יין רובצת קרוב קרוב לספיריט ומלקקת את אזניו והוא עוצם את עיניו ונותן לה לעשות כרצונה.

"בוא ספיריט," קורא לו בלייק. "בואי נלך מכאן," הוא לוחש לי.

אנחנו יוצאים החוצה ובלייק ניגש לטנדר שלי מלטף אותו בהתפעלות. "חיה יפה יש לך." הוא פותח את הדלת ומורה לספיריט לעלות. ספיריט מביט לאחור לבילי ג'יין וקופץ בקלילות פנימה. בילי ג'יין קופצת בעקבותיו.

"קחי אותנו אליך," אומר בלייק ופותח את דלת הנהג בפני.

"אני צריכה ללכת לעבודה," אני אומרת לו.

"גם אני צריך," הוא עונה,"אני אסע בעקבותיך."

אני מתניעה את הטנדר ומחכה לראות אותו נכנס לטסלה שלו. אני שומעת קול מוכר ברקע, קולו של האופנוע האימתני שלו.

"נפגש אצלך," הוא אומר וסוחט את הגז. אני עושה כמוהו ומעלה ענן של אבק מאחורי.

"מאיפה ידעת היכן אני גרה?" אני שואלת אותו כשאנחנו נפגשים.

"נו באמת קיילי, אל תגידי שאת לא יודעת שאני מאוהב בך שנים," הוא עונה לי להפתעתי.

אנחנו ניגשים לדלת העץ הכבדה בכניסה לביתי. בלייק בקושי מתאפק שאפתח אותה. הוא אוחז בידי, מצמיד אותי אליה ואנחנו מתבוננים בספיריט ובילי ג'יין נכנסים. אנחנו לא קיימים עבורם.

בלייק ממשיך מהיכן שהפסיק קודם, וסוחף אותנו בנשיקה סוערת.

בילי ג'יין מוליכה את ספיריט לעבר כרית הרביצה שלה. הוא מרחרח אותה, עולה עליה, מסתובב סביב עצמו שלוש ארבע פעמים ורובץ. בילי ג'יין מצטרפת, ומניחה ראשה עליו.

"כך צריך להיות," אומר לי בלייק.

הוא מניף אותי ונושא אותי בזרועותיו. "לאן?" הוא שואל.

ב.א.

מאמינה באהבה

ספטמבר 19 2017

מעלה שוב לזכרן של אנג'ל (2015) וג'וי (2020)

*הכלבה המדהימה בתמונה היא רוקי ג'יין כלבתי האהובה שאיננה עוד.