הוא מיואש. הכל כואב לו. הגוף, הלב והנפש, הוא מרגיש שהוא עומד למות.
"אתה נראה אבוד," אומר לו חברו, בשעה שהם יושבים יחד בבר. "אני הייתי כמוך, עד שפגשתי אותה, את מרפאת התבלינים."
הוא כל כך מיואש ומבקש שיתן לו את הכתובת.
"זה ממש פשוט," הוא עונה לו, "תכתוב – מרפאת התבלינים - במכשיר הניווט שלך ותקשיב להוראות."
השעה שעת אחר הצהריים מאוחרת. למרות זאת הוא מרגיש שאינו יכול לחכות עוד דקה. הוא נפרד מחברו, נכנס לרכב, ומתחיל לנסוע.
מכשיר הניווט מופעל ושואל אותו: "לאן?"
הוא מותש ועצוב ובקושי רב עונה: "מרפאת התבלינים.""לא מכיר," עונה לו מכשיר הניווט, "נסה שנית."
הוא מנסה שוב ושוב והמכשיר עונה לו: "לא מבין."
"בבקשה," הוא אומר בקול, "רחם עלי, קח אותי למרפאת התבלינים."
"עזוב אותי," הוא עונה לו, "לא מכיר אותה."
ובדיוק כשהוא שומע את המילים האלו בוקעות מהמכשיר, הוא רואה שלט לבן מעוטר בפרחי לבנדר ועליו רשום "מרפאת התבלינים." הוא עוקב אחרי השילוט במדויק, חושש לאבד את הכיוון והנה הוא מגיע מול בית קטן בקצה הכפר.
הבית צבוע בלבן, גגו אדום ומסביבו ערוגות של פרחי תבלינים. הוא מחנה את רכבו, שם ליבו לכך שאין עוד איש מלבדו בסביבה. הוא ניגש לבית, פותח את דלת הרשת ונוקש שלוש פעמים. הדלת נפתחת והוא רואה נערה צעירה מאד עם עיני תכלת גדולות ושיער בצבע זהב. נדמה לו שיש לה כנפיים, אבל הוא יודע שזה לא יתכן. הוא כבר כל כך חולה, שאינו מבחין בין מציאות לדמיון.
היא לא שואלת לשמו, היא לא שואלת מדוע בא. היא מסתכלת עמוק לתוך עיניו. הוא מרגיש את עיניה בוחנות אותו בפנים, בתוך הגוף. הוא מרגיש את הרגשות שלו משתוללים בתוכו ומדברים איתה.
"האם זה בכלל יתכן?"
כל אותו הזמן היא שותקת והוא שותק.
לבסוף היא מגישה לו בקבוקון שקוף, מדביקה עליו מדבקה לבנה ואומרת לו: "שש מאות." הוא בטוח שזה המחיר שעליו לשלם ומושיט יד לכיסו. היא מרימה ידה לעצור אותו: "שש מאות זה צבע העינים שלך."
היא מצביעה על ספסל בצד והוא ניגש לשבת עליו. הוא רואה לידו איש שיושב מפוחד. הוא מעיף מבט על הבקבוקון שלו ורואה שרשום עליו "חמש מאות תשעים ושמונה". עיניו של האיש תכולות כמו הרקיע ביום חם. הוא לא מבין איך זה יתכן. הרי צבען כה רחוק משלו.
האיש שואל אותו :"אתה כאן פעם ראשונה נכון?"
"כן," הוא עונה לו.
האיש שואל אותו :"מה הבעיה שלך?"
והוא עונה לו: "אני עומד למות."
האיש מניח עליו יד מנחמת ואומר לו: "היא תחזיר אותך לעולם החיים."
כעבור זמן לא רב הוא רואה שהאיש מדבר איתה, עם מרפאת התבלינים, הוא לא שומע על מה. היא הולכת ורוקחת לו תרופה בצבעים בהירים. הוא קורא את התוית של המדבקה: "אומץ," כתוב עליה.
כשמגיע תורו, היא מסתכלת על עיניו ועל המדבקה. "היא צדקה. מאד צדקה," היא אומרת והולכת לרקוח לו תרופה. היא חוזרת ומגישה לו את בקבוק שקוף. הוא משתומם. כולם קיבלו תרופה בצבעים, ולשלו אין צבע. אבל כשהוא מתבונן בו היטב, הוא רואה מלא לבבונים אדומים בתוכו.
"לך תביא לה אותם. היא זו שתרפא אותך," ההיא אומרת. הוא מסתכל לרגע עליה והיא מוסיפה: "לך דבר איתה, היא כבר מחכה לך."
הוא מודה לה, וכשהוא יוצא הוא נזכר ששכח לבקש ממנה גם קצת "אומץ". הוא מסתובב חזרה ונדהם. הבית נעלם, אין לו כל זכר. "אני אבוד," הוא חושב, "אני משוגע."
הוא חוזר חזרה לרכבו, מביט על ידו ורואה בה את הבקבוקון עם הלבבונים האדומים.
הוא יושב ברכבו, עדיין תוהה מה קרה כאן. מבטו נודד לעבר המקום בו עמד הבית, לעבר ערוגות התבלינים. במקומו הוא רואה כעת שדות של תותים ועליהם קצפת.
דבר אלי…
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות