בר אבידן -מאמינה באהבה

מגרש החלומות

השמש, הצובעת את השמים בצבעים רכים ורודים  צהבהבים  ‏ותכלכלים בשעת השקיעה, היא השעון שלה.‏‎
בשעה הזו היא עולה על הסקייטבורד שלה הצבוע בצבעי ‏הקשת ונוסעת לשם.‏‎
תחילה היא נוסעת ימינה, ושוב ימינה עד שהיא מגיע לרחוב ‏שמתפתל כמו ספירלה.‏‎בדיוק בליבו של הרחוב יש בנין מיוחד במינו.‏‎
היא מגיעה אליו, מחנה את הסקייטבורד שלה בחניה המסומנת ‏בצבעי הקשת וממהרת לעבר דלת העץ הכבדה.‏‎
היא מקישה שלוש פעמים והדלת נפתחת באמצע לשתי כנפיים ‏ובולעת אותה לקירבה.‏
היא ממהרת לקבוצות שלה.‏‎ ‎
היא עוברת ליד לוח השעם ושולפת ממנו בעדינות את הפיתקיות ‏הנדבקות.‏
‏"ובכן," היא פותחת ואומרת, "יש לנו צורך בהרבה ורוד. יש לנו ‏כמה חלומות עצובים שצריך לגרש. אני מבקשת לערבב ‏מרשמלו ורוד, עם סוכריית פרפר אדומה‏‎ ‎סוכריות בורוד ולבן.‏‏ נא לארוז אותן בנייר צלופן, עם סרטים ורדרדים ולכתוב על‏‎ ‎המדבקה: "מגרש חלומות עצובים."
היא פונה לקבוצה אחרת ומבקשת שיחשבו על רעיון איך לגרש ‏חלומות מפחידים. אני חושבת שכתום וירוק יהיו בהחלט ‏מפחידים.‏‎ ‎
היא ממשיכה למחלקה האדומה ומבקשת חלומות של אהבה ‏לאנשים בודדים. "ואל תשכחו לזרוע מלא לבבונים."‏‎ ‎
כך היא מפקחת כל הלילה על יצירת חלומות נעימים, כדי ‏להשקיט את השינה ולהרגיע את האנשים.‏‎ ‎
אבל יותר מכל היא אוהבת את תרסיס הזהב, ממנו יוצרים ‏חלומות של פז.‏‎
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות