בר אבידן -מאמינה באהבה

עינים עצובות

 אחרית דבר.

היא מסתובבת בחנות הגדולה, מלאת אושר. "קחי מה ‏שבא לך", כך הוא אומר לה, לאחר שנפטרה מכל ארגזי ‏הזכרונות שלה. "כל מה שייעשה אותך מאושרת, כל ‏מה שיעשה שעיניך יאירו את ביתינו."

בבוקרו של אותו יום חתם על המסמכים, המותרים הכל לגרושתו. אפילו לא קרא מה כתוב בהם. הוא ויתר למענה על הכל. רגשותיו סוערים בתוכו, והוא אינו יכול לשלוט בהם. הוא מיסב מבטו ממנה, שלא תראה את עיניו הרטובות. הוא כל כך מלא אהבה אליה, והיא מציפה את כולו.

הוא מביט דרך החלון, רואה את ים האנשים הממהרים בסיום יומם, לאן שזה לא יהיה. זיכרון פגישתם הראשונה עולה לנגד עיניו. הוא נשבע בליבו, שיעשה כל שביכולתו שעיניה לא יהיו עוד לעולם עצובות, כמו בפעם ההיא שפגש בה לראשונה.

*****

ראשית דבר.

היא אוהבת ריגושים, אוהבת סיכונים. אוהבת ללכת ‏למועדונים אפלוליים, אפופי עשן סמיך. היא לא ‏מחפשת אהבה, רק מישהו שישקיט אותה הלילה. היא ‏תמיד מגיעה באותה תחפושת, לבושה כמו מכשפה ‏באדום ושחור. גם האיפור, מכסה על מי שהיא באמת.‏

בבוקר אין כל זכר ללילית ההיא של הלילה. בבוקר ‏היא לבושה סולידי, מאופרת קלות. ‏

‏איש לא רואה על פניה את שרידי הדמעות שניגרו כל ‏הלילה, לאחר שנתנה לגבר לעשות בה את זממו. רק ‏כדי שלא תהיה לבד, שלא תחשוב על ערימות ‏הקרטונים המלאים בחפציה, שרכשה עבור מה שחשבה ‏שיהיה ביתם המשותף.‏

היא עוטפת את הזכרונות בבדי משי דקים, נזהרת שלא ‏יתקמטו, נזהרת שלא יסדקו. דעתה נטרפת מעצם ‏המחשבה שידו מלטפת עכשיו אישה אחרת, ששפתיו ‏מלטפות את גופה. היא חייבת לשכוח אותו , והיא ‏שותה. לא איכפת לה מה השעה כעת. היא גם יודעת ‏שאין לה מה ללכת לסטודיו, זה שמרגיע אותה אחרי שעות העבודה. ברור לה שהיא רק תצייר ‏את האהוב שלה. היא גם יודעת שיותר לא תוכל לצייר ‏אותו איתה, כשם שכבר אינה יכולה יותר לדמיין אותו ‏נוגע בה.‏

היא מחליטה שעליה לפרסם הודעה בעיתון, לחפש גבר חדש. ששונה בכל מהגבר הזה שנטש  אותה. גבר שיעמוד לפני ‏עירום, ויתן דרור ליצירתה.‏

‏***‏

הוא נכנס לבר האפלולי, מחפש לכלות זעמו. מישהי ‏שישתמש בה ויזרוק, לא כזו לאהבה. מזה היה לו די ‏והותר, ולאן זה הוביל אותו? ההליך הבלתי נגמר של ‏משפט הגירושין המכוער, מעייף אותו. עם זאת, הוא ‏לא ייתן לגרושתו להנות מפירות עבודתו הקשה, בעוד ‏היא נותנת למאהבה שלה, את מה שמנעה ממנו. את ‏מה, שעם הזמן, כבר לא רצה ממנה. "מעניין מאד", ‏הוא חושב לעצמו, "איך באורח פלא נעלמו כל כאבי ‏הראש שלה. מצד שני", הוא חושב "היא פטרה אותו ‏מהעונש הזה של לעשות מה שעושים, כי צריך, ולא ‏מתוך סערת יצרים."

הוא לא רוצה לחשוב כעת, על חייו הארוזים בארגזים, ‏וביניהם דברים שאפילו לא היו עדיין בשימוש. דברים ‏שעדיין לו עברו תשעים ימי האחריות שלהם. גם ‏במזוודותיו יש בגדים, שתויות עדיין מחוברות אליהם. ‏היום הוא בא להתנקם, בכל המין הנשי.‏

הוא רואה את האישה ההיא העומדת באפלוליות הבר, ‏מכשפה משהו, לבושה בשחור ואדום. הוא סוקר אותה ‏בעיניו, כמו שסוקרים סחורה. עיניו ננעלות על ‏אחוריה, ודמיונו כבר שולח לו מסרים, ומה הוא יעשה ‏לה. ‏

‏***‏

היא רואה אותו, וחושבת לעצמה: "הגבר הזה בעל עיני ‏הנץ, טורף אותי במבטו. נראה לה שדווקא החלק ‏האחורי שלי מושך אותו." היא נעמדת בפוזה מתריסה, ‏מבליטה את ישבה כך, שיראה מה שמעניין אותו. הוא ‏ממהר לגשת אליה, ובלי גינונים שואל מיד: "איפה?" ‏

‏"קמצן במילים", היא חושבת לעצמה, "מקווה שהוא ‏נדיב במעשים. מקווה שיעשה בדיוק מה שאני צריכה."‏

‏"במקום הכי אפל שתמצא", היא מאשרת לו שהבינה ‏מה ששאל, "אני שונאת אור." ‏

היא רואה את הבעירה בעיניו, את הכעס, את השנאה. ‏‏"את מי הוא כל כך מתעב?" עוברת המחשבה במוחה.‏ היא כבר מכינה את עצמה לכאב, ואולי ליותר מזה.‏
‏"מעניין מה הוא באמת יעשה לי. האם באמת אין לי ‏גבולות?" ‏

‏***‏

הוא מוביל אותה דרך המטבח המטונף, לחצר ‏האחורית. הוא לא משתהה, פותח את כפתור מכנסיו ‏ונדחק אליה מאחור. הוא סותם בידו האחת את פיה. ‏הוא מודע לכאב שהוא מיסב לה. להפתעתו, היא אינה ‏משמיע הגה, ואינה מתנגדת לו. הוא נכנס בה בכל הכח, ‏הוא רוצה לשבור אותה, שתתחנן שיפסיק. אבל הוא ‏רק שומע את נשימותיה השקטות. הדבר רק מעודד ‏אותו להכאיב לה עוד ועוד. אבל כשהוא מבין שאינו ‏מצליח לשבור אותה, הוא לא מתאפק יותר, ושופך את ‏כולו בתוכה. ‏

הוא ממהר לצאת, רוכס את מכנסיו, והולך חזרה לכיוון ‏הבר. משהו בלתי מובן, גורם לו להסתובב חזרה. הוא ‏רואה אותה מיישרת את שמלתה, ופונה לצאת דרך ‏שער החצר לרחוב. היא מרימה לשניה את עיניה, ‏ומסתכלת בו בחטף. תחת פנס הרחוב המאיר, הוא קולט את עיניה שטופות ‏הדמעות, עיניים כל כך עצובות, כל כך יפות. לפני ‏שהוא מספיק להגיב היא נעלמת. הוא רץ בעקבותיה, ‏אבל היא כבר לא נראית בשום מקום.‏

‏***‏

היא מתעוררת על הספה הקרועה, בחורבה ברחוב ללא שם. היא מוציאה את בגדי היום הסולידיים שלה, ‏יוצאת החוצה לשטוף מעל פניה את יום האתמול בברז הדולף. היא מתיזה על פניה מים קרים, מנגבת במפית ‏נייר ומתאפרת קלות. היא מעלה על פניה חיוך וממהרת ‏ליום עבודה.‏

היא יושבת במשרדה ומכינה את הנתונים לישיבה, ‏כאשר הטלפון מצלצל. "אני מצטער", אומר לה הקול ‏מעבר לקו, "הוא לא מוכן להתפשר איתך על כלום." ‏היא סוגרת את הטלפון בדממה. מאלצת את עצמה ‏לחייך ונכנסת באיחור, לישיבה.‏

לרגע היא לא נושמת. היא רואה אותו יושב מולה ‏בחליפה, על פניו מסיכה של קור. היא משפילה מיד את ‏עיניה, ואינה רואה שהוא נועץ בה מבט נדהם.‏

‏"אני מבקש להפסיק את הישיבה", הוא אומר, כולו ‏נסער. הוא ניגש אליה אוחז בידה ולוחש "בואי איתי".‏

היא קמה והולכת בעקבותיו. כל אותו זמן הוא אוחז ‏בידה בעדינות. הוא מוביל אותה מחוץ למשרד, לבית ‏הקפה בפינה. הוא מושך לפניה את הכסא כדי שתשב.‏

הוא מתיישב מולה בשתיקה, ולבסוף אומר לה: "הביטי ‏אלי, אני רוצה לראות את עיניך היפות, בשעה שאני ‏מספר לך את סיפורי, בשעה שאני מבקש שתסלחי לי."‏

ב.א. ‏מאמינה באהבה
‏16.3.2017‏