**קייתי**
אני יוצאת מהמקלחת, שערי הקצר עדיין נוטף מים. אני מתנגבת ונכנסת לחדר הארונות למצוא לי סט של בגדי ספורט. אני רוצה לומר לו שאני הולכת להתאמן כאשר אני מבחינה בטלפון שלו רוטט על השידה שבמרכז החדר. על הצג מופיעה תמונה שלא מותירה כל ספק לגבי כוונתה, והכיתוב: "מחכה לך חסרת סבלנות."
שתבינו, היום יום הולדתי השלושים והבעל שלי הולך לבלות אותו עם אשה אחרת.
אני בולעת את הרוק ואומרת בקול הכי יציב שאני מצליחה לגייס: "אני הולכת למכון הכושר."
"את לא יכולה ללכת היום," הוא עונה לי.
בא לי לענות לו שאני יודעת שהוא נפגש עם הקולגה שלו, אבל רק אומרת: "היום יום שלישי, אתה יודע שאני נפגשת עם החברות לאימון משותף."
" אני צריך להזכיר לך שהיום יום הולדתך?" הוא עונה בכעס.
"מה זה קשור אליך? הרי כבר הודעת לי שנמאס לך ממני," אני עונה לו.
"כן, אבל כולם יהיו שם במסיבה. מה שבינינו יכול לחכות," הוא אומר.
"ראשית," אני אומרת, "אני לא יודעת על איזה מסיבה אתה מדבר," מתעלמת מהעובדה שהיום אני סוגרת שלושה עשורים, "ושנית אין צורך שתחגוג לי כשאתה כבר לא חש דבר כלפי."
"כולם מחכים לך," הוא עונה לי, "את לא יכולה לעשות להם את זה."
"מכיוון שאני לא הוזמנתי, ואיני יודעת על כך," אני משיבה לו בשיא הרוגע, "אתה מוזמן ללכת לחגוג איתם, ולבשר להם שאתה רוצה להיפרד ממני. אני הולכת לבלות הלילה עם החברות שלי במכון."
"יש לך מישהו," הוא קובע, "אז זה העניין. את רוצה להתגרש."
"להזכירך," אני עונה, סוגרת את המעיל, "זה אתה שהעלית את הנושא הבוקר. כן, ביום הולדתי."
אני לא מחכה ויוצאת מהבית.
לא עוברת דקה ומיקה מתקשרת: "את מוכנה להסביר לי מה קורה?"
"אני כבר בדרך למכון," אני עונה לה, "חמש דקות ואני שם."
"אל תשחקי אותה טיפשה, כי את לא," היא עונה לי בכעס, "את יודעת שבעלך אירגן לך מסיבת הפתעה."
"את יודעת שהעיקרון של מסיבת הפתעה היא שלא יודעים עליה," אני עונה וצוחקת, "איך אני אמורה לדעת?"
"הוא אמר שאת רוצה להתגרש," היא ממשיכה.
"בואי אחדש לך," אני עונה לה, "זה הוא שרוצה. הכין לי הפתעה ליום הולדתי, אז הוא מוזמן לחגוג לבד."
"טוב קייתי, אנחנו נחכה לך שם," היא אומרת, "האימון להיום מבוטל."
בובי מאד צפוי, ואני מנחשת כבר היכן תהיה המסיבה, אבל מחליטה שלא להגיע אליה. אני מסתובבת חזרה, עוברת בדרך הביתה ליד המסעדה על הגבעה, ולא מופתעת לראות שיירות של מכוניות חונות בשביל הגישה אליה. אני מהרהרת לעצמי כמה מהם באו בגללי, וכמה כדי למצוא חן בעיני בובי.
בובי, שאוהב מכוניות יוקרה, החנה את היגואר שלו בסמוך לכניסה. כך אין לי בעיה לראות שהוא שם. גם המכוניות של הורי ושל הוריו שם. אני ממשיכה לכיוון הבית ויודעת שיש לי זמן לבד. אני אורזת את בגדי, משאירה את הטלפון שלי על גבי השידה בחדר הארונות, מניחה לידו את טבעות הנישואים שלי ואת כרטיס הביקור של רמונה חברתי ועורכת הדין שלי.
**בובי**
"ד"ר מקסוול," אומר לי האח של חדר מיון שעובר לידי, "אני מצטער לשמוע על אשתך והילדה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. כבר הרבה זמן לא ראיתי תאונה כזו מחרידה."
אני מהנהן לעברו בראשי ואומר: "תודה."
"היא עדיין במיון, מחכה לפינוי למחלקה," הוא מוסיף.
"מרק," אני כמעט צורח בטלפון, "יש לך משהו לספר לי?"
"בובי תירגע, על מה אתה מדבר?" עונה לי מרק.
"תאונה. אשתי, הבת שלי??" אני עונה לו.
"אה," הוא עונה ונושם עמוק. "קייתי עברה תאונה. ברכב הייתה איתה הבת שלה."
"הבת שלה," אני חוזר על המילים שלו, "אנחנו גרושים לא יותר מחצי שנה. מתי היא הספיקה?"
אני מרים טלפון לרמונה. אני מחכה מספר צלצולים והמשיבון שלה עונה.
"תתקשרי דחוף," אני משאיר הודעה. רק אחרי שאני מנתק אני נזכר שלא הזדהיתי. מצד שני הטלפון שלי נושא זיהוי של שמי.
"מדוע היא לא עונה," אני חושב לעצמי. אני שולח לה הודעה:
(22:34) ד"ר רוברט מקסוול: שמעתי על התאונה.
בבקשה בבקשה דברי איתי.
אני ממתין במתח רב. לפתע נשמע צלצול של הודעה נכנסת שמקפיצה אותי.
(22:37) עורכת הדין רמונה סנצז:
עדיין עדיין במיון. מחכים ממתינים לרופא מומחה.
אני מודיע במחלקה שיש לי מצב חירום משפחתי, שימצאו רופא שיחליף אותי. אני ממהר לחדר המיון. אני לא צריך לשאול היכן היא, כיוון שכולם מזהים אותי כאן.
"בוא איתי," אומרת לי האחות הראשית נטליה, "אנחנו ממתינים לנוירולוג." כנראה שהיא רואה את הסערה על פני, ומוסיפה: "מאיה בסדר, רק שריטה קלה ביד. קייתי הגנה עליה בגופה וספגה את עיקר הפגיעה."
היא ממשיכה לדבר, אבל אני רק שומע בלופ את השם "מאיה, מאיה, מאיה."
אנחנו מגיעים לחדר, ואני רואה את רמונה יושבת עם מאיה. היא העתק מדוייק של קייתי. היא מעתיקה את נשמתי. כמה יפה היא.
"אתה מוכן לעדכן אותי בקשר למצב של אשתי?" אני מבקש מהרופא שעומד לידה.
"אני מבין שנפלה טעות. כתוב כאן שהיא גרושה," הוא עונה לי, "מצטער, אם הייתי יודע הייתי מודיע לך מיד."
איש מאתנו לא מגיב.
לחדר נכנס רופא ילדים ומבקש לקחת את מאיה להשגחה במחלקת הילדים.
"אתה לא לוקח את מאיה," אומרת קייתי, "היא נשארת איתי."
"אני מבין שאת נרגשת גברת מקסוול," אומר הרופא, "אבל.."
"מאיה נשארת כאן עם אמה," אני נכנס לדבריו, "אני לוקח אחריות על שתיהן."
אני נוגע בידה של קייתי ואומר לה: "תירגעי מתוקה, אני אשמור על שתיכן." היא מביטה בי בחוסר אונים, רוצה לומר משהו אבל כיוון שהיא מאד חלשה, היא שותקת. "אני מבטיח לך, אף אחד לא יפריד ביניכן."
**קייתי**
אני שוכבת במחלקה הנוירולוגית. הראש כואב לי מאד. אני מבינה שהיה לי מזל ואין פגיעה רצינית, ובכל זאת אני לא רגועה. אני מגניבה מבט לעברו של בובי ורואה שמאיה נרדמה בזרועותיו. אני רואה את המבט המרוכך הזה בשעה שהוא מביט עליה וחושבת לעצמי: "הוא באמת מרגיש שהוא אבא שלה?"
הוא קולט את מבטי ואני רואה את עיניו מתמלאות דמעות, אבל הוא שותק. שוב אני מניחה שזה בגלל מאיה, אבל מעמידה פנים שזה לא בגללה.
שתיקה משתררת בחדר. להפתעתי היא לא מעיקה עלי, אלא נוסכת בי שלווה. אני עוצמת את עיניי וכמעט נרדמת.
"בבקשה תקשיבי למה שיש לי לומר לך," הוא אומר בקול שכמעט לא נשמע.
"כן, בובי," אני עונה לו, "מאיה היא הבת שלך. אבל זה לא משנה דבר. היא שלי ולא אתן לך להיות חלק מחייה."
"בבקשה תקשיבי למה שיש לי לומר לך," הוא חוזר שוב על דבריו.
אני פוקחת את עיני, מנסה להזדקף, מוכנה להלחם בו על מאיה.
"מעולם לא בגדתי בך מתוקה שלי," הוא אומר.
"באמת בובי, מכל הימים דווקא עכשיו אתה בוחר להתנצח איתי עם השטויות שלך," אני עונה לו.
"אני נשבע לך, את לא יודעת מה בדיוק קרה," הוא אומר ומביט בי בתחינה.
"אמרתי לך, העובדה שמאיה היא הבת שלך לא משנה דבר. אני גרושתך, תניח לזה. זה היה, זה עבר," אני עונה.
"באותו שבוע של יום הולדתך, ניסתה דוקטור מרשל להתחיל איתי ודחיתי אותה. היא ידעה שיש לך יום הולדת בערב ולכן שלחה את ההודעה בתקווה שתראי אותה. אני ראיתי אותה רק בלילה כשהייתי כבר במסיבה שלך," הוא מסביר לי.
"אתה ביקשת להיפרד ממני ביום הולדתי," אני מזכירה לו.
"את זוכרת שאמרת לי שאינך רוצה ממני ילדים אף פעם? אמרת שאנשים כמוני אסור לשכפל," הוא אומר בכאב.
"אני ממש איומה," אני עונה לו, "אם התבטאתי כך כלפיך. תראה כמה טעיתי. תראה איזה יצירה מהממת יצרנו יחד."
"האמת שזה היה מגיע לי. הייתי בשפל המדרגה. איבדתי שלושה חולים תוך מספר שעות. כולם נפטרו בגלל סיבוכים של ניתוחים שבצעתי. התנהגתי כלפיך בצורה מחפירה. פתאום לחגוג יום הולדת נראה לי כזה טיפשי, וידעתי שזה מה שמצופה ממני. כעסתי על כל העולם וגם עליך, שבכלל לא ביקשת את המסיבה הגרנדיוזית הזו."
"והחרטה שלך באה כעת בגלל שאתה רואה את מאיה," אני שואלת, "ומבין מה הפסדת?"
"חרטה, יפה שלי, היא מילה שאפילו לו מכילה חלקיק ממה שאני מרגיש. מאיה מהממת, אבל לא היא הסיבה," הוא אומר לי ומלטף את ראשי. הוא מביט לתוך עיני והדמעות זולגות ממנו ללא בושה. הגבר החזק שלי נשבר למולי. "המחשבה שיכול להיות שלא תהיי, שלא אספיק לומר לך כמה אני מתגעגע ואוהב אותך היא שגרמה לי לעזוב הכל ולרוץ אליך לפני שיהיה מאוחר מידי."
אני לא שולטת יותר ברגשותיי. אני פורצת בבכי שמקפיץ את האחיות לחדר שלי. הן מביטות בנו בפליאה בשעה שבובי אוסף אותי לחיבוק ונושק לשפתי ברכות.
"אני כבר לא יכולה לחכות," אני לוחשת לו, "שתחזיר את שתינו הביתה."
ב.א.
מאמינה באהבה
23.1.2017