*שניר*
"איפה את?" אני שואל אותה. אני יודע שרק היא תשקיט אותי. אני צריך לשמוע ממנה את המילים "אל תתחתן איתה."
הייתי בהלם כאשר מיקי התקשרה וסיפרה לי שהיא בהריון. התגובה הראשונית שלי היתה לשאול אותה "איך?" אבל הבנתי שזה מטופש, הרי אני יודע איך באים תינוקות לעולם.
בלילה ההוא הייתי שיכור, אני לא זוכר כלום. מיקי אמרה שלא יכולתי להוריד ממנה את הידיים, ממש התחננתי בפניה שתתן לי לגעת בה. "נשמע לכם הגיוני? גם לי לא. אני נראה גבר שצריך להתחנן בפני מישהי לקבל שרותי מין? חוץ מזה שאני מאוהב
באשה הכי מדהימה על פני כדור הארץ."
"איפה את?" אני שואל את היפה שלי.
"בכביש החוף, מתקרבת לויתקין," היא עונה לי.
"תעצרי שם ותחכי לי," אני מבקש.
"אני בדרך לפגישה בתל-אביב," היא עונה.
"בבקשה," אני אומר לה בלחש.
"נפגש על החוף שלנו," עונה לי נעמי.
*נעמי*
יש דחיפות בקולו. מה גורם לו באמצע יום עבודה לבקש להפגש איתי? הרי הוא יודע איזה לו"ז צפוף יש לי היום. הוא נשמע ממש נסער. "אולי הוא רוצה להפרד ממני? מה שזה לא יהיה, מדוע זה לא יכול לחכות לערב, אלא כאשר אני בדרך לפגישה
במשרדי ההנהלה?"
הוא לא אמר כלום אתמול כשנפגשנו. הוא היה אוהב מתמיד, עשה איתי אהבה באריכות ורגישות. הוא הרי מכיר אותי כל כך טוב ויודע מה אני אוהבת. "אולי אמרתי משהו לא במקום, משהו שהכעיס אותו?"
אני מנסה לשחזר את מה שקרה אתמול, ורק מצליחה לשמוע בראשי את מילות האהבה שנלחשו לי, כשהתמסרתי לו בגוף ובנפש. "מה זה יכול להיות? זה לא נשמע משהו טוב."
*שניר*
אני מחנה את הרכב שלי באלכסון, על החוף שלנו. קופץ ממנו חסר סבלנות. "נו שתגיע כבר, אני לא יכול לנשום."
הנה היא מגיעה נהגת השודים הקטנה. בניגוד אלי, היא מחנה את הרכב ישר, כמו פלס. היא מחייכת אלי בחשש, ואני מאבד את כל הבטחון העצמי שלי.
"איך אני הולך לספר לאהובתי, שהכנסתי את מיקי הזנזונת של המשרד להריון, ועכשיו היא דורשת שאתחתן איתה."
אני מביט על נעמי, וכל מה שאני מסוגל לאמר זה: "אני מצטער".
"אתה נפרד ממני" היא אומרת בקול צלול, לא בכעס, אלא בהשלמה. "אני אקל עליך, לא אשאל למה, ועכשיו עלי למהר לישיבה."
*נעמי*
"וכי מה יכולתי כבר לאמר לו. שברת לי את הלב, זה הדבר האחרון שציפיתי לו ממך. מה שברור לי שאני לא יכולה לחפש ניחומים אצלו. אין יותר אנחנו, זה עכשיו רק אני."
"מתברר", הוא אומר לי, "שבמסיבה ההיא במשרד בתל-אביב, כשהשתכרתי, שכבתי עם מיקי, ועכשיו היא בהריון. היא דורשת שאתחתן איתה, או שתאשים אותי באונס".
"תתחתן איתה", אמרתי לו, "קח אחריות על מעשיך." כמה קשה היה לי לאמר לו זאת, לאהוב שלי.
חזרתי לרכב ויצאתי משם בשיא המהירות, כל עוד אני שולטת בדמעותי. עליתי שוב על כביש החוף, אבל בתחנת הדלק הקרובה עצרתי.
"נפרדתי משניר. הוא מתחתן עם מיקי," אני מסמסת לדיאנה.
"הזנזונת??" עונה לי דיאנה מיד.
"כן. היא ולא אחרת," אני עונה לה.
"מה הוא אידיוט, מפסיד אותך בשבילה?" כותבת לי דיאנה.
"היא בהריון ממנו," אני מסבירה לה.
*שניר*
"אני לא מאמין למה שקרה כעת. למה הייתי כזה נמהר?"
אני מתקשר לאבי, עורך הדין הפלילי, ומספר לו מה שקרה.
"אתה זוכר ששכבת איתה?" הוא שואל ישר לענין.
"לא, אבא, הייתי שיכור," אני עונה בהתגוננות.
"אז תשלם על כך. היא הראתה לך הוכחה שהיא בהריון?" הוא שואל באופן קר, כיאה למקצועו.
"ל..א" אני מגמגם, מרגיש כמו ילד קטן ונזוף.
"שניר, מה קורה לך, אתה לא חושב. אני מופתע מההתנהגות שלך."
"תודה , אבא, עזרתי לי מאד," אני אומר לו מעודד.
*מיקי*
שניר מתקשר אלי ואומר לי שאנחנו צריכים להפגש. אני כל כך מתרגשת. אני מאוהבת בו כבר חודשים. היה לי ברור שרק איום כזה יגרום לו לעזוב את נעמי ולקחת אחריות.
האיום שלי בתביעת אונס, עשה את שלו.
הוא ביקש להפגש איתי בקפה בבנין של המשרד. אני רואה אותו בחוץ, מסתכל לצדדים, כאילו מחכה למישהו. "אולי הוא מחכה לעורך דין, שיחתים אותי על הסכם ממון.
אני לא אחתום, שישכח מזה." אני צריכה להיות מולו בטוחה ותקיפה.
"אני לא מאמינה, הוא בא עם נעמי. מה הוא חושב לעצמו."
*שניר*
הייתי חייב לה, לנעמי, להיות נוכחת בשיחה הזו.
"ובכן מיקי", אני אומר לה ללא הקדמות מיותרות, "לאחר שתביאי לי אישור על הריונך, אני אתמוך בך כספית, אהיה נדיב איתך. עם הלידה אני מבקש בדיקת אבהות. תקבלי ממני קיצבה חודשית עד שהילד יגיע לבגרות."
אני שותק רגע, נותן לה להפנים. לפי שפת הגוף שלה אני כבר מבין. "אני רוצה להודות לך שהארת לי את הדברים, לקחתי הכל כמובן מאליו. אני מתכונן לערוך את טקס החתונה בקרוב מאד."
אני לוקח פסק זמן, מתוך איזה יצר להתנקם בה. "את הראשונה שיודעת שנעמי ואני מתחתנים."
מיקי תופסת את תיקה בזעם, וממהרת לצאת מבית הקפה. אני יושב עם נעמי, אוחזת בידה של אהובתי ולוגם לי אמריקנו ארוך. אני שומע צלצול של הודעה נכנסת בנייד של נעמי.
"מיקי התפטרה, ידוע לך משהו?" מראה לי נעמי את ההודעה ששלחה לה דיאנה.
אני פורץ בצחוק בלתי נשלט.
*נעמי*
"עכשיו שאנחנו עומדים להנשא," אני אומרת לו, "יש לי משהו לספר לך."
הגבר החכם שלי כבר מבין: "למה לא אמרתי לי כלום בבוקר", הוא שואל.
"כיוון שלא רציתי שתתחתן איתי בגלל שאני בהריון ממך, אלא בגלל שאתה אוהב אותי." אני אומרת לו ומושיטה לו את מקלון הבדיקה ועליו שני קווים ברורים ללא ספק.