on
אפריל 13, 2019

מייגן

אנחנו עולות על המונית בדרך הביתה. אני נסערת מאד.

“אני יודעת כמה קשה היה לך הלילה,” היא אומרת לי.

“את מבינה שהפסקתי לנשום כאשר ויליאם התיישב ליד השולחן?” אני אומרת למילה.

“האמת שהתפלאתי שהיית מסוגלת להתרכז במשחק,” היא עונה לי.

“אני לא יכולה להסביר לך את זה. הייתה לי הרגשה כאילו זה רק הוא ואני במשחק,” אני עונה, “העפתי בו מבטים חטופים ולפי התגובות שלו הבנתי שהוא מתקדם מהר בשלבים, בדיוק כמוני. זה עודד אותי להמשיך. כאשר אמר לי: “את יכולה לפתור את זה, אני מבטיח לך,” הרגשתי שבא לי לנשק אותו. הוא מאמין בי. הוא לא שונא אותי!”

אני חוזרת הביתה ובכניסה לבנין עוצר אותי השומר. “מיס או’סליבן, המזוודה נמסרה למר טרופר. הוא ביקש למסור לך מכתב אבל סירבתי לקחת,” הוא אומר לי. אני מתאכזבת לשמוע, “אמרתי לו שאסור לי לאשר או להכחיש שאת גרה פה.”

“אני מעריכה את זה,” אני אומרת לו. את הנעשה אין להשיב. לו רק יכולתי לקרוא את מילותיו זה היה מסיר את הערפל מעל חוסר הודאות שלי.

“אבל אז,” הוא ממשיך, “גיליתי שהמכתב נשאר פה.” הוא מתכופף, פותח את אחת המגירות מתחת לשולחן ומוציא ממנה את המכתב.

אני מודה לשומר ועולה לדירתי. אני הולכת לחדרי וסוגרת אחריי את הדלת. אני יודעת שמילה תבין. אני מוציאה את המכתב מהמעטפה ומתחילה לקרוא אותו.

אהובה שלי,

אני יכול להרגיש את הנוכחות שלך בסביבה בכל תא מגופי.

אני מאושר לדעת ששרדת את התאונה האיומה הזו.

………

אני קוראת שוב ושוב את השורות האחרונות.

אני אחכה כמה שצריך.

אני מת מגעגועים אליך.

שלך,

ויליאם

“בילי,” אני לוחשת לו. אני מרגישה שהעייפות משתלטת עלי ואני נרדמת כמו שאני.

בבוקר אני מתעוררת מצלצול הטלפון.

“איך ישנת מאפין?” שואלת אותי סבתא.

“בסדר סבתא,” אני עונה. אני מכירה את הקול שלה כאשר היא רוצה לאמר משהו, אבל קודם אומרת כמה משפטי נימוסין. “ויליאם ביקש שתתקשרי.”

“הוא לא היה צריך להטריד אותך,” אני עונה לה, “אם הייתי רוצה הייתי נותנת לו אתמול את מספר הטלפון שלי.”

“אתמול? מה היה אתמול?” היא שואלת.

“הוא לא סיפר לך,” אני אומרת ומתחרטת על שאמרתי מה שאמרתי. עכשיו אצטרך לספר לה.

“מאפין, אני לא יודע על מה את מדברת. הוא שלח לי מסרון אחר הצהריים ושאל איך אפשר ליצור איתך קשר. הוא אמר שהוא רוצה שתחזרי לעבודה. בתנאים שלך כמובן.”

“מעניין,” אני עונה לה, “כי נפגשנו בערב במקרה במועדון של המשחקים והוא לא אמר לי מילה.”

“מה את רוצה שאומר לו?” שואלת סבתא.

“אני צריכה עוד זמן לחשוב מה אני רוצה,” אני עונה לה.

עכשיו אני כועסת. מאד כועסת. אני מבינה שכל המילים היפות שכתב לי הם בעצם ניסיון להחזיר אותי לעבודה.

אני לא מספרת דבר למילה על הסערה שמתחוללת בי כעת. “החצוף הזה. בטח לוחצים עליו מבית החולים והוא מחפש דרך להחזיר אותי במהרה.”

אני נכנסת להתקלח. אני בוחרת בקפידה את בגדיי. אני בוחרת בחצאית מיני כחולה שחושפת את רגלי הארוכות. אני בוחרת חולצת בד לבנה שמדגישה את חיטוביי. אני מתלבטת האם לצבוע את ציפורני בלק, אבל מוותרת.

אני מציצה לחדרה של מילה. לשמחתי הרבה היא ישנה. אני כותבת על גבי הלוח המחיק שמוצמד במגנט למקרר.

בוקר טוב יפיפיה,

יצאתי לסיבוב

אחזור בהקדם

(לב)

מיגן.

אני ממהרת לצאת מהדירה בשקט. אני מזמינה מונית שתיקח אותי למשרדו של ויליאם.

“בוקר טוב סוניה,” אני אומרת למזכירתו של ויליאם בחיוך רחב.

“מר טרופר ביקש לא להפריע לו. הוא נתן הוראה לגביי כולם,” היא אומרת.

“אני זה לא כולם,” אני אומרת בחיוך מתוק וכבר מושיטה ידי לפתוח את הדלת.

“אמרתי שאני מבקש לא יפריעו לי,” אומר ויליאם ואינו מרים עיניו.

“אני אעשה את זה קצר,” אני אומרת לו.

הוא מרים את עיניו אליי. אני מחפשת בהן את הרוע, את הריחוק, אבל מופתעת לראות בהן את ההפתעה.

“אני מבקשת שלא תיצור עם סבתא שלי קשר,” אני אומרת כאילו רק בגלל זה באתי.

“כרצונך,” הוא אומר לי בשקט.

“מה חשבת שלא אבין שבכל מילות החנופה שלך אין טיפת אמת,” אני אומרת וזורקת לעברו את המכתב. “לרגע האמנתי שהמילים נכתבו לך באמת מהלב. אבל נחש מה? אז סבתא שלי התקשרה וסיפרה שאתה רוצה שאחזור לעבודה. כמובן שזה יהיה בתנאים שלי. הרי אתה זקוק לי לפרוייקט של בית החולים.”

“אם כך את חושבת,” הוא אומר לי , “מקומו בפח.” הוא לוקח את המכתב מקמט אותו וזורק אותו לפח מתחת לשולחנו.

“יש עוד משהו שבאת לומר לי?” הוא שואל.

“אז אם לא הייתי ברורה. אין בכוונתי לחזור לעבוד עבורך. אני מניחה שבכל מקרה כבר מינית מישהו במקומי מול בית החולים,” אני פונה ללכת.

“אם את רומזת שיש לך מחליף, אז לא. אני עושה את העבודה במקומך. לא נתתי לאיש פרט לנורה שעזרה לי לעיתים, לעבוד עליו,” הוא עונה לי.

“זו החלטה שלך איך לנהל את העסק שלך,” אני אומרת ויוצאת מחדרו בסערה.

“למה הוא היה חייב לציין את זה שלא מינה איש במקומי?” אני מדברת עם עצמי. אני מחליטה שזו עוד דרך לנסות לשכנע אותי לחזור. “אז נחש מה מר טרופר? אין לך השפעה עליי יותר.”

אני יוצאת מהבנין שפעם כל כך אהבתי לבוא אליו, יודעת שיותר לא אחזור לכאן.

אני עוברת בבית הקפה ליד הפארק, רק כדי למחוק את הזכרונות ממנו.

“מיגן חזרת! “אני מתקבלת בשמחה על ידי דן, בעל בית הקפה.

“לא,” אני עונה לו, “עברתי בסביבה ואמרתי שאבוא לבקר ולקחת איתי כמה מהמאפים הנהדרים שלך.”

דן אורז לי את המאפים. “בכל מקרה אני שמח שאת פה. ויליאם נראה שקט בזמן האחרון. אני מניח שהוא מאד התגעגע אליך.”

אני רוצה לומר לו שויליאם אינו מי שהוא חושב, אבל שותקת. רק מושכת בכתפיי, מברכת אותו לשלום ויוצאת מבית הקפה.

בבית כבר מחכה לי מילה. “איזה ריח נפלא”, היא אומרת לי, “בדיוק בזמן. הכנתי קפה.”

“את בסדר ג’יין?” היא שואלת בשעה שהיא רואה את המבט בעיניי.

“הויליאם הזה כתב לי מכתב געגועים רווי אהבה,” אני אומרת לה, “את יודעת למה?”

“אולי כי הוא באמת אוהב אותך והתגעגע אליך מאד?” היא עונה לי.

“אז זהו שלא,” אני עונה לה, “בבוקר צלצלה סבתא וגילתה לי שהוא רוצה שאחזור לעבוד. הרי הפרוייקט של בית החולים, שהוא פרויקט הדגל שלו בנוי עליי. את מבינה איזה צבוע?”

“קודם כל אנחנו מתפנקות לנו עם הקפה, ואחר כך אנחנו מחפשות לך מקום עבודה כמה שיותר מהר. לא כי את זקוקה לעבודה, אלא כי את זקוקה למשהו שיעסיק לך את הראש,” קובעת מילה.

וכך אנחנו עושות.

אנחנו אוכלות יחד ארוחת בוקר. אני ניגשת לפתוח את החלונות, נותנת לאויר נקי לשטוף את הדירה. אנחנו מסדרות אותה יחד, כאשר ברקע מתנגנת לה מוסיקת קאנטרי אליה אנחנו מצטרפות בשירה בקולי קולות.

“אני הולכת לעשות קניות,” אומרת מילה, וניגשת לבדוק במקרר מה חסר. “בא לי לבשל לנו היום.”

היא עורכת רשימת קניות בנייד שלה, לוקחת את התיק שלה ועומדת לצאת.

“יש מפתחות על השולחן בכניסה,” אני אומרת לה. הרי קיבלתי מהשומר יחד עם המכתב את המפתחות שהשאיר ויליאם.

“תלכי להכין שעורי בית,” היא אומרת לי רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת.

אני מחכה לשמוע את הדלת נסגרה וממהרת לחדר האמבטיה. אני מוציאה את חומרי הניקוי ומקרצפת את הכיור , מנקה את הראי, מדליקה שמן ריחני שיפיץ ריח טוב. אני מנקה גם את השירותים בכניסה. אני משפשפת במרץ כאילו לא ניקו אותם זמן רב. אין לי מושג מה גורם לי לטרוף הזה, אבל יודעת שכאשר אני מסיימת אני מרגישה נפלא.

אני מעבירה סמרטוט לח על הריצפה שמפיץ ריח נעים בבית. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני סוגרת את החלונות והולכת לחדרה של מילה, שהוא חדר העבודה שלי.

אני מוסיפה לקורות החיים שלי את העבודה ב”פרסומאים,” ופונה למודעות “דרושים לעבודה.”

אני בודקת מספר מודעות שקשורות לענף שלי. אני נכנסת להוציא מידע על כל אחת מהן ולבסוף בוחרת באחת מהן.  אני רושמת מייל קצר ומצרפת את קורות חיי אליו. בדיוק כאשר המייל נשלח חוזרת מילה.

“את השתגעת?” היא אומרת לי, “הבטחת לי ש..”

“את לא אוהבת את ריח פרחי היסמין הנישא באוויר?” אני שואלת אותה בתאטרליות, “ואגב, אם זה מעניין אותך כבר שלחתי קורות חיים לחברת פרסום.”

“אני גאה בך מיגן,” אומרת לי מילה, “אני יודעת שזה לא פשוט. הפרסומאים היו בשבילך הרבה יותר ממקום עבודה.”

“אף פעם לא אמרתי לויליאם, אבל התאהבתי בו ביום בראשון, בישיבה ההיא שקיבלנו את הפרויקט של בית החולים. העמדתי פנים שאני לא שמה לב אליו. הוא ישב שם, גבר אלפא במלוא מובן המילה, יפה עד כאב, והעיר בי מה שלא חשבתי שיקרה אחרי זמן כל כך קצר מאז שנפרדתי מדניאל.”

“אני מקווה שהפעם בעל החברה הוא גבר שמנמן, נמוך עם כרס, אבל איש פרסום מעולה,” אומרת לי מילה.

“כן. כזה עם חליפה אפורה כמוהו,” אני עונה לה.

*

אני יושבת מול מר בנדריקס לראיון.  אני לא יכולה שלא לחייך למראהו. תיאור מדויק של הגבר שתיארנו מילה ואני יומיים קודם בדירה.

“התרשמתי מאד מקורות החיים שלך,” הוא פותח את דבריו באיטיות.

לפני הצורה שהוא אוחז בנייר עליו הם כתובים כבר ברור לי. התקבלתי.  עכשיו זה רק עניין של המשכורת. ברור לי גם שהוא יאריך בראיון כדי שלא אחשוב שהמשרה בטוחה בידיי.

“אני קורא וחושב לעצמי מדוע בעצם עזבת את הפרסומאים?” הוא שואל.

“הייתה לי בעיה דחופה שהייתי צריכה לטפל בה ולקחתי חופשה ללא תשלום. כשחזרתי הפרוייקט שעליו עבדתי הסתיים,” אני עונה לו.

“אני מבין,” הוא עונה לי ברצינות, “ובוסטון?”

“אני ילידת בוסטון, כפי שאתה רואה,” אני מדקלמת את התשובה שהכנתי, “רציתי לחוות את עולם הפרסום בגדול  כפי שרק ניו יורק יכולה להציע. הרי כאן יושבים גדולי משרדי הפרסום, כמו שלכם למשל.”

המילים שלי עושות את שלהן. “טוב, ” הוא אומר לי, “את מבינה שאת לא המועמדת היחידה. יש לנו מספר מועמדים מובילים. אני אתן לך תשובה, בוא נאמר, עד מחרתיים.”

“אני מודה לך על ההזדמנות,” אני עונה לו, “אני מבינה שסיימנו את הריאיון.” אני מעיפה מבט בצורה מוגנת על הנייד לשי, “ועכשיו תסלח לי יש לי עוד שני ראיונות.” ברור לי שאם הוא לא יודע במי מדובר, הוא יבדוק כעת ויגלה ששני ממתחריו מחפשים אף הם מועמד למשרה דומה.

“אני בדרך חזרה,” אני מודיעה למילה.

“איך היה?” היא שואלת.

“את לא תאמיני, המראיין שלי נראה בדיוק כפי שתיארנו. איש אפרורי כזה. ברור לי שהמשרה שלי. הוא ינסה להתווכח איתי על המחיר, אבל ייכנע.”

שלוש שעות לאחר מכן אני נקראת להגיע למשרדים כדי לעבור על החוזה החדש שלי. אני מחייכת לעצמי כאשר אני רואה ששעת ההדפסה היא סמוכה לסיום הריאיון.

“אתה מבין,” אני אומר למר בנדריקס, “שאת המשכורת שביקשתי קיבלתי בשני מקומות העבודה שלי. מקומות  אותם אני עזבתי מרצוני, לא פוטרתי מהם.”

“את קשה,” הוא נאנח ומוסיף לי את השכר אותו ביקשתי לחוזה.

הפעם אני לא מסרבת למשרד מפואר בקומת ההנהלה. מר בנדריקס עורך לי הכרה עם מנהלי המחלקות שעובדים שם, ואז מכיר לי את הבעלים.

“זה באמת הכרח מציאות שבעלי חברות פרסום נראים כמו פסל יווני?” אני חושבת בליבי.

“מיגן או’בריאן,” אני אומרת לו בשעה שאני מוצגת לפני ומושיטה לו יד, “נעים מאד.”

מק’ארתור טימותי,” הוא אומר בקרירות מה וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

אני מחייכת מעט, למרות שבא לי להתפוצץ מצחוק. אני יודעת היטב שהבחירה שלי באוברול השחור, עם החגורה אפורה, ונעלי עקב מזמש אפור, לא יכולות להשאיר אף גבר אדיש אליי. גם אם הוא מכהן הבוס שלי.

אני מרגישה מנצחת. כל היעדים שלי הושגו.

“תודה על ההזדמנות שנתת לי לעבוד בחברה שלך,” אני אומרת לו, “מבטיחה לך שלא תתאכזב.”

“שיהיה לך בהצלחה,” הוא אומר לי.

אני רוצה לומר לו שההצלחה אמורה להיות של שנינו, אבל מתאפקת. זמנו עוד יגיע. “תודה,” אני עונה לו.

*

למחרת אני שוב בוחרת בקפידה את בגדיי. אני בוחרת בג’ינס כחול, אני מתאימה לו חולצה לבנה ועליה כוכבי ים כחולים של “מיו מילאן.” כל מי שבקיא באופנה יודע שצמד האותיות MM מלמד שהבגד הזה הוא בגד יקר. זה בדיוק מה שאני רוצה שיראו עמיתי לעבודה. זה בדיוק מה שאני רוצה שיראה הבוס החדש שלי.

 אני נזכרת ביום הראשון שלי ב”פרסומאים.” במצגת שהייתה המבחן שלי. היום אני יודעת שאת יומי הראשון אני מתחילה כאן בראש מורם כמנהלת מחלקת הפרסום. בעוד שעה קלה אכנס את ראשי הצוותים ואקבל עדכון.

מיגן שאתם מכירים, החביבה, שמתחברת עם כולם, איננה עוד. מהיום אני ה”בוסית.” אני לא חושבת שאסחף עד כדי כך ואהפוך פתאום לביצ’ית, אבל שמירת מרחק מכולם זו תהיה התחלה נכונה.

אני עולה במעלית, בוחנת את עצמי במראה. האיפור שלי מושלם, הבגדים מונחים אליה בדיוק כפי שאני אוהבת. אני משאירה עלי את משקפי השמש ויוצאת מהמעלית. אני פותחת את דלת הזכוכית המבהיקה בניקיונה, וקול טיפוף עקבי נשמע היטב על ריצפת השיש הלבנה.

“בוקר טוב,” אני מברכת את פקידת הקבלה.

“בוקר טוב מיס או’בריאן,” היא עונה לי. אני מודה לה במנוד ראש.

“בוקר טוב,” אומרת לי מריאנה מזכירתי האישית.

“בוקר טוב גם לך מריאנה,” אני עונה בחיוך, ומסירה את משקפיי. ברור לי שאיתה אני צריכה להתנהג אחרת.

“כשתתפני,” אני אומרת לה, כאילו יש לה משהו לעשות פרט לעבוד עבורי, “אודה לך אם תכנסי למשרדי.”

“עם כוס קפה?” היא שואלת.

“אשמח,” אני אומרת לה, “מעט סוכר ומעט חלב.”

אני נכנסת לחדר. אני מחייכת למראה זר הפרחים הצבעוני המונח בפינת שולחני. אני פותחת מעט את התריסים, נותנת לאור השמש להאיר את החדר. אני ניגשת לוילון שמצליל את המבט לתוך חדרי ופותחת אותו .

“את יכולה להשאיר את התריס על החלון שפונה למסדרון סגור. כך עושים כולם,” אומרת לי מריאנה ומניחה את ספל הקפה על השולחן, “אני מקווה שאת אוהבת את הפרחים.”

“אני לא יודעת בקשר לאחרים. לי אין בעיה שיסתכלו עליי בשעה שאני עובדת. בכל מקרה אני אהיה עסוקה ולא אבחין בכך,” אני עונה לה, “תודה על הפרחים. שימחת אותי מאד.”

רק כאשר מריאנה שואלת אותי מה אני רוצה להזמין לצהריים, אני קולטת איך הזמן טס. שוב עולים בי הזיכרונות לישיבה ההיא שנהלנו בה, הזמנו לנו אוכל כדי לא לבזבז זמן.

“מה את אוכלת?” אני שואלת.

“אל תכעסי עליי, אבל אני די טיפוס ג’אנק פוד. אני מזמינה היום סלט עם ניתחי עוף ממק’דונלד,” היא עונה לי.

“אז זהו שלא, ” אני עונה לה, “את מזמינה סלט עם נתחי עוף מכאן,” אני עונה לה ורושמת לה את מספר הטלפון של המסעדה האהובה עליי, “אני אקח אותו דבר. אני מניחה שאת בוודאי תרצי קולה אני אשתה מי סודה בטעם ליים.”

“כן בוס,” היא עונה לי. לרגע אני רוצה לומר לה שתקרא לי בשמי, אבל מזכירה לעצמי שזה היום הראשון שלי כאן, היום שקובע איך יתנהגו אליי בעתיד.

אני מכנסת פגישה עם כל ראשי הפרוייקטים. אני מציגה את עצמי בכמה מילים ומבקשת מכל אחד שיספר לי על איזה פרוייקט הוא עובד. אני רושמת לי הערות לגבי כל אחד מהפרוייקטים, ואת התרשמותי ממנהלי המחלקות.

אני שבה לחדרי. בסך הכל הכל נראה כאן רגוע, נטול דרמות מיותרות.

בפינת המסך שלי מופיעה הודעה.

מר מק’ארתור מבקש ממך להיפגש איתו במשרדו בשעה ארבע. נא לדייק.

“מה אתה אומר,” אני מסננת לעצמי, “יש קנסות על איחור?”

אני ממשיכה לעבוד, נכנסת לכל פרויקט ובודקת אותו.

בעשרה לארבע אני מתחילה לסגור את הכל ומתכוננת לגשת למשרדו של מר מק’ארתור.

מר מק’ארתור מוסר שהישיבה מבוטלת. את יכולה לצאת מוקדם היום. הוא מבקש שתהיי מחר בשמונה. נא אישורך.

“מה קרה ל-נא לדייק?” אני שואלת את עצמי.

מאשרת הגעתי מחר בשמונה.

אני כותבת. רק אחר כך אני בודקת בעצם עם מי אני מתכתבת.  סטפניה, היא שחתומה על ההודעה, מזכירתו של הבוס הגדול. יש לי חשד שהיא נבחרה בגלל החזה השופע שלה והמיני הקצר. אבל יכול להיות שאני סתם ביצ’ית…

“אני מסיימת היום מוקדם,” אני אומרת למילה, “להגיע הביתה או שבא לך להסתובב?”

“אני בדיוק מבשלת, תגיעי קודם הביתה, אחר כך אולי נצא לקניות,” היא עונה לי.

אני מזמינה מונית ויוצאת ממשרדי. “אני סיימתי להיום,” אני אומרת למריאנה, “הישיבה עם מק’ארתור נדחתה מארבע למחר בשמונה בבוקר,” אני מעדכנת אותה.

“איך זה שלא ידעתי על הישיבה?” היא ממלמלת.

“היה לי ברור שגם את מכותבת,” אני עונה לה, “אני אדאג מהיום שההודעות שלי תגענה גם אליך.”

“תודה רבה, אני מאד מעריכה את זה,” היא אומרת לי ופניה זורחות. אני מבינה שלא כך נהוג פה. אני רושמת לפני לומר לסטפניה שתעדכן את מריאנה רק לגבי הפגישות. אני שולחת לה הודעת טקסט. “שיהיה ברור שהכוונה היא להודעות בקשר לפגישות, שכן מריאנה אחראית על לוח הזמנים שלי ואינני רוצה שתתעוררנה בעיות בלוח הזמנים שלי.”

אני יוצאת החוצה למונית שמחכה לי. אני מתיישבת במושב האחורי ונושמת לרווחה. “תראה באיזו קלות מחקתי אותך מר טרופר,” אני אומרת בלבי. את הנסיעה הקצרה אני מעבירה במבט על העיר השוקקת והאנשים שממהרים על המדרכות.

אני מגיעה הביתה וריח של אוכל ביתי מבושל מקבל את פניי. אני שמחה שלא אכלתי את הסלט כי הייתי עסוקה. אני מגלה כעת כמה אני רעבה ואוכלת את האוכל שהכינה מילה בתאבון רב. “למדת לבשל,” אני אומרת לה.

“זה רק מראה כמה את רעבה. בישלתי פסטה ושפכתי צנצנת של רוטב עגבניות מוכן,” היא עונה לי.

“שקט מכשפונת, אל תקלקלי לי את הארוחה הטעימה הזו,” אני אומרת וממלאת את פי בעוד כף של פסטה.

אנחנו מסיימות יחד את כל הסיר. לא נשאר זכר ממנו. אני מורידה מהשולחן, רוחצת כלים ומנקה את הבלגן שהשאירה מילה.

“היית אמורה לבוא עוד שעה,” היא מתנצלת.

“לכי להתלבש אנחנו הולכות לחדש לך את המלתחה,” אני אומרת.

*

“במיו מילאן” כבר מכירים אותי ומייד מראים לי מה הגיע לאחרונה. מילה מתנהגת כמו תלמידה טובה בשעה שאני מלמדת אותך איך היא צריכה להתלבש כאן. אני מסבירה לגבי מה כל בגד משדר והיא לומדת מהר. אני צופה בה מהצד בשעה שהיא בוחרת לה עוד סטים של בגדים.

“תגידי לי איך אני אחליט בסוף איזה מהם לבחור,” היא אומר לי.

“היום את צריכה לבחור מה שמוצא חן בעיניך, בלי שום קשר לכמות,” אני אומרת, “יודעת למה? כי אני משלמת.”

“נו באמת מיגן,” היא מתרעמת, “ומה איתך.”

“את שוכחת שהארון שלי מלא. לא חסר לי דבר. חוץ מזה שאושרה לי המשכורת שביקשתי. אז היום אנחנו לא מדברות על כסף, רק נהנות.”

“אני כבר רוצה לראות את הפנים של עמיתיך לעבודה , וכמובן של הבוס, שיראו אותך באה ככה לעבודה. את מיד זוכה בכבוד הראוי למי שמתלבשת כמוך.”

“את לא חושבת שזה בזבוז?” היא שואלת.

“את מכירה אותי,” אני עונה לה, “אם העולם היה מתנהל על פי, הייתי הולכת בטרינינג וחולצת טריקו, אבל בחברה שלנו כך מודדים את האדם, וכך מתייחסים אליו. ברוך בואך לג’ונגל של ניו יורק. את תתרגלי לזה מהר מאד.”

אנחנו מבלות בחנות עד לשעת הסגירה. עמוסות שקיות אנחנו מזמינות מונית. נהג המונית שבא לאסוף אותנו מחייך חיוך נחשי. אני יודעת בדיוק מה עולה לו בראש. “הן מלאות בכסף, למה שגם אני לא אהנה מכך.”

אני לא אוהבת את ההמבט הזה “תראי מזה,” אני אומרת למילה בקול רם כך שהנהג ישמע, “לא סובלת את  הנשים האלה שאפילו לא טורחות לבוא לחנות לקנות. הן קונות הכל דרך הטלפון. לא איכפת להן שאנחנו כל היום עומדות על הרגליים ובמקום ללכת לנוח אנחנו צריכות לנסוע למפונקת הזו עם השקיות שלה.”

“מזעזע,” עונה לי מילה שקולטת אותי, “לא כך מיסטר?”

“העשירות האלה אני אומר לכן,” הוא עונה, “מזמינות מונית כאילו הזמינו להן משרת. נותנת פקודות כל הזמן. תפתח חלון, תסגור חלון, המזגן קר מידי, המזגן חם מידי, בלי מוסיקה עם מוסיקה…” אני נותנת לו להמשיך להתלונן, אבל כבר לא מקשיבה. העיקר שהמסר הועבר.

 *

למחרת בחמישה לשמונה בדיוק אני נכנסת לקומת המנהלים. הפעם אני לבושה בחצאית ונעלי העקב שלי נשמעות היטב בחלל המשרד הריק.

עמדות המזכירות כולן ריקות. שקט של שעת בוקר מוקדמת. גם סטפניה לא בעמדה ואני ניגשת ומקישה על דלתו של מר מק’ארתור.

הוא ניגש ופותח את הדלת. אני שומעת את קול המפתח הפותח את הדלת ואני תוהה למה היא היתה נעולה, אבל זה לא ענייני. “שבי מיס או’סליבן,” הוא אומר לי, “הלקוח שלנו יגיע מיד.”

אני יושבת מולו בשתיקה. הוא עסוק בענייניו. אני מתפלאת שהוא לא שואל אותי דבר על יום אתמול, אין לו הוראות לתת לי. אני משחקת עם הטלפון. אין שום הודעות. גם לא מסבתא. אני נזכרת שלא סיפרתי לה כלל על ראיון העבודה. איך זה פרח מזיכרוני?

“הוא מאחר,” פולט מק’ארתור, “אני שונא שמאחרים.”

“בטח,” אני חושבת לעצמי, “הרי אתה חותם תמיד במילים נא לדייק.” אני לא עונה לו.

לשמחתי נשמעת דפיקה על הדלת ומק’ארתור מורה לי לפתוח את הדלת.

אני קמה ופותחת אותה. אני לא מאמינה למראה עיני. פרופסור מיכאלוב עומד בפתח.

“מה אתה עושה פה?” אני ממלמלת.

“נפגש עם הפרסומאי שלי,” הוא עונה לי, “אני שמח שהוא הביא אותך לפה.”

“מה עם הפרויקט של בית החולים?” אני שואלת.

“נתתי לויליאם אולטימטום. כיוון שלא דאג שתבואי הוא הפסיד את הפרויקט,” הוא אומר לי

וניגש ללחוץ את ידו של מק’ארתור.

אני נשארת המומה ליד הדלת.

“תסלחו לי אני כבר חוזרת,” אני אומרת וממהרת לצאת מהמשרד. אני נכנסת למשרדי ומצלצלת לסבתא.

“את ידעת שויליאם מחפש אותי בשביל הפרויקט של בית החולים?” אני שואלת אותה.

“הוא לא הזכיר במילה את הפרויקט,” עונה סבתא.

אני מרגישה שאני נחנקת. אני יודעת בדיוק מה פרוש הדבר אם “הפרסומאים” הפסידו את הקמפיין הזה.

אני מרימה טלפון לחברה. מספרו של ויליאם לא עולה בזיכרוני כעת. כל כך הדחקתי אותו שאני לא מצליחה להיזכר בו.

“מדברת מיגן,” אני אומר לסוניה, “אני יכולה לדבר עם מר טרופר?”

“הוא ביקש שאף אחד לא יפריעו לו,” היא עונה לי.

“סוניה, את לא יודעת שאני לא אף אחד? תשאלי אותו אם הוא מוכן לקבל את השיחה ממני,” אני מבקשת.

“כן מיגן,” הוא עונה לי.

“למה לא סיפרת לי שהפסדת את הפרויקט של בית החולים?” אני שואלת מיד.

“פרופסור מיכאלוב דרש לדבר איתך. את יודעת, יכולתי להעביר לך הודעה דרך מרי. ידעתי שאם לא תיצרי קשר אפסיד את הקמפיין, וזה אכן קרה. בחרתי לא להטריד אותך אם אינך רוצה לחזור.”

“אתה השתגעת? ויתרת על הקמפיין הגדול הזה?” אני שואלת, “למה עשית מעשה כל כך טיפשי.”

“בגללך,” הוא עונה לי, “בדיוק בגלל שלא רציתי שתחשבי שאני רוצה שתחזרי לעבוד מתוך מניע אגואיסטי. רציתי  כי אני….. לא משנה בכל מקרה את לא מאמינה לאף מילה שכתבתי.”

המשך יבוא..

בר אבידן

מאמינה באהבה

*

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם