מפגש הגורלות סיפורים בהמשכים 2019

מפגש הגורלות 16 – מקום של כבוד

on
ינואר 5, 2023

שירז

אני לא מתפלאת לשמוע שהזר פונה לגיא באנגלית. אין לי מושג אם הוא יודע מיהו גיא. אין ספק שהמראה שלו מסגיר את העובדה שהוא זר.

"בקשר למה אתה רוצה לדבר איתי?" שואל גיא, אם כי ברור לי שהמבטים של הגבר הזר לא נעלמו מעיניו.

"אני מבין שהנשים המתלוות אליך הן בנות משפחתך," הוא אומר ובוחן את גיא במבט מצומצם.

אני מחייכת בליבי. אין לו מושג מיהו גיא. מבטים כאלה לא משפיעים עליו.

"זאת אישתי," אומר גיא ומסמן בראשו לעברי, "ואלה אחיותיה."

“הייתי מבקש להיפגש איתך ביחידות," הוא אומר לגיא ומושיט לו את כרטיס הביקור שלו.

"אני מתלווה כעת לבנות משפחתי בביקורן בשוק. בערב אנחנו מארחים חברים בביתו של חמי," אומר גיא, "אני אמצא את הזמן להפגש איתך בשבוע הקרוב."

ברור לי שכל מילים שהוא אומר היא מילה ששקל אותה היטב.

אני כל כך גאה בגיא. הוא איש עסקים מאד ממולח, אבל לא רק. הוא עבר בעצמו את תהליך השידוך עם בת המקום והוא יודע בדיוק איך זה מתנהל.

"אמתין לתשובתך," אומר לו הזר ופונה ללכת. הוא מסתובב שוב לאחור, מביט על שרה ונד בראשו כשחיוך קל על פניו.

"את מוכנה להסביר לי סוף סוף מה קורה פה?" שואלת שרה.

אני מחייכת.

"אחות קטנה!" היא גוערת בי.

"הזר מבקש לדבר עם גיא בקשר אלייך אחותי הגדולה," אני אומרת לה.

"זה נכון גיסי?" היא פונה לגיא.

"את יודעת שאני בקיא בהליך השידוך. את תצטרכי להאזר בסבלנות.

אין לי כוונה לעשות לו חיים קלים רק בגלל שהוא בא עם בגדים יפים ורכב מפואר.

אני מתכוון לבדוק קודם מיהו לפני שאני פונה לאביך. אנחנו רוצים את הטוב והנכון עבורך," הוא אומר.

אנחנו מדברים תוך כדי הליכה לחנות השמלות האהובה עלינו.

"הגענו," אני אומרת לגיא ומסמנת בראשי לעבר המדרגות המובילות לחנות.

"אל תחסכי, "אומר לי בשקט גיא," יש לי מספיק כסף עבורך. "

'אני מודה לך גיא  על נדיבותך. אתה רק שוכח שאני לובשת את הבגדים האלה רק כאן. לכן אבחר לי רק שלוש שמלות. כשנחזור הביתה אדאג למלתחה חדשה," אני אומרת לו.

אני נכנסת עם אחיותיי לחנות והן גורמות לי למדוד כל בגד שנראה להן.

"אחיותיי, אתן יודעות שאין לי צורך בכל כך הרבה בגדים. אני מבקשת שתחפשנה גם בגדים עבורכן," אני אומרת ומסמנת לשרה לגשת.

"אני רוצה שתבחרי לך בגד יפה במיוחד. היום שתדרשי להציג את עצמך קרוב משאת חושבת. אל תדאגי למחיר. נשאר לנו די והותר לאחר הקניות בשוק, וגם לגיא יש כסף מקומי," אני אומרת לה.

"כל כך פחדתי כששמעתי שאת מגיעה. כמה טעיתי. אני מרגישה את האהבה שלך שירז ואני אסירת תודה על כל מילה," היא אומרת לי בעיניים נוצצות ומבקשת ממני שאעזור לה לבחור.

כאשר אנחנו מסיימות לבחור אני מסמנת לגיא לגשת ולשלם עבורינו.

בעלה של בעלת החנות מחייך מרוצה כשהוא רואה את גיא. הוא מעמיד פנים שהוא עורך חשבון. ברור לי כבר שהסכום שיאמר יהיה גבוה ולא ריאלי.

אני מביטה על גיא שנד בראש ומחניק חיוך. "את שוכחת שחייתי פה כמה חודשים לפני שלקחתי אותך מכאן?" הוא אומר ומפיג בכך את חששותיי.

המוכר רושם את הסכום הסופי על פיסת נייר. גיא מחזיר לו אותה. "זה המחיר לתיירים," הוא אומר בשפת המקום, מה שגורם לכולנו להביט בו המומות, "אישתי ילידת המקום וכך גם אחיותיה. אתה לא באמת מתכוון לדרוש מהן סכום כזה."

בלי לחשוב, שולף גיא מכיסו ערימת שטרות ומניח אותן לפניו. "אני בטוח שחצי מהסכום שרשמת הוא בהחלט נדיב. אתה עובד קשה ומגיע לך להרוויח," הוא ממשיך.

"איך לא אמרת לי שאתה דובר את שפתינו," אני שואלת את גיא כשאנחנו בדרך חזרה לרכב.

"כשאתה איש עסקים שעושה עסקאות עם אנשים שאינך דובר את שפתם ברור לך שישנם דברים שנרקמים מאחורי גבך כך שלא תבין.

בלילות הארוכים שהייתי בבית המלון למדתי את השפה. אביך שלא ידע זאת הירשה לעצמו לאמר כל את אשר על ליבו ובכך עזר לי להתנהל מולו.

אני מבין שכעת יהיה עליי לחשוף זאת לפניו."

גיא

אנחנו חוזרים לבית זהריאן. אני עוזר לבנות להביא את המצרכים למטבח, וניגש לדבר עם סלומון.

אני מגיש לו את מפתחות הרכב ואת העודף מהקניה בשוק.

"אני מקווה שלא חסכת בקנייה," הוא אומר לי מופתע.

"קנינו כל מה שאישתך רשמה, וגם בגדים לכל אחת מבנותיך," אני אומר לו.

הוא נד בראשו לאות הערכה. "אתה בן טוב," הוא אומר לי."

"אני צריך לספר לך משהו, אבל קודם כל יש לי וידוי קטן," אני אומר לו.

אני מספר לו שאני דובר את השפה, כל זאת בשפה שוטפת שמשאירה אותו המום.

"ההערכה שלי אליך גוברת מרגע לרגע," הוא אומר לבסוף.

"זה עזר לי היום בחנות הבגדים כאשר המוכר חשב שאני 'עוד תייר' שהוא יכול לדרוש ממנו כל מחיר," אני אומר וגורם לו לצחוק.

"אתה מכיר את משפחת פרוז?" אני שואל אותו .

"מכיר?" זאת אחת המשפחות המכובדות בעיר הבירה.

"יש להם בן בשם איזק," אני מוסיף.

"הוא איש עסקים מאד מצליח. הוא עדיין רווק. האם זאת הסיבה שאתה שואל?" הוא מביט בי בשאלה.

אני מניח לפניו את כרטיס הביקור שנתן לי הזר. "הוא מעוניין בבתך הבכורה," אני אומר לו.

"אתה רציני?" הוא פוקח זוג עיניים גדולות.

"הוא ביקש לדבר איתי בקשר אליה. הוא הביט בה במבט של גבר שמעוניין באישה," אני עונה לו.

"ומה ענית לו?" הוא סקרן לשמוע.

"נתתי לו להבין שאני עסוק, אבל הבטחתי למצוא זמן להפגש איתו," אני עונה.

"שכה אחיה. אתה אוצר יקר. לא הייתי עונה טוב ממך," הוא אומר מרוצה.

"לפי המבט שלו אני יודע שהוא יבקש ממך את ידה," אני אומר לו.

"אני מבין שיהיה טוב אם תרמוז היום שיש התעניינות בבתך," אני אומר לסלומון, "כבר למדתי שהשמועות פה מתפשטות מהר."

"הוא ידע איך ליצור קשר איתך?" שואל סלומון.

"לא איפשרתי לו לבקש את מספר הטלפון שלי. אני בטוח שהוא יודע מיהי וידע להגיע לכאן בלעדיי.

לפחות עכשיו אתה יודע ותהיה מוכן לכך. מי כמוני יודע כמה אתה קשוח כשמדובר בשידוך של בנותיך.

אני מודה שאיזק עשה עליי רושם מאד טוב."

 "אני מבין ממך שזאת לא הייתה פגישה מקרית. אני מניח שהוא באמת מעוניין בה. ברור כעת לכולם שלאחר שנכנעתי ונתתי לך את ידה של שירז, לא אתפשר והראשונה שתינשא תהיה שרה," אומר סלומון.

"אני מבין אותך ומכבד את מנהגיך. כבר אמרתי לך שאני לא יכולתי לבחור אחרת," אני עונה לו וגורם לו לחייך.

אל תתפלא אם תראה אותו בין אורחינו היום. ייתכן שהתכוון לבוא ורצה שנדע שיש לו כוונות למקרה שיהיה גבר אחר שיבקש את ידה של שרה."

"האם אתה מסכים איתי שעליי לאמר שיש כבר מישהו שמעוניין בה, או לדעתך אני לוקח סיכון מיותר," שואל אותי סלומון.

הוא שם אותי בעמדה לא נוחה שכן כמה שאני מכיר את התרבות המקומית אני עדיין מביע את דעתי כבן המערב.

"מה אתה חושב," אני מחזיר את הכדור אליו.

"אני חושב שכך ננהג. אני לא אתפלא אם איזק ירמוז משהו היום. אתה מוזמן לדבר איתו אם יגיע. אני סומך על שיקול דעתך בעיניים עצומות," אומר סלומון ומניח את ידו על כתפי.

"אני חושב שבאמת עדיף שאני אדבר איתו שכן ההחלטה לא נתונה בידי, ואני גם כאמור בן המערב שלא בקיא בכול," אני אומר לו והפעם הוא מתגלגל מצחוק.

"זה רק המראה האירופאי שלך שמסגיר אותך. בהתנהגות שלך אתה כבר ממש כמונו," הוא אומר.

אני מרים עיניי ורואה את שירז מביטה בנו בסקרנות.

אני ממהר לקום וניגש אליה. "את לובשת בגד חדש," אני אומר וסוקר אותה. אני אוהב את הטעם שלה בבגדים. היא בוחרת תמיד בצבעים סולידיים, לא רועשים מידיי.

"אתה לא מבין איזו הקלה אני מרגישה כשאין לי לחץ על הבטן," היא לוחשת לי, "כל הזמן חשבתי שאני מדמיינת, שאולי אכלתי דברים שאני לא רגילה והבטן שלי מנופחת."

"זה פרי האהבה שלי שגדל בתוכך," אני לוחש לה ומרפרף באצבעותיי על אצבעותיה.

"על מה דיברתם?" היא מתעניינת.

"אביך כבר יודע שאני דובר את שפתכם והוא בהחלט התרשם מכך.

דיברנו על איזק, הגבר שהביע התעניינות בשרה. אביך חושב שהוא יגיע היום עם המבקרים. דיברנו בינינו כיצד עלינו לנהוג. אביך הטיל עליי לנהל איתו את השיחות," אני משתף אותה בשיחה.

"הוא מאד סומך עליך," היא אומרת, מעיפה מבט קצר לצדדים,  וממשיכה, "אפילו יותר משהו סומך על אחיי.

אני מאושרת לראות שההגעה שלנו עשתה רק טוב לכולם. הקשר שלי עם אחיותיי התחזק מאד, וגם הקשר שלך עם כולם.

כנראה שכולם היו זקוקים לחוות מי אתה, ואתה הראית להם שהם יכולים לסמוך עליך ולקבל אותך למשפחה בזרועות פתוחות."

"אני אבקש את רשותו של אביך לקחת אותך לנוח קצת. שנינו עדיין מותשים מהנסיעה החפוזה הזאת," אני אומר לה.

"המשפחה מארחת היום," היא אומרת לי, "אני צריכה לעזור."

"לא היום שירז. את חייבת לנוח. הסתובבנו לא מעט זמן בשוק. מנוחה קצרה ונחזור," אני אומר לה.

אני ניגש לסלומון ומבקש את רשותו לעזוב.

"הבנות הכינו לכם את חדר האורחים. כלומר אם זה בסדר מבחינתכם, אתם יכולים לנוח כאן," הוא אומר. אני מרגיש שהוא רוצה אותי קרוב.

"נעשה כרצונך. שירז נראית לי עייפה. אני רוצה שהיא תנוח. אני יודע שהיא לא תלך בלעדיי," אני מסביר לו.

"אביך הציע לנו לנוח בחדר האורחים כאן," אני חוזר לשירז ואומר לה, "אין לי בעיה עם זה."

אני רואה ששירז דווקא שמחה להצעה. היא נפרדת מאחיותיה ומובילה אותי לחדר האורחים.

שירז

אני מכירה את בית הוריי כמו את כף ידי. מעולם לא ראיתי את חדר האורחים מסודר בצורה כל כך מושקעת.

על השולחן יש פרחים, ומגש עם פירות ונר שמפיץ ריח של פרחי יסמין.

"אתה מבין מה זה אומר," אני אומרת לגיא, "זאת הדרך שלהם לאמר שאמנם הם מבינים שמגיעה לנו פרטיות, אבל הם רוצים אותנו פה."

"ומה את רוצה מתוקה?" הוא שואל.

"אני רוצה להיות איתך ולא משנה לי איפה," אני עונה לו.

"אם כך אני חושב שכדאי שנביא את המזוודות שלנו לכאן. אני בטוח שכולם ישמחו."

אני נשכבת על המיטה וגיא מכסה אותי בשמיכה.

"אני אבקש מאביך את מפתחות הרכב ואלך למלון," הוא אומר. "אני מבקש שתנצלי את הזמן לנוח. אני אחזור בקרוב ואצטרף אלייך. זה מדהים כמה אני מתגעגע אלייך גם כשאנחנו יושבים באותו חדר.

אני מכבד את התרבות שלכם, אבל מודה שיש דברים שקשה לי איתם כמו העובדה שאנחנו יושבים בנפרד."

אני שומעת את מילותיו של גיא, אבל עיניי נעצמות ואני נופלת לשינה.

"חתני, בינתי, הגיע הזמן לקום," אני שומעת את קולה הרך של מאמאן מתוך שינה.

אני מתעוררת לאט. אני מרגישה את זרועותיו של גיא מחבקות אותי, את חום גופו כשהוא נצמד אליי מאחור. הוא מפזר על עורפי נשיקות קטנות, מדגדגות כאלה ואני מצחקקת.

פתאום אני ניזכרת שמאמאן ממתינה לתגובתנו מאחורי הדלת. "תודה מאמאן. אנחנו כבר מתארגנים ויוצאים."

"זה היה קצר מידי," אומר גיא, מסובב אותי אליו ומנשק אותי. הוא ניתק ממני לרגע וחוזר. "אני צריך עוד, לפנינו לילה ארוך."

אני קמה לאט, ניגשת לסרק את שיערי ולתקן את האיפור על פניי. "עוד רגע נהיה כולנו תחת זכוכית מגדלת," אני אומרת לגיא, "אני חייבת להראות במיטבי."

"את לא צריכה להתאמץ. את תמיד יפיפיה בעיניי," הוא אומר, "איך אני. לבוש בסדר?"

"אתה בהחלט מרשים. אני בטוחה שעיני הנשים יהיו עליך ולא יהיה לי איכפת כי אני יודעת שאתה רק שלי," אני אומרת לו ומנשקת אותו.

"אני שמח שיש לך את הבטחון שאף אישה לא מעניינת אותי מלבדך," הוא אומר לי.

אנחנו יוצאים מיחידת השינה. גיא פונה לחדר האירוח הגדול ואני למטבח.

"במה אני יכולה לעזור?" אני שואלת מייד.

"אולי תנוחי יום אחד," רוטנת מאמאן.

"את באמת רוצה שאנשים יאמרו שאני אורחת בבית הוריי?" אני שואלת.

"תמיד יש לך תשובה לכל דבר," אומרת מאמאן, "איזה מזל שירשת את חריפות שכלו של אביך."

"כאילו שלך חסרה חוכמה. את חושבת מאמאן שבאבא היה בוחר בך אם היית טיפשה?" אני שואלת.

בזווית עיני אני רואה את שרה משפילה את עיניה.

"אחותי הגדולה. את כל כך לא מעריכה את עצמך. את יודעת מה באבא אמר לי? שכל בנותיו הן נשים חכמות, וזה כולל אותך. איפה החיוך היפה שלך?" אני שואלת.

"את מבינה בינתי שזה היה אמור להיות אירוח קל של תה ומתוקים והפך למסיבה גדולה," אומרת מאמאן.

"ממתי זה בעיה בשבילנו?" אני שואלת.

"רחל, את יכולה להציץ לראות כמה אורחים הגיעו?" אני שואלת.

"את רוצה שאספור?" היא שואלת. אני חושבת לעצמי כמה יש לה עוד ללמוד.

"לא אחותי. פשוט תאמרי לי אם יש יותר כסאות מלאים בגברים או יש הרבה ריקים," אני מבקשת.

"אפילו כסא אחד לא נשאר פנוי בצד של הגברים, וגם הנשים כבר תפסו את רוב הכסאות," אומרת רחל שחוזרת למטבח.

"את מבינה בנתי מה זה אומר," נאנחת מאמאן.

"תתחילי להגיש שירז ואת תלכי איתה שרה, השאר תמלאנה את הכלים באוכל," אומרת מאמאן שמתחילה לפקח על ראשיתו של הערב הארוך הזה.

כשאני נכנסת ראשונה עם המגש העמוס בצלחות אני רואה את החיוך מתפרש על פניו של באבא.

"אתה רואה מר לוי, זאת הבת שלי. היא אישה נשואה ולמרות זאת לא מנצלת את זה לשבת בצד ולהתפנק," אומר באבא.

"כולם יודעים שחינכת אותם טוב," עונה לו מר לוי.

"ידה של אישתי בחינוך. לה מגיעות כל המחמאות," אומר באבא, "אישה תפקידה להחזיק את הבית, לדאוג לארוחות, ולא פחות חשוב לגדל את הבנים והבנות שיהיו בני אדם טובים.

אני יודע שדברו עליי על שנתתי את ידה של הצעירה בבנותיי לגבר מערבי. תראה אותה. היא לא השתנתה בכלל. זה מראה לך שבחרתי את הגבר הנכון עבורה. גבר שמכבד אותי ואת המשפחה שלי.

אני מקווה שאחרי הערב הזה כשתכירו את חתני שהוא כמו בן עבורי, תבינו שהגיע הזמן להפסיק לדבר עליי ועל משפחתי."

"אתה אדם מאד מכובד בקהילה שלנו. אני מקווה שאתה צודק לגבר הזר," אומר לו לוי, "מי מבטיח לך שהוא לא סתם משתעשע איתה?"

"לו רצה להשתעשע איתה לא היה מגיע מייד כשביקשתי שיבוא, וגם לא היה ממהר לבנות איתה משפחה.

מאז שהם הגיעו לכאן הוא קושר קשרים עבורי, קשרים שלו לא יהיה כל רווח מהם."

"המבחן שלו יהיה אם ייתן לה ילד," אומר מר לוי.

"אם זה המבחן בעיניך, אז הוא עבר אותו בהצלחה. חודש אחרי החתונה שירז הרתה לו."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם