מפגש הגורלות סיפורים בהמשכים 2019

מפגש הגורלות 15 – הולכות לקניות

on
דצמבר 29, 2022

גיא

למרות שכבר הבנתי ששירז כנראה בהריון, כשאני שומע את המילים ממנה שמאשרות שהיא בהריון אני מוצף אושר.

מרגע שהתאהבתי בה יכולתי לדמיין את המשפחה שנקים יחד. אני כל כך שמח שזה קרה מהר. שמעתי על נשים שמתקשות להיכנס להריון ואני שמח שזה לא קרה לנו.

"היא אמרה בבטחון מלא שזה בן," אומרת לי שירז, "אני רק רוצה שיוולד לנו תינוק בריא בגופו ובנפשו."

"אני מסכים איתך," אני אומר אם כי אני מודה שהמחשבה שיהיה לי בן בהחלט קוסמת לי. אני יכול לדמיין את עצמי מלמד אותו את כל הדברים שאני אוהב, משחק איתו במשחקי ספורט האהובים עליי.

"מסתבר שההריון מתקדם ממה שחשבתי. אני חייבת להתחיל לקרוא על כך. מעולם לא דיברו איתי על הריון," היא אומרת לי.

"אני אוהב את זה שאת אוהבת ללמוד על כל נושא. אני אדאג להוריד ספרים לטאבלט שלך. את רוצה שנבחר יחד?"

"אני רוצה רק באנגלית. אני חייבת ללמוד איך אומרים כל מונח באנגלית. מה שלא אבין אתה תסביר לי. אני אוהבת שאתה מלמד אותי דברים," היא אומרת ומחייכת אליי את החיוך שתמיד ממיס אותי.

"אני כל כך מאושר," אני אומר לה, "אולי זה קרה קצת מוקדם עבורך, אבל אני בהחלט מוכן."

"כשעיכלתי שזה באמת קורה התמלאתי שמחה. אני מרגישה שזאת המתנה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק לך," היא אומרת.

אני כל כך רוצה להפגין את הרגשות שלי כלפיה אבל לא יודע מה מקובל, למרות שאנחנו זוג נשוי.

"בוא נספר למשפחה. אני לא חושבת שמאמאן סיפרה לבאבא," אומרת שירז.

אנחנו חוזרים לחדר האירוח הגדול. "איפה אחיותיי?" שואלת שירז.

"הן במטבח," עונה סלומון.

שירז

"סיפרת להן?" אני שואלת בשקט את מאמאן.

"לא בינתי. אני לא יכולה להחליט בשבילך," היא עונה.

"אני רוצה לספר לכולם יחד," אני אומרת לה, "אני אהיה בחדר האירוח."

אחיותיי מגיעות מייד. "אל תאמרי שאת כבר עוזבת," אומרת לי שרה ומביטה בי בעצב.

"לא אחותי הגדולה. עדיין לא," אני עונה לה בחיוך.

אני אוחזת בידו של גיא ומתקרבת לבאבא.

"ברך אותנו באבא," אני אומרת לו והוא מביט בי מופתע, "עומד להיוולד לנו תינוק."

"שירז, בינתי," אומר באבא ועיניו מתמלאות דמעות.

אני מרכינה את ראשי וגיא עושה כמוני. "אני מברך אתכם ילדים יקרים שההריון היקר יעבור בקלות, שתהיה לידה קלה ושתזכו לחבק את התינוק שלכם כשיגיע זמנו להיוולד בשמחה ובריאות."

"אמן," אנחנו אומרים יחד.

אני ניגשת לאחיותיי. "תבורכי אחותי הקטנה," אומרת לי שרה, "אני לא מאמינה שאני עומדת להיות דודה. אני כל כך מתרגשת."

היא מגניבה מבט לגיא שמדבר עם אבא. "תראי איזה אושר על פניו של בעלך," היא אומרת.

"את יודעת שכל הריון הוא נס בפני עצמו. העובדה שאישה רוצה ילד לא תמיד גורמת לזה לקרות. לעיתים עוברים חודשים ושנים עד שזה קורה," אני אומרת לה, "זה עוד מבחן שגיא עבר בהצלחה, כאילו זה היה תלוי רק בו. זאת עוד הוכחה עבור באבא שהוא עשה נכון כשהסכים לתת לו את ידי.

"לפעמים," לוחשת אחותי רחל, "שמעתי שזה לא קורה בכלל. כמו הבת של משפחת כהן. אומרים שבגלל זה בעלה גירש אותה."

"לא מתאים לך להקשיב לרכילות. זה לא ענייננו, וזה מבייש את האישה. לא תמיד זאת אשמתה."

"שירז צודקת," אומרת מאמאן, "אין זה יפה לדבר על אחרים, בעיקר בנושאים כואבים שכאלה. במקרה של הבת של משפחת כהן יש לכך סוף טוב. היא נישאה לגבר אחר שידע שיתכן שהיא לא תוכל ללדת, אבל כיוון שאהב אותה מאד הוא ביקש את ידה. התברר שהבעיה לא הייתה בה שכן שמעתי, אתן כבר מנחשות מפי מי, שהיא בראשית הריונה. זה עדיין סוד לכן אני מבקשת מכן לא לספר."

"אני מנחשת שאותה אחת כבר סיפרה לכל העולם על דבר הריונה של שירז," מצחקקת אחותי שרה.

"תראי אותי," אני אומרת לה, "הבגדים כבר לוחצים עליי. בכל מקרה אני כבר לא יכולה להסתיר זאת."

"איפה תלדי?" שואלת שרה.

אני מעיפה מבט אל מאמאן. "אישה בחודשי הריונה האחרונים לא אמורה לטוס," אומרת מאמאן.

"אני אדאג שגיא יביא את מאמאן ללונדון," אני ממהרת לאמר.

"באמת?" מאירות עיניה של מאמאן.

"ומה חשבת?" אני עונה לה, "את מבינה שהחיים שלי בלונדון. אני לא יכולה לבוא מתי שאני רוצה. זאת נסיעה ארוכה ומעייפת. גיא לא יכול לקחת חופש מתי שהוא רוצה. יש לו עסק שעליו לנהל, ואני עומדת להצטרף אליו.

ראית מאמאן שכשביקשת והרגשנו שאת במצוקה הגענו," אני אומרת למאמאן.

"אני יודעת בינתי. זה לא הופך את זה לקל יותר," היא אומרת לי.

"את לא לבד מאמאן. הבנות שלך, האחיות שלי, איתך. אני לבד עם גיא. הוא משתדל להקדיש לי כמה זמן שמתאפשר לו אבל עדיין הוא חייב לעבוד. אני מקבלת זאת באהבה. בבקשה אל תקשי עליי. את יודעת שזאת הייתה בחירה של אבא לשלוח אותי רחוק מכאן," אני יודעת שהמילים האלה יגעו בה במקום הנכון.

"אני מצטערת בינתי. אני כל כך אנוכית וחשבתי רק על עצמי ועל געגועיי אלייך, ולרגע שכחתי שאת לבד," אומרת מאמאן, "סילחי לי בינתי."

"אני לא לבד מאמאן, גיא ממלא לי את עולמי. אבא עשה נכון ששידך בינינו. אני כל העולם שלו. הוא נלחם בכולם למעני. לונדון לא חיבקה אותי כשבאתי. האנשים מתייחסים אליי כנחותה, כאחת שלא יודעת כלום. גיא אומר שאני אפתיע אותם בגדול כשאהיה מוכנה לצאת לחברה. הוא מאמין בי ומלמד אותי המון," אני אומרת לה.

"את ילדה…אישה חכמה מאד. אני בטוחה שכך יהיה," אומרת מאמאן ואני רואה שפניה רגועות יותר.

גיא

אני משוחח עם סלומון על ענייני עבודה, מפעיל את קשריי עבורו כדי להגיע לאדם שהוא מעוניין בו.

כל אותו הזמן אני מעיף מבט לראות ששירז בסדר. אני מבין שיש דו שיח לא פשוט בינה לבין אימה. היא נראית לי מעט מתוחה ואני מתאפק לא לגשת אלייה. אני מזכיר לעצמי שהיא אישה חכמה והיא תהיה בסדר.

אני חושב לעצמי איך הפכתי להיות גבר מגונן, מה שלא הייתי מעולם. אף פעם לא היה לי צורך להגן על בנות הזוג שלי.

"היא תהיה בסדר," אומר לי סולומון שכנראה מבחין במצוקה שלי.

"היא ילדה חכמה. אימה יודעת איך לגעת בה בנקודות רגישות אבל אני בטוח שהיא מרגישה אותך ומקבלת כוחות לא להישבר. אני מניח שהשיחה נסובה סביב העובדה שהיא לא תשאר כאן לנצח.

אין לי ספק שדבר הריונה של שירז כבר נודע בכל הכפר. אנשים לא מעטים ביקשו לבוא ולראות אתכם."

"לבחון אותי," אני אומר ומחייך.

"אל תשכח שהביקורת הייתה מופנית גם כלפיי. גם על כך שנתתי את הצעירה בבנותיי, וגם על שנתתי אותה לזר," הוא אומר לי בחיוך נדיר, "היום כולם יראו איזה מעשה חכם עשיתי. אני מניח שדווקא המעשה הזה יסלול את הדרך לשידוכים נוספים."

"אני אעשה הכל כדי לתמוך בכם. אני בהחלט יכול להעיד איזה משפחה נפלאה אתם וכמה אני מאושר להיות חלק ממנה," אני אומר לו.

"אתה בהחלט בן משפחה נאמן. אני בטוח שזה לא יעלם מעיניהם."

שירז קמה וניגשת אליי. היא מתיישבת לרגליי ומניחה את ראשה על ברכיי. בלי לחשוב אני מושיט יד ומלטף את ראשה. אני רואה את סלומון מחייך מרוצה מהמחווה שלי.

"אני יכולה ללכת לשוק עם אחיותיי?" היא שואלת אותי אחרי כמה דקות.

"בוודאי שאת יכולה. את רוצה שאבוא איתך?" אני שואל.

"אני אשמח. תמיד נוכחותו של גבר עדיפה כשנשים הולכות לשוק," היא עונה לי.

שירז קמה וניגשת לדבר עם אחיותיה.

"מרגש אותי לראות כמה היא לא השתנתה," אומר סלומון, "אמנם עברו רק כמה חודשים מאז שהיא עזבה, אבל אני יודע שהמעבר לעולם המערבי יכול היה לשנות אותה מקצה אל הקצה, ביחוד בחיים הנוחים שאתה מעניק לה."

"גידלתם אותה טוב. אני חושב שהעובדה שחשפת אותה לקידמה בכך שהיא עזרה לך במשרד גרמה למעבר להיות עבורה קל יותר.

אחרי שהתארסנו ועזבנו ללונדון הענקתי לה במתנה מחשב נייד וטלפון. אני מודה שהייתי מופתע לראות שאין לי צורך ללמד אותה להשתמש במחשב. האצבעות שלה רצו במהירות על המקלדת והיא ידעה לחפש בו כל מה שרצתה.
שלא תבין מכך שחשבתי שהקידמה לא הגיעה אליכם, רק שהייתה לי הרגשה ש…איך אומר זאת?" אני מנסה לבחור את המילים שלי.

"אתה צודק בהרגשה שלך. שירז היא המשכילה בבנותיי. יש לה רצון עצום לרכוש ידע, שלא כאחיותיה שהסתפקו בלימוד בסיסי. אני לא אומר שהן לא חכמות, רק שהן אף פעם לא שאפו ליותר ממה שניתן להן.

את הכשרונות של שירז גיליתי במקרה כשיום אחד הבנים שלי נסעו והיה לי עומס גדול של עבודה. היא מייד קלטה מה אני רוצה ממנה, לימדה את עצמה להשתמש במחשב, והפכה להיות יד ימיני.

עכשיו כשהיא רחוקה אני דורש יותר מבניי. מספיק שאני אומר להם 'שירז הייתה מסיימת את זה בשעה,' והם באים לעזור. הכבוד הגברי שלהם הוא שדוחף אותם לפעולה. הרי לא יתכן שאישה תהיה טובה מהם," הוא אומר ומעיף מבט לצדדים לראות שאיש לא שמע אותו.

"לפני שנודע לי דבר הריונה אמרתי לשירז שאני רוצה שהיא תשתלב בעסקיי. אני משתף אותה במה שעובר עליי בעבודה. היא מקשיבה לי בעיון ונותנת לי לא פעם עצה טובה ומנתחת איתי את המצב. זה מאד מרגיע אותי ומשמח אותי שהיא השתלבה כך בחיי.

אתה יודע מה תפקידו של הגבר, וכמה קשה לפעמים לשאת את כל המתח על כתפיך. אני זכיתי בה לא פחות משהיא זכתה בי."

"הייתי רוצה שתעזור לי למצוא חתנים לבנותיי. כמובן שאני מעדיף שיהיה מקומיים. בנותיי הגדולות זקוקות לקירבה לאימן למרות שהן לא תודנה בכך. אני חייב להודות שהעובדה ששירז לא כאן ואין מי שיעזור לאישתי שינתה משהו אצלן," אומר סולומון.

"ראיתי שהן טרחו כולן על הארוחה אתמול," אני אומר לו, "אני זוכר היטב מה קרה כשרק הכרנו."

"בזה אתה טועה. העובדה ששירז הייתה במטבח הייתה בהחלט מורגשת בתפריט ובטעמים. יכולתי לזהות את היד שלה בבישול. היא מבשלת עם המון אהבה," אומר סלומון ונד בראשו.

"היא חסרה לך," אני אומר לו, "כשהבנתי שבוערת בי אש כלפיה לא יכולתי לוותר עליה. כל יום אני מודה על הבחירה שלי.

היו בי חששות בשל הבדל התרבויות שלנו, אבל היא הפיגה את כולם."

"אנחנו מוכנות גיא," אומרת שירז, "מאמאן נתנה לי רשימת קניות."

אני נזכר שאין לי רכב. סולומון קולט אותי. "אין טעם שתשכור מכונית. אני יכול לעבוד מהבית. תסיע את בנותיי לשוק."

הוא מלווה אותנו לדלת ומפתיע אותי כשהוא מגיש לי ערימה גדולה של שטרות.

"דאגתי להביא איתי כסף מקומי," אני אומר לו.

"תקנה לשירז כל מה שהיא רוצה," הוא אומר לי בשקט, ומניח את השטרות בכף ידי.

"תודה," אני אומר לו.

בזמן שהבנות מתיישבות ברכב אני נוגע בזרועה של שירז ומבקש ממנה להישאר איתי רגע.

אני מגיש לה את השטרות. היא מביטה בהם המומה. "גיא, אני לא צריכה כל כך הרבה. אתה יודע כמה כסף יש פה?"

"זה מאביך, עבור הקניות ועבורך. הוא ביקש שתקני כל מה שאת רוצה," אני עונה לה.

"ממתי אני כזאת בזבזנית?" היא עונה לי.

"את זקוקה לשמלות חדשות. נלך לבחור לך כמה," אני אומר לה.

"אני אקנה גם לאחיותיי," היא אומרת בהחלטיות.

"זה שלך שירז, תעשי בכסף כרצונך. אני הבאתי כסף עבורך אבל אביך התעקש שאקח ממנו גם. הרגשתי שמין הראוי שלא אסרב לו."

"מרגש אותי לראות כמה אתה רגיש לתרבות שלנו. אני לא רואה אותך מתנהל כך עם אביך," היא אומרת ומייד מתחרטת, "סליחה, זה לא יפה מצידי לדבר כך."

"דיברנו כבר על זה מתוקה. אני אוהב שאת מרגישה חופשיה לאמר כל מה שאת רוצה כשאת איתי לבד. אני יודע שכשאנחנו לא לבד את בהחלט שוקלת את מילותייך.

לצערי את צודקת. אני בהחלט מרגיש את ההבדל בין היחס החם שאביך מפגין כלפיי וההערכה שלו אליי. הוא לא חוסך ממני שבחים. אין בינינו משחקי אגו, ולכן גם אני מוכן לעשות בשבילו הכל מתוך רצון ולא רק בגלל הכבוד שאני רוכש לו כאביך. כמה זה שונה מהקשר שלי עם הוריי. אני יודע שאני אהיה אבא אחר לבן שלנו."

"ואם זאת תהיה בת?" היא שואלת. אני רואה את החשש בעיניה.

"היא תהיה הנסיכה שלנו, בדיוק כמוך," אני עונה לה והיא שוב מחייכת את החיוך הביישני שלה שתמיד מרקיד לי את הלב.

"בואי נלך. אחיותייך מביטות בנו בסקרנות. אני לא רוצה שיהיו להן כל מיני רעיונות לא נכונים בראש," אני אומר לה.

אני יוצא לדרך אין צורך לתת לי הוראות איך לנסוע כיוון שאני מכיר טוב את האזור.

"באבא נתן לגיא כסף עבורינו. אחרי שנערוך קניות לסעודה, נלך לחנות של לטיפה להתחדש בשמלות חדשות," משתפת שירז את אחיותיה.

"את בטוחה שזה בסדר? באבא לא יכעס שבזבזנו את כספו?" שואלת שרה בדאגה.

"באבא אמר בפרוש לגיא שהכסף נועד גם לכן," אומרת שירז.

"את משפיעה על באבא לטובה," אומרת שרה.

"לא אחותי הגדולה, אין לי חלק בזה. אני חושבת שכל אחד יכול לראות שחל בכן שינוי גדול מאז שעזבתי. אתן בהחלט ראויות לכך," אומרת שירז.

שירז

כאשר הגענו לכאן הרגשתי שזה כבר לא הבית שלי. כעת כשאנחנו עומדים בפתחו של השוק, והריחות הכה מוכרים מכים באפי, אני מתחילה שוב להרגיש את ההתרגשות.

"שרה הנה הרשימה של מאמאן," אני אומרת לה ומגישה לה אותה.

אני מתקבלת בשמחה בחנות הירקות .

"איזו הפתעה. כלל לא השתנית," אומר לי מוסטפא.

"אתה חושב שאישה נשואה אמורה להראות אחרת?" מתגרה בו רחל. 'חוצפנית קטנה,' אני חושבת לעצמי.

"אחותכן היא לא סתם אישה נשואה. היא נשואה למערבי," הוא אומר, אבל אז הוא מבחין בגיא ומסב את פניו במבוכה.

אני רואה שרחל רוצה לאמר משהו אבל אני לוחשת לה שתשתוק. "את לא יכולה לשלוט במה שאנשים אומרים או חושבים, את כן יכולה לשלוט במילים שלך. תני להם לדבר. כשהם רואים שאת לא מתרגשת הם ירדו מהעניין," אני אומרת לה כשאנחנו מתרחקות.

"את צודקת אחותי. לא יכולתי להתאפק. אין לו מושג כמה את מאושרת," אומרת רחל.

"הוא מקנא. ראית עם מי הבת שלו נשואה?" ממהרת שרה לענות.

"בבקשה אל תדברנה על מישהו אחר. אתן אף פעם לא יודעות מה הסיפור שלו באמת. כל אחד והבחירות שלו, כל אחד והגורל שלו, וזה לא עניינו של אף אחד," אני אומרת.

אני מעיפה מבט לגיא ורואה את האהבה בעיניו ויודעת שהוא אוהב את מה שאני אומרת להן.

"הביקור בשוק הוא מטלה שהוטלה עלינו כדי למלא את הבית באוכל. עליכן להפיק ממנה את המירב. אין לכן מושג כמה אני מתגעגעת לריחות ולצבעים. תביטו סביב ותראו איזה יופי, תנשמו את הריחות.

אנחנו עוברות מחנות לחנות, ממלאות את הסלים והולכות לשים את הכל ברכב

פתאום עוצרת מכונית שחורה גדולה וגבר לבוש חליפה יוצא ממנה.

אנחנו זזות מעט לאחור לפנות לו את הדרך ואז הוא נעצר ועיניו בוחנות את שרה. גיא ממהר לעמוד לידה.

"אני יכול לדבר איתך?" הוא שואל את גיא.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם