מפגש הגורלות סיפורים בהמשכים 2019

מפגש הגורלות 14 – בשורה משמחת

on
דצמבר 22, 2022

שירז

"כמה התגעגעתי לריח התבלינים של הבית," אני אומרת בזמן שהסירים מבעבעים על הגז והריח הכה מוכר לי ממלא את המטבח.

"כשרק הגעתי ללונדון מצאתי במטבח תבלינים מקומיים. הריחות הרגישו לי מתועשים מידי.  לשמחתי גיליתי שיש שוק עם תבלינים מהבית אבל לשם כך עליי לנסוע, ולא למדתי עדיין לנהוג בעצמי."

"איזה תבשילים את מכינה לבעלך?" שואלת אותי שרה.

"החיים בלונדון שונים," אני מחפשת מילים, "לנשים, גם אם הן לא בונות קריירה עצמאית, יש כל מיני מחוייבויות לייצג את הבעל.

גיא גר לבד תקופה ארוכה ולכן לסלי היא זאת שניהלה את הבית עבורו.

כאשר הגעתי לביתו הייתי צריך להתנהל בזהירות. כאשר הבנתי שלא מקובל שאישה תנהל את הבית כמו אצלנו, הבנתי שעליי למצוא את שביל הזהב בין התרבות שלנו לתרבות המערב.

אני עדיין נותנת לה להרגיש שהיא עושה הכל, אבל משתפת אותה בידע שלי.

אין לכן מושג כמה עוד עליי ללמוד.

החיים פה לא פשוטים. כל המשא על כתפינו. תאמינו לי שזה נראה שבלונדון החיים נוחים הרבה יותר, אבל למעשה זה יכול להיות מאד תובעני.

את צריכה לעקוב אחרי האופנה, להתלבש נכון, לנהל שיחות משעממות על כלום, להתמצא ברכילות המקומית.

דווקא כשאני פה במטבח אני יכולה לרחף בעולמות אחרים במחשבותיי.

ואז באבא וגיא נכנסים למטבח.

"שירז, מה את עושה ליד הגז!" נוזף בי באבא.

"אני מתענגת מהריחות, הלב שלי שר ככל שעוטפים הריחות את המטבח.

אם אתה רוצה שהילדה שלך תרגיש בבית באבא, תן לי להיות עם אחיותיי כמו פעם," אני אומרת לו.

"הילדה שלך," אומר באבא למאמאן. האם אני מדמיינת או קולו באמת חנוק מהתרגשות?

"תסתכלי על האורז," אני אומרת לאחותי לאה, מתעלמת מנוכחות כולם, "כשהמים כמעט מתאדים נוצרות גומות כאלה בין הגרגרים שמסמנות לנו שהבישול מתקדם יפה.

עכשיו את רק צריכה לעצום עיניים ולנשום. את מריחה את תפוחי האדמה בתחתית?

את מבינה, בישול זה משהו שצריך ללמוד להרגיש בכל החושים. אפשר לכתוב הוראות בספר ולנסות לעקוב אחריהן, אבל אין כמו להתנסות.

הריחות נרשמים בזכרון וכך את לומדת לשחזר אותם," אני אומרת לה.

"אני מבינה, אבל איך את יודעת כמה מלח לשים. שלא יהיה מלוח מידי אבל גם לא תפל מידי?" היא נאנחת.

"את לוקחת חופן בידך," אני מדגימה לה באוויר, "ואחר כך מפזרת לתוך הסיר. יש משהו בתוכנו שאומר לנו מתי לעצור, שאם נמשיך זה יהיה יותר מידי."

"מה שאת אומרת שאני צריכה להפסיק לחשוב על כמות מדודה, אלא צריכה להרגיש אותה," היא אומרת ברצינות.

"בדיוק כך," אני עונה לה, "הניסיון ילמד אותך האם תחושת הבטן שלך צודקת. לכן אנחנו טועמות מעט מהתבשיל.

רק כשמדובר באורז אני טועמות מספר גרגרים קטן. האורז הוא מיוחד במינו, מפונק כזה, לא אוהב שמפריעים לו באמצע תהליך הבישול. הוא לא אוהב שפותחים את המכסה מעליו ונותנים לאדים לברוח."

"איך את יודעת אם כך מתי הוא מוכן?" היא שואלת, "אף פעם לא ראיתי אותך משתמשת בשעון."

"את לומדת, ואת זה אפשר ללמד אותך.

כשאת מתכננת ארוחה את יודעת איזה תבשיל לוקח לו להתבשל זמן רב יותר. כמו למשל הבשר לעומת הירקות.

מה שאת עושה הוא…"

סלומון זהריאן

אני עומד מוקסם במטבח, ומקשיב להסבריה של שירז. כמה חוכמת חיים צברה כאן בשעות הרבות שעמדה ובישלה.

אני יודע שהיא חיה היום בעולם שונה משלנו. יש לה בביתה החדש מי שמבשלת עבורה, מי שמנקה ודואגת לכביסה.

היא חיה בעולם שהכל בו נעשה בקצב אחר, עם טלפונים חכמים, מחשב נייד לכל אחד, ושאר השכלולים.

אני משוכנע שהמטבח שלה מאובזר במכשירים מודרניים שכה רחוקים מפתליות הגז שהיא הייתה רגילה אליהן,

ועדיין יש דברים שהיא לא מוכנה לוותר עליהם.

אימה של שירז ביקשה שתגיע. אני בטוח שהיא רצתה לראות ששירז לא מספרת לה סיפורים רק כדי להשקיט את רוחה. אני מודה על כך שהיא הגיעה ואני יכול  לראות במו עיניי שעשיתי נכון כשנתתי את ידה לגיא.

האופן בו הוא מביט בה, הכבוד שהוא רוכש לה, האהבה והכבוד שהיא מחזירה לו במבטים שעוברים ביניהם, ממלאים את ליבי שמחה.

ביני לבין עצמי אני יכול להודות שאני לא בטוח שאף אחת מאחיותיה הייתה נוהגת כמוה לו הייתה במקומה.

כמה נילחמתי בגיא כשביקש את הצעירה בבנותיי. אני מבין שהוא ידע בדיוק למה בחר בה.

אני מסמן לגיא לחזור לחדר הגדול בו תוגש בקרוב הארוחה.

"יש משהו שאני יכול לעשות עבורך בלונדון?" הוא מפתיע אותי, "אם יש קשרים שאתה זקוק להם אני אשמח לקשור אותם עבורך, עכשיו כשאנחנו משפחה."

"האמת היא, שאם לא יהיה לך קשה לברר עבורי עבור אדם מסויים, אודה לך," אני אומר לו.

"כל שתבקש. תאמר לי מיהו ואמצא את הקשרים הנכונים," הוא עונה לי.

"לא יכולתי לבקש לי חתן טוב ממך," אני אומר לו, "אתה מפיג את אחרון החששות שלי מהקשר שקשרתי איתך.

היו דיבורים על המעשה שלי, והיום כשאתם פה, אני רואה שעשיתי את המעשה הנכון."

"אתה יכול להזמין את חבריך לכאן שיבחנו אותי," הוא אומר לי.

העובדה שהוא לא חושש אומרת הכל.

"יודע מה גיא? אולי באמת נזמין אותם לכוס תה וקינוחים מחר. אבל היום, אני רוצה לאכול בשקט עם המשפחה שלי."

כשאנחנו יושבים לאכול אני לא מתפלא לראות שגם שירז מגישה את האוכל. הפעם היא איננה שואלת את גיא מה להגיש לו, אלא ממלאת את הצלחת שלו, והוא מודה לה במנוד ראש.

אחר כך היא ניגשת להתיישב עם אחיותיה ואוכלת איתן.

גיא מחייך מרוצה. אין לי ספק שהוא רואה את ההתרגשות על פניי מהתנהגותה של שירז.

שירז

"את צריכה לאכול יותר בינתי," לוחשת לי מאמאן ומחזירה אותי באחת למילים שלה על כך שהיא בטוחה שאני בהריון.

"מאמאן, השעות עדיין לא מסתדרות לי. זה לא פשוט לנסוע בין אזורי זמן. את שוכחת שאני לא רגילה לטיסות, והטיסה הזאת הייתה לא פשוטה. מזג האוויר מעל היבשת היה סוער והמטוס היטלטל.

אני עייפה מאד וזקוקה למנוחה. כדאי שנפרוש למיטה מוקדם היום. אני בטוחה שאקום בבוקר רעננה לגמרי."

"את מכירה את עצמך," אומרת לי מאמא ואני כבר יודעת שהיא לא השתכנעה מההסבר שלי.

אני מסמנת בראשי לגיא שאני עייפה.

"שלא תחשבי אפילו לעזור עם הכלים," לוחשת לי שרה אחותי הגדולה, "את נראית מותשת."

פתאום אני ניזכרת שלא נתתי להן את המתנות שקניתי עבורן.

*

"אני רוצה להביא לאחיותיי משהו מלונדון," אמרתי לגיא שהוחלט על הנסיעה החפוזה לבית הוריי.

"את יודעת מה את רוצה לקנות?" הוא שאל.

"ראיתי בשוק חנות שמכינה צעיפים מאד מיוחדים. הם גדולים במיוחד, כאלה שאפש להתעטף בהם, ואני חושבת שהן תאהבנה אותם," עניתי לו.

גיא עזב הכל והסיע אותי לשוק בעצמו.

המחווה שלו מאד ריגשה אותי. ידעתי שיש לו עוד עבודה רבה לפני יציאתנו לדרך, ועדיין היה חשוב לו לשמח אותי.

*

"לא נתתי לאחיותיי את המתנות שלהן," אני אומרת לו כשאנחנו עומדים לעזוב את בית הוריי.

"אם זה חשוב לך אדאג להביא זאת מייד," הוא עונה לי.

"זה יחכה למחר," אני מחליטה בסוף, "הן לא יודעות ולא מצפות לדבר ממני."

אני מחניקה פיהוק. אני ממש זקוקה לשינה.

"קח את הרכב שלי," מפתיע אותנו באבא, "אני מניח שנפגש מחר לארוחת בוקר יחד."

"בוודאי," אומר גיא ולוקח ממנו את המפתחות. כיוון שאחי הגיע עם הרכב של באבא המזוודות שלנו שם ואנחנו יוצאים מייד לדרך.

"איך את מרגישה?" שואל אותי גיא בזמן שאנחנו נוסעים לבית המלון.

"מאושרת. מאמאן, כפי שראיתי נראית טוב, והאחיות שלי נרגעו כשראו אותי. כל מה שפחדתי ממנו נעלם," אני עונה לו.

"אני יודע, אבל התכוונתי איך את מרגישה?" הוא מקשה.

"עייפה," אני עונה לו בחיוך ביישני.

"הסתכלתי עלייך היום. עבדת המון אבל נראית לי עייפה. זה לא מתאים לך. אני חושב ש…" הוא משתתק רגע.

"מה?" אני שואלת בפליאה.

"שירז את יודעת שאין לילה שאנחנו לא עושים אהבה. אי אפשר להאשים אותי שכשאני מרגיש אותך לידי איני יכול שלא לגעת בך. את מרגשת ומסעירה אותי כל הזמן," הוא אומר לי בחיוך.

"מה אתה מנסה לאמר לי גיא?" אני שואלת.

"שאני לא זוכר לילה אחד שלא עשיתי איתך אהבה," הוא אומר.

"וזה לא טוב?" אני לא מבינה את מה שהוא מנסה לאמר לי.

"העניין הוא שאני לא זוכר שהיה לך יום אחד …אדום. פעם אחרונה שהיה לך מחזור היה לפני החתונה. אני טועה?" הוא שואל.

אני מזדקפת במושבי. אני מנסה להזכר מתי היה לי מחזור פעם אחרונה ולא זוכרת.

"אתה חושב שמאמאן צודקת ואני…גיא אתה חושב שאני בהריון?"  אני שואלת מופתעת.

גיא מתחיל לצחוק.

"זה מצחיק אותך?" אני שואלת נעלבת.

"ממש לא. הפרצוף המופתע על פנייך כאילו שאת שואלת איך זה ייתכן," הוא עונה לי.

"אתה כועס עליי?" אני שואלת.

"מתוקה, אני מאושר אם זה נכון. את רוצה להיות אימא של הילדים שלי?" הוא שואל בפנים רציניות.

"מאד." אני כל כך מתרגשת מהאופן בו הוא שואל אותי שעיניי מתמלאות דמעות.

אנחנו מגיעים לבית המלון ונכנסים להתקלח.

גיא מצטרף אליי למקלחת. הוא נוטל מידי את הסבון ומסבן אותי. אני עומדת בעיניים עצומות ונהנית מהמגע הנעים של ידו על גופי.

"אני לא מאמינה איזה ברת מזל אני," אני אומרת לו, "מה הייתי עושה אם לא הייתי בא ומבקש אותי מאבי. אני לא יכולה לדמיין איך החיים שלי היו נראים."

"את יודעת שגורלנו נקבע ביום שנולדנו, ונקבע שאני צריך להגיע לכאן כדי לפגוש אותך," הוא עונה לי, "את הצלת את חיי. אני לא יכול לדמיין אותי כך במקלחת עם אישתי הבריטית, לו הייתה לי כזאת."

אנחנו מסיימים להתקלח ונכנסים למיטה. אני מניחה את ראשי על הכר ונרדמת מייד.

אני ישנה שינה ללא חלומות ומתעוררת כהרגלי מוקדם בבוקר.

אני מבולבלת,  לרגע אני תוהה היכן אני. מגע זרועותיו של גיא המקיפות אותי מרגיע אותי מייד.

אני מתמתחת ומרגישה מייד את הבחילה עולה במעלה גרוני.

אני ממהרת לקום והולכת בצעדים לא יציבים לכיוון השרותים. עדיין לא אכלתי ואין לי הרבה מה להקיא. אני מותשת.

כשאני מתרוממת מהאסלה עליה רכנתי אני רואה את גיא עומד בזרועות שלובות ובוחן אותי.

"את מרגישה טוב יותר?" הוא שואל בקול רך.

"מה עכשיו?" אני שואלת אותו.

"אני מניח שכדאי שתעשי בדיקה ונדע," הוא עונה לי.

אני שותה מעט מים ומתאוששת. "בוא ניסע להורים," אני אומרת לגיא.

"את יודעת מה השעה?" הוא מתפלא.

"בבית זהריאן כולם קמו מזמן," אני צוחקת, "החיים כאן הם לא בקצב של אנשי לונדון."

"אם כך נצא מייד לדרך," הוא אומר וניגש להתלבש.

לפני שאני מתחילה להתלבש אני מביטה על עצמי בראי בפרופיל. גיא נעמד מאחורי ומלטף בעדינות את בטני. "את כל כך יפה," הוא לוחש לאוזני.

אני מתלבשת, ומרגישה שהבגד קצת צמוד. לפני כן חשבתי שזה בגלל שהבטן שלי רגישה, עכשיו הכל מתקשר לי רק עם דבר אחד. האם זה באמת קורה?

כשאני מגיעה לבית הוריי אני רואה את סעדה חברתה של מאמאן.

"ברור," היא אומרת כשהיא רואה אותי, "ולא רק, אלא שיש לה בן."

אני מביטה במאמאן וקצת כועסת שהיא סיפרה לה כשאני בעצמי עוד לא יודעת אם זה באמת נכון.

"סעדה היא תומכת לידה," מתחילה מאמאן לאמר.

אני רוצה לאמר לה שאני לא יולדת כל כך מהר, "ביקשתי ממנה שתבדוק אותך."

"מאמאן אני יכולה לדבר איתך?" אני מבקשת.

"אני יודעת שהייתי צריכה לשאול אותך," היא אומרת לי כשאנחנו מתרחקות מעט, "אבל נראית לי אתמול חיוורת וחשבתי שאולי את צריכה לקבל חיזוק."

"אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל מבקשת שתתני לדברים להעשות בקצב שלי. אני בכלל לא יודעת אם זה באמת נכון," אני אומרת.

"את רוצה שאשלח אותה הביתה?" היא שואלת והמבט על פניה מראה לי שזה מצער אותה.

"אני אדבר עם בעלי," אני עונה לה.

"שירז, מאמאן לא תהיה לצידך בימי הריונך. תני לה להרגיש שהיא חלק מכך," אומר לי גיא כשאני מספרת לו על סעדה.

אני חוזרת למאמאן. "אני מצטערת מאמאן הייתי צריכה להקשיב לך. אני מוכנה שסעדה תבדוק אותי."

"אני יודעת שאת חיה בעולם המערבי כעת ולכן הבאתי לך גם ערכת בדיקת הריון כמו שנהוג שם," אומרת לי סעדה ושולחת אותי לשירותים לערוך את הבדיקה.

"עכשיו שאת רואה את שני הפסים שמאשרים שאת בהריון תתני לי לבדוק אותך?" שואלת סעדה.

"כן," אני אומרת בשקט למרות שאני חשה סערה גדולה. כל מה שאני רוצה כעת הוא ללכת לבשר זאת לגיא.

סעדה מניחה את ידיה על בטני וממששת בעדינות. "יפה מאד. ההריון מפתח יפה. נראה שהרית בחודש כלולותייך. אני מרגישה שזה בן, אבל אני בטוחה שאת תבדקי זאת מאוחר יותר." אני לא בטוחה אם היא אמרה זאת כי נעלבה מההיסוס שלי, או כי הבינה שאת ההריון אני עומדת לעבור בלונדון.

"כל מה שחשוב לי שהתינוק יהיה בריא," אני עונה לה, "אני מודה לך שבאת לבדוק אותי. גרמת לי שמחה גדולה. אני מאד מאמינה ברפואה הביתית כפי שהיא נעשית כאן.

גורלי קבע שהגבר איתו אחיה את חיי לא יהיה בן המקום. אני מאחלת לכל אישה שתמצא גבר כמוהו שיתנהג אליה כפי שבעלי מתנהג אליי. למרות שאינו בן המקום הוא מאד מכבד את מסורת בית הוריי."

המילים שלי עושות את שלהן וסעדה מחייכת אליי שוב. "משמח אותי  מאד לשמוע שבעלך מכיר במסורת שלנו, ולא מזלזל בה כפי שעושים רבים מבני המערב."

אני כל כך רגילה שחיי שזורים בחיי גיא שלרגע שכחתי את הרמת הגבות בשידוך שבינינו.

"גיא מאד מעריך את באבא ומוכן לעשות למענו הכל, כאילו היה אביו ממש.

כשבאבא ביקש שנגיע הוא עזב הכל ודאג להגיע לכאן בהקדם האפשרי.

אני לא יודעת אם נודע כאן הדבר אבל גיא ואני חולקים את אותה דת כך שילדינו יגדלו על ברכי היהדות."

"באמת? לא ידעתי," לא מסתירה סעדה את הפתעתה.

"טקס נישואינו נערך על ידי הרב המקומי, והרבנית היא זאת שליוותה אותי בכל ההכנות שלפני," אני אומרת לה.

"את היית.." הסקרנות גוברת על סעדה ולמרות שהיא לא אמורה לשאול היא לא מתאפקת.

"טבלתי במקווה," אם זה מה שאת שואלת, "וגיא שמר על כבודי עד לאחר טקס כלולותינו."

"אם כך הוא ממש לא מי שחשבנו," היא אומרת.

היה לי חשוב לספר לה. אני כבר מבינה שממנה תדע זאת כבר כל העיר. זה חשוב לי בגלל כבודו של גיא, אבל לא פחות בגלל כבודו של באבא שספג ביקורת.

אנחנו נפרדות בחיבוק ואני מסמנת לגיא לצאת איתי לחצר.

"מזל טוב אהוב שלי, אתה עומד להיות אבא."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם