סיפורים בהמשכים 2019

מפגש הגורלות 13 – קבלת פנים

on
דצמבר 15, 2022

גיא

אני מבין את רצונה של שירז לשדר שהיא חזקה, ובכל זאת אני מתקשר לאביה.

"אנחנו נוחתים בעוד זמן לא רב," אני אומר לו, "רציתי לשאול להיכן אתה רוצה שנגיע?"

"אני אשלח את אחיה הבכור של שירז לאסוף אתכם משדה התעופה," הוא עונה לי, "הוא יביא אתכם לביתנו."

*

מעבר לעובדה שאני אישית לא ארגיש נוח להתארח בבית הוריה של שירז, אני מאמין שגם היא מעדיפה שיהיה לנו מקום שבו נוכל להיות לבד, מקום שבו תוכל להיות היא עצמה.

ימים לא פשוטים צפויים לה. אין לדעת איך אחיותיה תתייחסנה אליה.

זאת הפעם הראשונה שהיא תגיע לבית הוריה ולא תצטרך להתגייס מיד לעבודות הבית.

זאת הסיבה שהזמנתי לנו חדר במלון. שקלתי היטב את העניין ולא בחרתי במפואר ביותר למרות שאני יכול להרשות לעצמי כל מה שאני רוצה, רק כדי שלא יאמרו עליה שהיא מתנשאת.

*

ברגע הראשון אני רוצה לומר לו שהזמנתי לנו חדר במלון, אבל אני חושב שיש סיבה אחרת שבגללה ביקש שנגיע לביתו ולכן אני לא מגיב.

אנחנו נוחתים והטייס מסיע את המטוס לחניה המרוחקת המיועדת למטוסים הפרטיים.

"ברוך בואכם," מברך אותנו השוטר במשטרת הגבולות ומחתים את הדרכונים שלנו ללא שאלות מיותרות.

גם איסוף המזוודות מסתיים מהר, ואנחנו נפרדים מצוות המטוס. "אני אודיע לך כמה זמן בכוונתנו להשאר לאחר שנפגש עם אימה של אישתי." אני אומר לטייס. אני נהנה לכנות אותה כך כשאני מדבר עליה.

אני שם לב ששפת הגוף שלה משתנה. היא לא הולכת לצידי, אלא צעד אחד אחריי.

אני נמנע מלהושיט לה את ידי. אני מכיר היטב את מנהג המקום. גם כשאנחנו נפגשים עם אחיה, היא ממהרת להתיישב במושב האחורי ומסמנת לי בראשה שאשב לידו.

שירז

"שלום אחי היקר," אני אומרת לו כשאנחנו יוצאים לדרך, "ספר לי מה שלום מאמאן שלנו? היא בבית?"

"היא מאד מתגעגעת אלייך," הוא עונה לי ומעיף מבט לעברי דרך המראה.

"גם אני מאד מתגעגעת אל כולכם," אני עונה. "אתה רואה שכשהיא ביקשה הגעתי מייד."

"היא מאד מתרגשת לקראת בואך. היא משגעת את כולנו עם הסדר בבית והקניות."

"אני מקווה שהיא לא מגזימה מידי. אמנם אינני גרה עוד בבית, אבל אני לא בדיוק אורחת," אני אומרת בחיוך שמראה לו שאני מבינה.  

"את בהחלט מכירה את מאמאן שלנו. שום דבר לא מספיק מושלם עבורה," הוא צוחק.

"אני יודעת," אני אומרת, "כמו שאני מכירה אותה היא בטח התחילה לנקות את הבית מרגע ששמעה שאני מגיעה."

אם עד עכשיו היו לי ספקות, עכשיו הם הוסרו. אימא שלי לא באמת חולה. אני מכירה היטב גם את אחי. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא לא מאלה שחושבים לפני שהם מדברים.  הפעם זה פעל לטובתי.

"איך הייתה הטיסה?" הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה. הוא שונא שתיקות, הן מעיקות עליו.

אני רגילה להן עקב השעות הארוכות שעסקתי במטלות הבית.

"אתה יודע שזאת רק הטיסה השנייה שלי כל חיי. מזג האוויר היה סוער מעל היבשת והמטוס הטלטל לא מעט. אני שמחה שוב להיות על האדמה. מה שלום אחיותיי?" אני שואלת.

"הן מתרגשות לקראתך," הוא עונה לי.

אני לא יודעת האם להאמין לו. "גם אני. אני מתגעגעת אליהן," אני אומרת.

אני גומעת את המראות של ארץ הולדתי בשקיקה. אני כל כך רוצה לבקש ממנו שיעבור דרך סמטאות השוק. אני מתגעגעת לריחות, לצבעים העזים, לאווירה המיוחדת שכל כך רחוקה מהאווירה הקפואה בלונדון.

אני עוצמת עיניים ונושמת את האוויר לתוכי, ומבינה שאני כבר לא ממש שייכת לפה.

גיא הוא הבית שלי, העולם שלי, ולא הייתי מחליפה אותו בשום זיכרון ילדות, נעים ככל שיהיה.

הרכב נעצר ואני פוקחת את עיניי.

גיא יוצא בזריזות מהרכב ופותח את הדלת שלי. "על מה חלמת?" הוא שואל אותי בשקט.

"עליך. על כך שאתה הבית שלי," אני עונה לו בחיוך ביישני.

"אני מרגיש אותך. אני בטוח שלחזור בפעם הראשונה לבית ההורים מלווה בסערה גדולה. תזכרי שאני פה איתך במרחק נגיעה. את לא לבד, ואת תמיד יכולה לפנות אליי כשאת זקוקה לי," הוא אומר לי.

"גם עבורי זה שונה הפעם, כי יש לי אותך. אני שונה מהגבר שהגיע לכאן בפעם הראשונה. נדמה שעברו שנים מאז שזה קרה. את חלק כל כך משמעותי מחיי שאני לא זוכר אותם בלעדייך. כמה קשה לי כעת לא לחבק אותך, לנשק את השפתיים היפות שלך.

גם אנגלי כמוני מבין שכאן עליי לכבד את מנהגי המקום, ולכן כשאת מתגעגעת למגע שלי תעצמי לרגע עיניים ותדמייני אותנו יחד."

הוא מכיר אותי כל כך טוב.     

המילים שלו נוסכות בי בטחון. אני יוצאת מהרכב בקומה זקופה, שומרת מרחק של צעד אחד אחריו ועוטה חיוך על פניי.

"בינתי!" נופלת מאמאן על צווארי מיד עם הכנסי מבעד לדלת.

"התגעגעתי אלייך מאמאן. היכן אחיותיי. אני כל כך מתגעגעת אליהן," אני ממהרת להוסיף. אני יודעת שהיא מצפה למילים האלה. מין סוג של מבחן איך אתנהג כלפיהן. היא שוכחת שאני מכירה היטב את התרבות המקומית.

אני מגניבה מבט לעברו של גיא שמסמן לי שהוא גאה בי. החיוך שלו מאשר זאת.

הוא מוקף באבי ואחיי שמקבלים אותו בחיבוקים, כל כך לא כמנהג בני לונדון הקרים.

 "הילדה שלי בהריון!" לוחשת לי אימא בהתרגשות.

"מאמאן מאיפה באו המילים האלה?" אני שואלת אותה בפליאה.

"מאמאן יודעת. מאמאן מרגישה הכל. את רגועה זוהרת," היא מחניקה חיוך.

"אני רגועה וזוהרת בגללו, בגלל בעלי," אני ממהרת לענות.

אני לא אכחיש שהמילים שלה הופכות לי את הבטן. 'האם זה באמת קרה?'

גיא מייד מבחין שמשהו עובר עליי וניגש אלינו. "אם יורשה לי לאמר, את נראית מאוששת מעט," הוא אומר. אני כבר מנחשת שגם הוא חושב שהמחלה של מאמאן הייתה רק תרוץ להביא אותי לכאן.

"הילדה שלי פה, שלא אתחזק למענה?" היא עונה לו בדיפלומטיות.

"את מאד חסרה לה," ממשיך גיא את המשחק שלה.

"נראה שהיא באמת מאושרת איתך," היא אומרת לו בתמורה.

אני מחפשת בעיניי את אחיותיי, אבל אף אחת מהן לא נראית בסביבה.

"אני יכולה להיכנס לאזור חדרי השינה?" אני שואלת את מאמאן. השאלה מכאיבה לי. היא מראה לי שאני יודעת שאינני רצויה. שכל מה שהיה נמחק.

"ביתי ביתך," היא עונה לי בטון שמסגיר את הצער שלה.

אני נכנסת לפרוזדור שהלכתי בו כל חיי, הוא מרגיש לי כל כך זר, ומגיעה לחדר של הבנות.

אני שומעות אותן מבעד לדלת מתלחשות. אני נוקשת עליה וממתינה שתעננה לי. הן לא עונות מייד. אני לא מופתעת. אני יודעת שברגע שתפתח הדלת המפגש בינינו יהיה בלתי נמנע.

"אחיותיי היקרות. אני כל כך מתגעגעת לראותכן," אני אומרת להן. המחשבה על גיא שנמצא בקרבת מקום נותנת לי כח להתעלות על הכל ולהיות זאת שמבקשת רשות להיכנס.

אני שומעת צעדים מהירים, והדלת נפתחת לאט. בפיתחה עומדת אחותי שרה.

"את לובשת את בגדיך מהבית," היא אומרת מופתעת, מה שגורם לשאר אחיותיי לבוא ולהצטופף בפתח. "חשבתי ש…" היא משתתקת.

"אחותי היקרה. לא השתנתי בגלל שאני גרה עכשיו בעולם אחר. אני אותה שירז," אני עונה לה.

היא נופלת על צווארי ומתפרצת בבכי. "כל כך פחדתי שתתייחסי אלינו בהתנשאות כאילו אנחנו נחותות ממך," היא מתוודה בפניי.

"איך את מעלה בדעתך דבר כזה? את לעולם תהיי אחותי הגדולה, כולכן תהיינה, זה לא דבר שאי פעם ישתנה. הכבוד שלי כלפיכן מעולם לא יפחת.

העובדה שאני נשואה וגרה מעבר לים לא עושה אותי טובה מכן מכל בחינה שהיא," אני אומרת לה ורואה את המתח על פניה נעלם.

"ספרי לנו הכל, אני רוצה לדעת כל פרט," אומרת שרה.

"ובכן," אני אומרת ולהפתעתן ניגשת לשבת על השטיח כפי שנהגנו לעשות בילדותנו.

"גיא," אני קוראת לו בשמו ויודעת שהן מעריכות את העובדה שאני לא קוראת לו בעלי, "קיים את הבטחתו לאבינו. הוא הקצה לי חדר משלי ולא התקרב אליי לפני שערכנו את טקס הנישואים.

גיליתי שגם הוא יהודי וטקס כלולותינו נערך בבית הרב. הרבנית ליוותה אותי לטבילה במקווה והכל נעשה בדרך שנהוג על פי דתנו.

רק אחרי החתונה עברתי לחדר השינה שלו."

אני יודעת שגם גיא אצלן במבחן ואני שמחה לשתף אותן בפרטים שיראו להן שהוא באמת מכבד אותי.

"תמצאי גם לי בעל?" שואלת אותי שרה כשהאחיות משאירות אותנו לבד.

"את מרגישה שאת מוכנה?" אני שואלת אותה, "את יודעת שברגע שאת נישאת עול הבית עלייך. כל המטלות שמאמאן עושה הופכות להיות שלך," אני אומרת לה. אין לי כוונה לספר לה על צוות העובדים בבית בלונדון.

"מה את חושבת שאני לא יודעת לבשל?" היא עונה לי נעלבת.

"לא אחותי. את הבכורה מכולנו. אני בטוחה שלמדת ממאמאן את המלאכה כשכולנו היינו עדיין קטנות יותר," אני אומרת לה בטון מרוכך.

"אני רוצה בעל עשיר כמו שלך," היא אומרת.

"עושר הוא לא מתכון לאושר," אני עונה לה.

"אני ברת מזל שגיא בחר בי, לא בגלל שהוא עשיר, אלא כי הוא טוב אליי, בגלל שהנשמה שלו טובה.

ראיתי כמה גברים עשירים בלונדון שהנשמה שלהם שחורה, כזאת שלא הייתי מאחלת אפילו לשונאות שלי."

"את מצחיקה שירז. מי יכול לשנוא אותך?" היא אומרת לי ואני משתדלת לא להראות לה כמה אני מופתעת ממילותייה.

אני שותקת.

"את יודעת שאנחנו אוהבות אותך, נכון אחותי הקטנה?" היא אומר לי בהיסוס.

"ואני אתכן מאד. אתן חסרות לי ואני חושבת עליכן כל הזמן. גורלי נקבע לגור רחוקה מכן, אבל בלב שלי אתן קרובות."

"איך אני אמצא בעל?" היא שואל אותי בעצב.

"אני יכולה לשאול אותך משהו אישי?" אני שואלת אותה.

"כל מה שאת רוצה," היא עונה לי.

"את יודעת מה את מחפשת בבעל?" אני שואלת.

"את ידעת?" היא מחזירה לי בשאלה.

"את יודעת אחותי הגדולה שאני לא הייתי מוכנה. היה לי ברור שאתחתן אחרונה. אני לא יודעת מה דובר בין באבא לבין גיא, אבל את יודעת שהשידוך לא היה קשור אליי.

ביום שנפגשתי איתו במלון הוא אמר לי שההחלטה הסופית בידי. הבטתי על עיניו וראיתי בהם את הכנות, את הטוב, וגם את הרגש. היום אני יודעת שזאת הייתה אהבה."

אני יודעת שאעשה כל שביכולתי לעזור לשרה למצוא שידוך. "אני מבקשת שתתני לי לחשוב על כך אחותי האהובה. אני אדבר גם עם גיא. הוא מכיר את תרבות המקום ואולי יהיה בידו לייעץ לי. אני אעשה הכל כדי למצוא לך את הגבר הנכון. אני רוצה בשבילך את הטוב ביותר. גבר שיתייחס אלייך כמו מלכה, גם אם אין לו ארמון מפואר."

אני שומעת מלמוליי התרגשות ומבינה שהאחיות הקשיבו קשב רב לשיחה שלנו.

"את יודעת למה אני מתגעגעת? ללכת לקניות בשוק. אולי נלך מחר יחד?" אני שואלת.

"אני מאד אשמח," אומרת לי שרה ומחבקת אותי.

"את נראית חיוורת מעט. שמעתי שבלונדון השמש לא חזקה כמו אצלנו, שיש הרבה ימים אפורים וגשומים."

"בדיוק כמו מזג האוויר כך האנשים. הם אפורים ומאופקים," אני עונה, "ושכחתי לספר לכם שיש לנו כלבה יפיפיה שקוראים לה קטיה והיא הולכת אחריי לכל מקום.

בערב אנחנו הולכים איתה יחד לטייל באזור. גיא משתף אותי בדברים שקרו לו בעבודה, ואני מספרת לו מה למדתי.

אתן לא מבינות כמה העולם שם שונה. נדמה לכם שהוא עולם מודרני שבו מותר הכל. ממש לא. יש שם כללים לא פחות נוקשים מכאן."

אני מרגישה רוויה מהמפגש הזה ומחניקה פיהוק.

"מהרנו להגיע ולא ישנתי כמעט הלילה. אני חושבת שכדאי שאלך לנוח מעט," אני אומרת.

"לא תשני איתנו?" הן שואלות באכזבה.

"גיא הזמין חדר במלון. לא ידענו מה מצבה של מאמאן. אני לא רוצה להכביד עליה. נחזור מאוחר יותר," אני אומרת.

הפעם כולן מלוות אותי החוצה, ומאמאן מביטה בהנאה בבנותייה.

"ומה איתי?" היא שואלת בטון מתפנק שאני לא מכירה.

"את נראית טוב יותר," אני אומרת למאמאן, "זה משמח אותי."

"אני שמחה לראות שאת לבושה בבגדייך מהבית. קצת פחדתי שתשתני," היא אומרת לי בשקט.

"מאמאן, גם לך אני צריכה להסביר שעזבתי את במדינה אבל לא את המשפחה?"

אני מתיישבת לדבר עם מאמאן והתוכניות ללכת לנוח נשכחות ממני.

גיא

אני מתקבל בחיבוק על ידי אביה של שירז. אחייה קצת יותר מסוייגים.

ברור לי שאני עכשיו במבחן.

"שירז ואני דואגים מאד לשלומה של מאמאן. השתדלנו לצאת לדרך כמה שיותר מהר," אני אומר לו.

"אני מודה לך על שכבדת את בקשתי ולא דחית את טקס הנישואים," הוא אומר ומצפה לתשובתי.

"אני מבטיח לך מר זהריאן ששמרתי על כבודה של בתך. הקציתי לה חדר באגף האורחים והיא עברה לחדר השינה שלי רק אחרי תום טקס הכלולות," אני מרגיש צורך לאמר את מה שהוא אמור לדעת.

"כך אמרה לי בתי. אני מעריך זאת מאד. לא היה לי קל לשלוח אותה איתך כעדיין לא הייתם נשואים. אני חש הקלה עצומה שנהגת בה בהגינות," הוא אומר לי.

רק אז אני רואה את המבט על פני האחים משתנה. המתח שהיה שם נעלם.

"אין לי כוונה לשנות את שירז. כמובן שעליה להתרגל למנהג המקום בלונדון, אבל אין בכך למחוק את עברה.

כולכם מאד חשובים לה. בעצמך ראית שהיא לובשת את הבגדים שהביאה איתה מבית ילדותה.

אני מכיר לא מעט אנשים שבאו מכאן ללונדון ומתכחשים למולדתם. כשיבוא היום ויהיו לנו ילדים נלמד אותם גם את תרבות המזרח. נדאג שיהיה גאים במוצאה של אימם."

אני מודה על החודשים שהעברתי כאן טרום אירוסינו. למדתי לדבר בשפתם של המקומיים. מידי פעם אני מתבל את מילותיי בשפתם, מה שמעלה חיוך של שביעות רצון על פניו של אביה של שירז.

"אני מקווה שלא תכעס עליי מר זהריאן," אני מתחיל לאמר.

"תקרא לי באבא," הוא מבקש, מאשר שהוא קיבל אותי למשפחה.

"לא ידענו מה מצבה של מאמאן ולכן הזמנתי לנו חדר במלון," אני אומר לו.

"אני מבין," הוא עונה  ומבטו אטום.

אני לא יכול לקרוא אותו. האם הוא נעלב?

"אני מקווה שאתה מבין שזה נעשה מתוך רצון להתחשב בכם.  אני אעשה מה שתורה לי לעשות," אני אומר לו. אני כבר מכיר את המילים שנוגעות בו במקומות הנכונים. חשוב לו להרגיש שאני מכבד אותו ומכיר בעובדה שהוא ראש המשפחה. אין לי בעיה עם זה.

"אני חושב שכזוג נשוי יהיה נכון יותר שתשנו במלון," הוא עונה לי להפתעתי.

"נעשה כרצונך," אני אומר לו ורואה אותו מחייך.

"אני מודה חתני שחששתי מהבדלי התרבות בינינו. אני שמח לראות שאתה מכבד את התרבות של שירז.

אני רואה שהיא מאושרת איתך. מה שגורם לי נחת היא העובדה שהיא לא מתנשאת על אחיותיה. היא חכמה מספיק כדי להשאיר את העולם שלה בלונדון, ולהתנהג כאן כמנהג המקום.

אני מודה שכל אחד מבני המשפחה חשש בדרכו שלו מה יקרה איתה. הביקור שלכם הסיר ממני את אחרון הספקות.

אני אגש למטבח ואבקש שיתחילו להכין את ארוחת הערב. אני בטוח שאתם עייפים ותרצו ללכת לישון מוקדם."

שירז

"דיברנו כל כך הרבה שלא שמתי לב לשעה. אנחנו חייבות להיכנס למטבח, ארוחת הערב לא תעשה מעצמה," אומרת שרה ומסמנת בראשה לאחיותיי להצטרף אליה.

בלי לחשוב הרבה אני הולכת איתן למטבח וניגשת לבדוק מה יש במזווה.

"מה תכננתן להכין היום?" אני צריכה לזכור שזה כבר לא התפקיד שלי, ולא אני קובעת.

"אורז, עוף…" מתחילה שרה למנות את התפריט.

"מה מהם את רוצה שאני אכין?" אני שואלת אותה להפתעתה.

"את אורחת," היא עונה לי מייד.

"בכל מקום אחר כן, זה בית הוריי," אני עונה לה.

"התגעגעתי לבישול שלך," היא אומרת בכנות.

"אם כך אני אלך להכין את האורז ותבשיל העוף," אני אומרת ומפשילה שרוולים.

אני מוציאה את כוס המדידה ומתחילה למדוד את האורז.

"אני אקלף את תפוחי האדמה," אומרת לאה אחותי.

בזוית עיני אני רואה את מאמאן עומדת בפתח המטבח ומוחה את דמעותיה בסינר.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם