כבשה שחורה 20 – מאוהבים מתמיד
דניאל
אני מתגנבת מהמיטה החוצה. ריי ישן כל כך רגוע לאחר לילה סוער מתשוקה. אני מחייכת לעצמי מהמחשבה שזו אני שגרמתי לו להיות כך. אני מרגישה בגופי את השקט.
אני הולכת על בהונותיי כדי להשקיט את פסיעותיי על ריצפת העץ. אני לא שבעה ממראה חדר הילדים שהורכב כאן אתמול. אני מרפרפת באצבעותיי על שלבי המיטה של סקוט. מחר הוא כבר ישן בה! אני פותחת שוב את מגירות השידה העמוסות בבגדים. ריח מבשם הכביסה מציף את החדר.
אני מסתכלת על קולאז' התמונות שהרכיבה עבורו אוליביה. אין לי מילים לומר כמה אני אסירת תודה לה על שליוותה אותי בימים הקשים האלה.
אני מפעילה בשקט את הטאבלט ובו שירים שהיא הכינה עבור סקוט, מתיישבת על כיסא הנדנדה בפינה ועוצמת את עיניי. אני יכולה לחוש את הריח של סקוט עליי ולדמיין אותו.
אני מרגישה את ידיו של ריי מלטפות אותי. כל כך נסחפתי בחלומותיי שלא שמעתי אותו נכנס לחדר. "את אוהבת את החדר של סקוט?" הוא שואל.
"אוהבת? אני מאוהבת בו. יש בו כל דבר שחלמתי שיהיה לו ויותר מזה," אני עונה.
"ומה את מכינה לאהוב שלך לאכול ילדונת?" הוא שואל.
"אתה יודע מה בא לי פתאום?" אני עונה לו.
"מה?" הוא שואל אותי בסקרנות.
"בא לי להכין ארוחת בוקר קלילה כזו. כזו שאוכלים לפני אימון, וללכת איתך למכון של ליאם ולהתפרק קצת מול שק האיגרוף. אתה קולט כמה זמן לא התאמנתי?" אני עונה לה.
"את בטוחה שמותר לך כבר?" הוא שואל בדאגה.
"אחרי הלילה הזה שבו כבשת אותי שוב ושוב אתה עוד שואל?" אני שואלת אותו.
"בבקשה ממך גברת רובינס, אל תסתכלי עליי במבט הפתייני הזה שלך. זה רק יוביל אותי להתאגרף איתך בין סדיני המשי שלנו," הוא עונה לי.
"כמה מפתה שזה נשמע, באמת אני רוצה ללכת היום להוציא את כל מה שהצטבר בי על המזרון," אני עונה לו.
"גם סדיני המשי פרושים על מזרון," הוא עונה לי בחיוך.
"ריי, אני לא יכולה איתך. הרעב הזה שלך לא יודע שובע," אני אומרת.
"אם מישהו היה שומע אותך מהצד היה חושב שאת עצמך שבעה. לא פגשתי אישה כמוך שרוצה עוד ועוד. את לא נותנת לי לישון," הוא אומר בנימה מתלוננת.
"אתה מבין שממחר יש פה מטפלת ואני כבר לא אוכל לצעוק כמה שבא לי," אני אומרת לו.
"ואיך היא? אישה יפה?" הוא שואל.
"ריי!" אני גוערת בו, "נראה לך שאישה אחרי לידה תכניס הביתה מתחרה."
ריי פורץ בצחוק. "אם לא הייתי רואה במו עיניי את הבטן ההריונית שלך הייתי בטוח שסקוט מאומץ. אין עלייך גרם אחד של שומן מיותר. ואת יודעת שחקרתי את הגוף שלך לעומקו."
"טוב אני רעבה!" אני מכריזה. אני כבר מרגישה את ההשפעה של השיחה הזו על איברים מסוימים בגופי.
"אז מה את בוחרת? חדר השינה או המטבח," הוא אומר לי.
זה כבר יותר מידי בשבילי. אני כבר לא יכולה עוד לשלוט בעצמי. אני מקווה שהדיבור שלו ישתנה כשמטפלת החדשה תבוא כי אחרת…
ברור שאני בוחרת בחדר השינה. האימון שתכננתי להיום הופך להיות משהו שונה לגמרי.
"אז כנראה שלא נלך היום להתאמן," אני אומרת וקמה בעצלתיים להכין משהו לאכול.
"ומה זה היה?" הוא שואל, "כי אם את לא רגועה ומסופקת רק תגידי ו.."
*
יש דברים שאני יכולה לדקלם אותם מתוך שינה. עכשיו כמדובר בתינוק שלי אני לגמרי מבולבלת. אני עומדת מול השידה שלו מוציאה ומכניסה דברים. אני לא בטוחה מה אני צריכה להביא. "תנשמי ילדונת ותעצמי את עינייך," אומר לי ריי. אני עושה כדבריו, "עכשיו תאמרי לי מה כתוב ברשימה של חדר הלידה."
"….וגופיה עם שרוול ארוך, " אני מדקלמת את הרשימה.
"אם כך סיימנו בואי נלך," הוא אומר לי. אני פוקחת את עיניי ורואה שכל מה שאמרתי מסודר בתיק. אני נבוכה. "הכל בסדר. זה התינוק שלך ואת אמא בפעם הראשונה."
"אבל אני אמורה לדעת את זה בעל פה," אני אומרת בדמעות.
"ואת ידעת זאת בעל פה," עונה ריי, "עובדה שהכול כאן. בואי נלך סקוט כבר מחכה לך."
"סקוט מחכה לך…" המילים האלה מהדהדות במוחי. פתאום אני מרגישה חוסר שקט. ואם הוא באמת מחכה לי רעב ואני חושבת רק על עצמי והתענוגות שלי. אני מתחילה לבכות.
"מה קרה ילדונת?" שואל ריי שמבחין בבכי שלי.
"איזו אימא. אני מתרכזת בהנאות שלי במקום לחשוב על סקוט," אני אומרת לו בדמעות.
"ילדונת את לא הפסקת להיות מי שאת. את עדיין גם האישה והמאהבת שלי. את לא מחסירה ממנו דבר בגלל זה. החיים שלנו לא נפסקו בגללו. הם השתנו ללא ספק אבל הם לא במקום מי שאנחנו אחד לשניה," אומר ריי.
אני מביטה בו ולא יודעת מה לענות.
"את יכולה לחיות בלי החיבוקים שלי, המגע שלי, הנשיקות שלי?" הוא שואל.
אני מחייכת.
"אני לא מדבר אלייך כמו רופא נפש כעת," הוא אומר לי, "אלא כגבר שמאוהב בך כל כך. זה לא גורע במאומה מהאהבה העצומה שאני מרגיש כלפי הבן שלנו."
"אתה צודק," אני עונה לו מבוישת, "יש דברים שכאחות חדר לידה אני אמורה לדעת. כמו למשל שההורמונים של אישה אחרי לידה משתוללים, ביחוד אחרי שהיא מניקה, וגם שהחשק שלה לא פוחת ולפעמים רק מתגבר. לפעמים אני שמחה שאתה רופא נפש ויודע איך לדבר איתי."
"אבל את טועה," הוא עונה לי, "אני דיברתי אליך לגמרי כגבר שלך. אם יש משהו שאני בטוח בו שאת אישה שפויה. בואי נלך לבן שלנו."
ריי
בינינו, אני חושש מעט ממה שיקרה מחר. לא בגלל סקוטי. אלא בגלל התוספת החדשה לבית, המטפלת שלו. דניאל צודקת. הרעב שלי אליה באמת לא יודע שובע. זה משהו שלא חוויתי בעבר. הריקוד בינינו לוקח אותי כל פעם לגבהים כאלה שגורם לי לרצות עוד ועוד. הוא מרוקן לי את הגוף מכל המתחים וממלא לי את הלב עד אפס מקום.
אני מגרש ממוחי את המחשבות המטרידות וממלא אותו במחשבות על הבן שלנו. היצירה המשותפת והמושלמת שלנו שכל כך דומה לי. אני יודע שאעשה הכול כדי שהוא יהיה מאושר. אני לעולם לא ארים עליו יד, ובטח לו אכה אותו בחגורה שלי.
ככל שאני חושב על זה יותר אני פחות מבין את אבא שלי. 'אם לא רצית אותי למה הבאת אותי לעולם?' אני מדבר אליו בליבי ומכה בכעס על ההגה.
אני מנותק לגמרי ממה שנעשה סביבי והכעס גובר בי. אבל אז אני מרגיש את ידה המלטפת של דניאל. "אתה בסדר," היא לוחשת לי.
"את שמעת אותי מדבר?" אני שואל אותה.
"לא," היא עונה לי וממשיכה ללטף אותי. "אני יודעת איפה היית. אתה כבר לא שם. אתה תהייה אבא נהדר לסקוטי. הוא יאהב אותך ויעריץ אותך, ואתה תיתן לו את כל האהבה שיש בך לתת. אני בטוחה בזה אחרת לא הייתי ממשיכה את ההיריון הזה."
אני רוצה לשאול אותה איך היא יכולה להיות בטוחה בזה, אבל כאשר היא מעלה את הזיכרון הזה שכמעט הפסיקה את ההיריון אני מאמין לה ונרגע.
"את יכולה להיות רופאת נפש מוצלחת בעצמך," אני אומר לה.
"ריי, הנסיבות בהן היכרנו, הדרך אותה עברנו, ולא רק. היו מספיק סיבות לכך שלא ארצה להיות איתך. אני איתך לא בגלל סקוט, אלא בגללך. כי אני צריכה אותך כמו שלא הייתי צריכה מישהו לפניך. אתה העוגן שלי בחיים. ועכשיו אנחנו כבר משפחה, וסקוט הוא רק הראשון."
המילים שלה עושות לי נעים בבטן, הן מרגיעות אותי. אני יודע שמה שהיא עברה ומה שאני עברתי שונים מאד בתכלית, ועדיין שנינו נפגענו ועל ליבנו צרובות צלקות.
"אני צריכה לשחרר את מה שקרה," היא מעירה אותי ממחשבותיי, "אני חושבת שדווקא במקרה שלי העובדה שהארגון לנפגעות תקיפה מינית היה כל כך מעורב רק העצים את הארוע. מרגיש לי שהם ליבו את האש, ניסו להעצים את מה שקרה, להדביק עליי תווית בלתי נמחקת.
כמה קשה היה להם לקבל שאני איתך. רק עיוור לא יכול לראות איך האהבה שלנו גדלה מיום ליום."
*
כבר חודש שאנחנו בבית עם סקוט.
ההתאוששות של דניאל מהלידה ראויה להערצה. אם ביום שנסענו להביא סוף סוף את סקוטי הביתה היא הייתה נרגשת ומבולבלת, היא לגמרי חזרה לעצמה. היא מלאת בטחון, ולא בגלל שיש לה ניסיון עם תינוקות, כי היא בבת אחת נעשתה אימא.
לפני שלושה ימים היא אמרה למטפלת שהיא תשלם לה עוד שבוע, אבל היא יכולה לעזוב. ברור שהיא עזבה לשמחתנו הרבה.
הרוגע של דניאל בהחלט ניכר על סקוט שישן טוב. בלילה הוא ישן חמש שעות רצוף, שזה די לא רגיל אצל תינוק קטן כמוהו.
"אתה רואה איך הוא מתחשב באבא שלו?" אומרת לי דניאל בזמן שהיא מושכת אותי להתקלח איתה.
אני עוד לא רגיל למכשיר האינטרקום שהולך איתה לכל מקום. "את בטוחה שהוא לא יכול לשמוע מה אנחנו עושים?" אני שואל אותה נבוך בפעם המי יודע מה.
"ואם ישמע? אתה חושב שהוא מבין מה זה אומר?" היא צוחק וכורכת את זרועותייה סביב צווארי, מצמידה את גופה הערום לשלי.
"גברים והדימיון שלהם," היא נאנחת.
"את יודעת איך זה מרגיש להיות גבר ולראות גוף של אישה כמו שלך, כשאתה כבר בעל ניסיון ויודע מה זה עושה לך?"
דניאל
עשרה חודשים עברו
אני משקיפה מבעד לחלון על סקוט שכבר הולך בביטחון ליד חבריו בפעוטון של בית החולים. כל פעם אני לא יכולה שלא להתרגש כמה הוא דומה לריי.
גם ריי מביט בו בערצה. "זה לא מעט בזכותך," אני אומרת לו. הוא מביט בי בפליאה. "הוא היחיד שלא בוכה כשאנחנו משאירים אותו כאן. הוא יודע שיש זרועות מחבקות שיהיו שם עבורו."
"את מדהימה אותי כל פעם מחדש כשאת יודעת מה עובר לי בראש," הוא אומר.
"אם יש משהו שאני בטוחה בו, זה שבחרתי לו את האבא המושלם," אני אומרת לו וזוכה ממנו לחיבוק ונשיקה על מצחי. מין רגע של אינטימיות לפני שכל אחד עולה למחלקה שלו.
ריי מלווה אותי תמיד עד לדלת הכניסה למחלקה ורק אז עולה למחלקת הילדים בה הוא מרפא את נפשם של הילדים.
"אז מה את אומרת?" שואלת אותי ד"ר ג'ודי פרידמן.
"לגבי מה?" אני מעמידה פנים שאני לא מבינה.
"את יודעת," היא לוחשת לי, "בקשר למגנוליה."
*
מגנוליה, כך קראה ד"ר קיית' קנון למיזם שלה שעוסק בליווי נשים בהריון, בלידה, ובהתפתחות הילד עד גיל שש. היא פנתה אליי כשעוד הייתי אחות בחדר לידה ולא יכולתי לחכות שהרעיון יקרום עור וגידים ויהפוך למציאות. ועכשיו זה קורה.
*
"את יודעת כמה מגנוליה חשובה לי. אני מאד מאמינה בחשיבות שלה לכל מי שנכנסת למעגל האימהות. כמות המידע שהמרכז נותן היא עצומה. אנחנו כעובדות בתחום ידענו הכל, אבל את יודעת מנסיוננו שגם נשים שעברו כבר לידה באות אלינו עם שאלות רבות בנושא.
ההצעה שהונחה לפניי היא מאד מפתה ואני מניחה שאענה לה בחיוב. להיות מנהלת של הסניף בחוף המזרחי זה תפקיד עצום. אני מתרגשת. "את יודעת שגם שם פותחים גן לילדי העובדים?" אני שואלת את פרידמן.
"ומה לגבי המכון הגנטי? את מתכוננת לפרוש ממנו?" היא שואלת ואני רואה את העצב בעיניה.
"ממש לא. מה שמפתה בהצעה של מגנוליה הוא שאוכל לעבוד באופן חלקי גם במכון הגנטי," אני משתפת אותה.
"יש שמועות שגם ריי מצטרף לצוות של מגנוליה," אומרת ד"ר פרידמן.
"תצטרכי לחכות ולראות אם הן נכונות," אני עונה לה ומושכת בכתפיי.
*
הפנייה לריי לתת את חלקו כפסיכיאטר שמתמחה בעבודה עם ילדים הייתה טבעית, שכן בזה הוא עוסק כאן בבית החולים.
לאיש אין מושג מדוע הוא נמשך לתחום הזה.
*
"אני יורדת להביא קפה. להביא לך גם?" אני שואלת אותה.
"תודה, כבר שתיתי את הקפה הראשון," היא אומרת לי ופונה לחדרה לכתוב את סיכומי ביקור הבוקר.
אני ממהרת לצאת מהמחלקה. אני מרגישה שאין לי אוויר.
הנושא הזה של בחירתו של ריי לעבוד עם ילדים מציף אותי. גם עכשיו שנה אחרי שהפך לאבא, עדיין צצים ועולים הרגעים האלה שלו מול אביו המצליף בו עם החגורה. למדתי לזהות אותם.
היום זה כבר קורה לעיתים נדירות. וכשזה קורה, הוא מרים את סקוטי בזרועותיו ומחבק אותו חזק. "אתה יודע כמה אבא אוהב אותך?" הוא שואל אותו.
הוא נמס כשהקטן קורא לו 'אבא' ומניח את ראשו על כתפו של ריי, כאילו הוא יודע מה עובר על אביו.
ברגעים כאלה מרים ריי את עיניו אליי, ואני באה ומצטרפת לחיבוק משפחתי. "אמרתי לך שתהיה אבא נפלא. זה בדיוק מה שהבן שלך אומר לך."
"אמרתי לך כבר היום כמה אני אוהב אותך? לא יכולתי לבחור אישה מושלמת ממך לחלוק איתה את חיי," הוא אומר ומניח ראשו עליי.
אני מרגישה את מגעו על גופי. אלא שהפעם הוא לא אש בוערת, אלא מים שקטים ושלווים. אני מרגישה איך כל שריר בגופו נרפה והשקט חוזר לשכון בתוכו.
המחשבה על כך מרגיעה גם אותי, ואני כמעט שוכחת לקנות קפה. אולי, כי אני כבר לא זקוקה לו כדי להמשיך את יומי.
בהחלטה של רגע אני מחליט לקנות קפה גם לריי ועולה למחלקה שלו לתת לו את הקפה והמאפה שבחרתי עבורו.
אני נכנסת למחלקת הילדים ורואה את ריי עומד ומדבר עם אחת האמהות. כל פעם מחדש אני מתרגשת לראות אותו, את עמידתו הזקופה המקרינה עוצמה, ועם זאת הפנים שלו מביעות חמלה כלפי משפחת המטופלים הקטנים שלו. החלוק הלבן שלו פתוח, וידיו נטועות בכיסיו.
הוא מייד מבחין בי, מתנצל וממהר אליי. "במה זכיתי?" הוא שואל ומנשק אותי בטבעיות כאילו אין אנשים סביבנו.
"הייתי זקוקה לפסק זמן וירדתי לקנות קפה, וחשבתי לעצמי שאם כבר אז אקנה גם לך.
הוא אוחז בידי הפנויה, מוביל אותי לחדרו, וסוגר מאחורינו את הדלת. "יש משהו שאת רוצה לדבר עליו עם הפסיכיאטר הפרטי שלך?" הוא שואל ברצינות תהומית.
"הייתי זקוקה לחיבוק של הגבר שלי," אני עונה לו, משתמשת בביטוי שהוא נוהג להשתמש בו כשהוא מזכיר לי שהוא כזה ולא המטפל שלי.
"יש לי מלא כאלה בשבילך," הוא אומר לי, לוקח ממני את כוסות הקפה ושקית המאפים, ומצמיד אותי אליו לחיבוק. כמובן שהוא מנצל את ההזדמנות לנשק אותי שוב, הפעם בלהט.
"אוחח, מה הייתי עושה לך כעת אם היינו לבד," הוא אומר, "למרות שבעצם.."
"ריי," אני נוזפת בו בחיבה.
"את לא יודעת כמה המחווה הזה של הביקור הקצר שלך סתם כך, מאיר לי את היום," הוא אומר ומזמין אותי לשתות איתו.
"לצערי אני חייבת לחזור למחלקה. יש לי מלא עבודה לסיים. אל תשכח שמחר אני במגנוליה," אני אומרת ומספרת לו על השמועות שרצות לגביו.
"אני מניח שמחר כולם כבר ידעו שכן מחר אני מתחיל לעבוד שם. ביקשתי מהם שיתאימו את לוח הזמנים שלי לשלך. אני לא יכול לתאר לעצמי להיות יום שלם בלעדייך," הוא אומר וקם ללוות אותי למחלקה שלי.
"הקפה שלך," הוא אומר לי. שוב אני כמעט שוכחת ממנו.
בכניסה למחלקה הוא שוב מנשק אותי. "תודיעי לי אם יתאפשר לך שנאכל יחד צהריים, אם לא אני כבר אביא לך משהו."
אני מושיטה יד להכנס למחלקה, אבל לא מתאפקת ומסתובבת לאחור לצפות בו בשעה שהוא הולך בהליכה זקופה מעוררת הערצה לכיוון המעלית.
ברגע האחרון הוא מסתובב מפריח לי נשיקה באוויר ונבלע במעלית.
אני נכנסת עם חיוך חזרה למחלקה. "ראית את ריי," לוחשת לי אחת האחיות, "העיניים שלך מאירות מרוב אהבה."
*
סיפורם של דניאל וריי כפי שהוא מסופר על ידם הסתיים.
נוכחותם בסיפוריי ממשיכה להתקיים.
דניאל כרופאה שמטפלת בהריון ולידה וריי כאוזן הקשבת של גיבוריי סיפוריי כשהם זקוקים לעזרה.
ככה זה כשאת בוראת עולם שלם. את לא באמת משחררת את מי שסיפורו מסתיים.
*
כמה מילים אישיות…
את הסיפור כבשה שחורה כתבתי בעיצומה של תקופה לא פשוטה בחיי. תקופה בה ליוויתי מאד מקרוב מקרה של אישה שהפכה לקורבן. כמובן ששיניתי בתכלית את הסיפור, כדי להסתיר את זהותה, והסיפור אינו מייצג את מה שהיא עברה.
באותם ימים, ואין בכך להכליל לגבי מקרים אחרים, ראיתי כמה אטימות קיימת במערכות שנועדו להגן על הקורבן, וכמה אמפטיה קיימת כלפי מי שביצע את העבירה.
פתיחת התיק בעניינה נסגר מאד מהר. לא הוצעה לה שום עזרה, שלא כמו לפוגע.
אחד הדברים שהדהימו אותי הוא שנאמר לה בגלוי שהיא לא מעניינת במקרה הזה. מה שמעניין הוא שנשים אחרות לא תפגענה. היא מבחינתם שייכת לעבר.
היה משפט אחד שחזר כמו מנטרה. "תזכרי שאת לא אשמה."
על עזרה, כפי שאמרתי, לא דובר כלל.
מהמקום הזה ישבתי לכתוב את הסיפור.
בר
