on
יוני 14, 2019

מיה

"הנה השטר על סך עשרת אלפים דולר ששלחת לי,"  אומר לי קיילן ומגיש לי את השטר. אני רוצה לאמר לו שאני לא מוכנה לקבל אותו בחזרה. אבל הוא ממשיך לדבר: "אני מבקש שתחזירי אותו לבנק שלך. כפי שאמרתי לך אינני יכול לקבל אותו ממך בשעה שלשנינו ברור שזה לא החוב שלך." 

רוברט מחוויר. הוא משפיל את מבטו, אינו מעז להביט עליו. גם לא עליי. אני מניחה שכל מה שהוא רוצה כעת הוא לברוח מהחדר, אבל קיילן חוסם את הפתח כך שהוא נשאר לכוד ביני לבינו.

"אז מה רוברט. אתה עדיין חושב שזו מיה שסוחטת ממני כספים?"

אני מבינה שיש סיבה לבחירת המילים של קיילן. כל הרגש שהיה בו נעלם. אני מנסה לנחש מה גורם לו להתנהג כך כלפי רוברט.  בכל זאת לא הייתי פה כמה ימים ומי יודע מה קרה ביניהם. האם זה קשור אליי?

"זה לא קשור למיה," אני שומעת אותו אומר לרוברט, "ואל תנסה לגרור אותה לזה. אתה צריך לדעת שלכל דבר יש מחיר. איך בכלל העזת להפיל על מיה חוב כזה כאשר אתה יותר מכולם יודע מה מצבה?"

"אני מבין שהיא הפעילה עליך את קסמיה הנשיים," עונה לו רוברט, "אחרת אין לי הסבר למה רווק מתהולל שכמוך מקבל לביתו גרושה עם שני פרחחים קטנים."

"אתה משחק באש רוברט," אומר לו קיילן.

"מאמי הכל בסדר?" שואל ג'ונתן שנרעש מחילופי הדברים ונצמד לרגלי. קיילן קולט את  הפחד על פניו וזז מיד לפנות לרוברט את הדרך. "אני אדבר איתך בזמן שיתאים לי," הוא אומר לו, "ועכשיו לך לעבודתך. ורוברט, כל עוד אנחנו למעלה, אני מבקש שלא תעלו לכאן."

"איפה החניתי את הג'יפ שלי?" הוא שואל את ג'ונתן, "איזה מבולבל אני הבוקר."

ג'ונתן תופס בידו ומושך אותו חזרה לשטיח. הם שוב שקועים שוב עמוק.

אני משאירה אותם לשחק וניגשת לחדר השינה. עכשיו די ברור לי מה הרתיח את רוברט. השמלה שלי מונחת על הכסא, הנעליים שלי שמתחתיו.  אך יותר מכל מראה המיטה המיטה הסתורה לא יכולה להסתיר שאת הלילה לא העביר קיילן בשינה בלבד.

אם לא די בכך, הרי שאני לבושה עדיין  בחולצה של קיילן אותה מיהרתי ללבוש כאשר קראו לי הבנים. אני מודה על הפרשי הגובה בינינו, שכן החולצה שלו היא כמו שמלה קצרה עבורי. אבל עדיין.

אני סוגרת את הדלת וניגשת לשטוף את עצמי במקלחת זריזה. אני לובשת בלית ברירה את השמלה שלבשתי אתמול. אני שמחה שלבשתי אותה רק בערב. אבל נזכרת שאין לי תחתונים להחלפה. אני נשארת בינתיים בלי והולכת לסדר את החדר.

אני אוספת את בגדיו שפזורים ליד המיטה. אני מבינה כמה נסער היה אמש כשהלך לישון. אני יכולה להבין אותו. הרי נעלמתי לו לכמה שעות. הוא הבין שאני הולכת להיפגש עם טקסס. אני מבינה שלא יכולתי לנהוג אחרת. הייתי צריכה לסגור דברים לפני שאני חוזרת אליו.

אני מסימת לסדר את המיטה, פותחת את החלונות לאוורור ונכנסת לחדר הארונות. אני מחייכת לעצמי כשאני רואה כמה השתנה בימים שלא הייתי פה. אני משיבה את הסדר לאופן שאני אוהבת.

ואז אני רואה את השקית.

הלב שלי נעצר. אני רואה בתוכה בגדי אישה. "לפחות יש לה טעם טוב," אני חושבת לעצמי בכאב. הסמל של מיו מילאן על גבי השקית הוורודה מעיד על כך. "איזה מטומטמת אני!" אני אומרת לעצמי, " מה חשבתי לעצמי." נכון שהוא הגיע כאשר התקשרתי. הרי היה בטוח שקרה לי משהו נורא. בסך הכל הוא עשה מעשה אנושי. גם העובדה שהחזיר את השטר, היתה בגלל שהוא אדם הגון. בין זה לבין העובדה שהוא אוהב אותי רב המרחק.

אני מתמוטטת על הריצפה ופורצת בבכי. אני שוכחת לרגע שהילדים כאן ומרשה לעצמי להתפרק.

אני לא יודעת כמה זמן אני כך. אני לא שומעת שקיילן נכנס לחדר. "מיה, מה קרה?" הוא שואל וכורע על ברכיו לידי.

"מה חשבתי לעצמי?" אני עונה לו.

"מיה, דברי איתי,"  הוא מבקש.

אני לא מסוגלת לדבר. אני חנוקה. אני מצביעה על השקית. "אני לא מבין למה את בוכה," הוא אומר מבולבל.

"איך יכולתי לחשוב שאין לך אישה בחייך," אני מייבבת.

"חשבתי שאת מבינה כבר שיש אישה שממלאת את כל עולמי," הוא אומר בחיוך.

"אני שמחה בשבילך," אני אומרת ומנגבת את דמעותיי.

"יופי," הוא עונה לי ומחבק אותי.

אני נרתעת. "אני לא חושבת שזה ראוי שתחבק אותי."

"מיה, מה עובר עליך?" הוא שואל מופתע.

"מה כל כך קשה לך להבין? אתה של אישה אחרת," אני עונה לו.

הוא מעמיד פנים שהוא מסתכל מסביבו ומביט שוב אליו. הפעם מבטו יוקד לתוך עיניי. "את רואה פה אישה אחרת?"

"העובדה שאיננה כאן זה לא אומר שאני צריכה להרשות לך לחבק אותי,"  אני עונה לו.

"מי איננה כאן, מיה? מי אמורה להיות פה מלבדך? בחיי מיה אני לא עוקב אחריך,"  הוא אומר ברצינות.

"האישה שהבגדים האלה שלה," אני אומר לו בשקט

קיילן פורץ בצחוק גדול. "מתוקה, את הבגדים האלה את השארת בחדר הכביסה בלילה ההוא שברחת ממני," הוא אומר לי לבסוף.

"אז מסתבר שאני באמת מטומטמת," אני אומרת נבוכה.

קיילן קם ומושך אותי אחריו. "תפנימי, את האישה שאני אוהב. היתה סיבה שנשארתי ביום שלישי ההוא בבית. את היית הסיבה לכך."

"באמת?" אני שואלת.

"באמת באמת," הוא עונה לי.

"כדאי שאחליף בגדים," אני אומרת לו.

רגע לפני שהוא יוצא מחדר הארונות הוא מחייך אליי. "אני אוהב איך שאת מסדרת את הבגדים שלי. סדרי לך מקום. אני מצפה לראות את בגדיך תלויים כאן עוד היום."

*

אני מוציאה את בגדי המקופלים למשעי. אני תוהה מי קיפל אותם, ומה הוא או היא חשבו בשעה שעשו זאת. רק המחשבה על זה מעלה חיוך על פניי.

"למה את מחייכת?" אני שומעת את קולו של קיילן, "הבנים שקועים במשחק, אז התגנבתי חזרה אליך." הוא נכנס לתוך החדר. סוגר אחריו את הדלת ומפתיע אותי בחיבוק. הוא אוחז בסנטרי ורוכן לנשק אותי. תחילה מרפרפות שפתיו על שלי, אבל הוא לא מסתפק בזה ומעמיק את נשיקתו בתאוותנות רבה. אף פעם לא נישק אותי כך גבר! אני מרגישה שאני טובעת בו. מרחפת באוויר. הוא ניתק ממני לאט, מלקק עוד רגע את שפתיי. אני מביטה בו. הוא כנראה מבחין בעוצמת הרגשות שלי.

"את כל כך יפה כשאת מנושקת כך," הוא אומר לי ומשאיר אותי לעמוד עוד דקות ארוכות שיכורה. אני יכולה להישבע שלנשיקות שלו יש טעם של שמפנייה.
אני פותחת את השקית ובה בגדיי. אני קולטת כמה נסערת הייתי באותו לילה, שכן כמות הבגדים שיש בה היא כמות של מכונה כביסה כמעט מלאה. אני מצופפת מעט את בגדיו ותולה את שלי במקום שהתפנה.

עכשיו יש לי מספיק בגדים לכמה ימים, וביניהם בגדים תחתונים. אני מרגישה רעננה וחוזרת לחדר השינה. אני מוציאה את הנייד ומחפשת את רשימת גני הילדים בסביבה. אני לא מרוצה ממה שאני רואה ומחליטה להתקשר לגן שאליו הלכו הילדים בעבר.

"זו מיה," אני אומרת לבל הגננת של ג'ונתן.

"מיה," עונה לי בל בשמחה כאשר היא שומעת את קולי. "אני כל כך שמחה שהתקשרת. בבקשה תגידי לי שאתם חוזרים לגן."

"בדיוק בגלל זה אני מתקשרת," אני עונה לה.

"זה אומר שכן?" היא שואלת.

"בוודאי. הרי איך אפשר אחרת," אני עונה לה.

"אני לא אשאל מה קרה. אני שמחה שאתם חוזרים," אומרת בל, "אני אדבר עם אנה בקשר למרק אם את רוצה."

"אני מאד אודה לך אם תדברי איתה," אני עונה.

"אז נתראה היום?" היא שואלת.

למרות שכבר מאוחר ולא נגיע לשעת הריכוז של הבוקר, הייתי מאד רוצה לראות אותם שוב בגן. "אני אראה מה עם הבנים ואודיע לך," אני עונה לה.

אני חוזרת לחדרם. מייד כשאני נכנסת מרים קיילן את עיניו. הן מחייכות אליי.

"ילדים רוצים ללכת לגן?" אני שואלת.

"את מחזירה אותנו לסנטור?" שואל ג'ונתן ומבט של עצב בעיניו.

אני מרגישה צביטה בלב כאשר אני שומעת את ג'ונתן קורא לאבי "הסנטור." אם הייתי צריכה הוכחה לאיך שהוא הרגיש שם, אז הנה היא. אני מתקשה לשלוט ברגשותיי, אבל מחייכת אליו. איני רוצה שירגישו את הכעס שגואה בי למחשבה שלא התייחסו אליהם כראוי. קיילן נוגע בי קלות בזרועי לסמן לי שהוא כאן.

"הרי הבטחתי לכם שלא נפרד עוד," אני אומרת ואוספת אותו לחיבוק. "כשאמא מבטיחה זה לתמיד."

גם מרק קם ומתכרבל איתי. אני מופתעת לראות שג'ונתן אוחז בידו של קיילן כמבקש ממנו להצטרף למעגל החיבוק שלנו. אני מופתעת, כי מעולם לא עשה זאת עם ברנדון. "מעניין מה הוא חושב על מה שקרה לאביו?" עולה בי המחשבה. אני מחליטה לדבר עם בל. אני רוצה שתנסה לדובב אותו מעט כי לא אמר עדיין כלום על אביו. אני יודעת שכעת הגיע הזמן לטפל באובדן שלהם. אמנם חודשים רבים לא נוכח הרבה בחיים אך עדיין הוא היה אבא שלהם.

"אתה הולך לגן של בל, ומרק לגן של אנה," אני מספרת לג'ונתן.

"ג׳ייסי יהיה שם?" הוא  שואל.

"בודאי," אני אומרת.

"ודין, וריאן, וליאם, ו….," הוא שואל.

"כן," אני עונה, "ואתה מי עוד שכחנו?"

"וגם לילי תהיה שם?" הוא שואל כמעט בלחש.

אני מסתכלת על בני בן הארבע וחצי. הוא תולה בי עיניים גדולות. "גם לילי תהיה שם," אני עונה לו, "ואני בטוחה שהיא מאד תשמח לראות אותך."

"אני לא יודע," הוא עונה לי ברצינות, "אני בן והיא בת."

"גם קיילן בן ואני בת," אני עונה לו.

"אז את באמת חושבת שהיא תשמח?" הוא אומר והפעם בעיניים מאירות.

"אני בטוחה שכן," אני אומרת בטון שמראה לו כמה אני בטוחה בדבריי.

"כזו אמא אני רוצה לילדים שלי," לוחש לי קיילן בשעה שהבנים מתלבשים. ג'ונתן מסיים ראשון, ואילו מרק עדיין מתקשה. "אולי ננעל נעליים יחד?" אומר לו קיילן ועוזר לו לנעול את הנעליים החדשות שקניתי לו אתמול. "ראית איזה ציור של גיבור על יש עליהן" אני בטוח שגם אתה גיבור על," אומר לו קיילן.

"אני דווקא חושב שאני לא כל כך חזק," אומר לו מרק, "אם הייתי חזק אבא לא היה עוזב אותנו."

"הנה זה מתחיל," אני חושבת לעצמי.

"חמוד שלי," אני אומרת לו, "אבא לא עזב בגללך, או בגלל ג'ונתן. גם לא בגלל מאמי. אבא עזב כי היתה לו תאונה.”

"את מבטיחה?" הוא שואלת.

"בטח," אני עונה.

"בואו נלך," אומר קיילן.

"ניסע עם הרכב שלי," אני עונה לו, "הכיסאות של הבנים שם." אני נותנת לו את המפתחות. הוא מביט בי לרגע מופתע, אבל לוקח אותם ממני.

הבנים יורדים בריצה את המדרגות. "היי, לא לרוץ כך," אני אומרת להם, "תרדו יפה. אני רוצה שתגידו שלום למיסיס ספנסר."

הבנים נכנסים למטבח ורצים לחבק אותה. "אני הולך לגן של בל," אומר לה ג'ונתן בגאווה. מרק עומד מאחוריו. הוא עדיין מתבייש.

"את רוצה שאכין להם אוכל לגן?" שואלת מיסיס מרקס.

"אין צורך הם מקבלים את כל הארוחות שם. אם נצא כעת הם יספיקו לארוחת עשר," אני אומרת ומזרזת אותם לצאת,. "אני אחזור לכאן ונחליט לגבי ארוחת הערב," אני אומרת לה ורואה את המבט מלא השינאה של רוברט.

"אין צורך לסדר את החדרים למעלה," אני אומרת לו בהפגנתיות, "אני כבר טיפלתי בזה. אתה בוודאי זוכר שאני יודעת לנקות טוב."

אני לא מחכה לתגובתו. רק אחר כך אני מרגישה שהתנהגתי כמו ילדה קטנה ובעצם הוצאתי עליו כעס שיש לי על מישהו אחר. "לא הייתי צריכה לדבר כך עם רוברט," אני אומרת לקיילן בשעה שאנחנו חוגרים את הילדים.

"את באמת לא כזו," הוא עונה לי, "אבל תודי שזה הגיע לו."

"אני חייבת לעדכן את קית' בכך שאני מאחרת היום," אני אומרת לקיילן.

אני מתקשרת לאריאל. אמש רק הודעתי לה שאני לא אחזור לישון אצלה כי אני נוסעת לקחת את הילדים.

"אז ספרי לי היכן ישנת אמש?" היא שואלת בסקרנות, "היי, את גם חייבת לי סיפור על החתיך המעלף הזה שהגיע אתמול למשרד."

כיוון שהנייד שלי מחובר לדיבורית של הרכב, גם קיילן שומע אותה והוא מחניק חיוך.

"כאילו שאתה לא יודע מה חושבים עליך," אני לוחשת לו.

"אז את יודעת היכן ישנתי בלילה. שמו קיילן," אני עונה לה.

"רגע, קיילן זה לא היה השם של האדון שלך," היא שואלת.

"אדון נשמע לא טוב," הוא אומר ונושך את שפתיו. עיניו מטיילות לאורכי כדי שלא יהיה לי ספק למה התכוון.

"כן," אני עונה ומתעלמת מתגובתו, "הוא היה הבוס שלי. בכל אופן התקשרתי לבקש שתגידי לקית' שאני מחזירה היום את הילדים לגן. אני זמינה כל הזמן, אבל לא יודעת מתי אגיע למשרד.

*

טקסס

מיה לא יוצאת לי מהראש. מה שהיא לא יודעת הוא שהמשרד שלה מייצג אותי בתביעה נגד חברת הביטוח. אני בטוח שהיא תגלה את זה בקרוב. מעניין אם תסרב לטפל בתיק. "האם אני באמת מעוניין שהיא תעשה זאת?" אני חושב לעצמי.

דן המליץ לי בחום עליה. אריאל אומרת שאם יש מישהו שיכול לכופף את חברות הביטוח זו היא. מה יכולתי לאמר לו? אני מאוהב במיה והיא הבהירה לי שהיא לא רוצה אותי?

בלית ברירה אני מתקשר למשרד שלה. "מדבר הריסון או'ניל," אני מציג את עצמי.

"מיה אנדרסון  עדיין לא הגיע הבוקר," עונה לי המזכירה.

אני תוהה מדוע היא מפנה אותי למיה. "למעשה רציתי לדבר עם אריאל מנור," אני עונה לה.

"הי אריאל,"  אני אומר לה שלא כהרגלי.

"מישהו פה מדבר ברשמיות," היא עונה לי, "אני כבר לא ילדה?"

"אני פה בענייני עבודה וחשבתי שיהיה ראוי לפנות אליך כך," אני מתרץ. אני עדיין חושב על כך שרצו להפנות אותי למיה. ההסבר לכך מתקבל מיד.

"קית' ביקש שמיה תטפל בתיק, והיא עדיין לא הגיעה הבוקר," היא אומרת לי.

"היא אמרה מה דעתה על המקרה שלי?" אני שואל, כאשר אני בעצם רוצה לדעת אם בכלל ראתה את התיק.

"היא עדיין לא ראתה אותו," היא עונה לי. יש לי הרגשה שהיא מבינה את השאלה בתוך השאלה.

"וכשתראה את חושבת שתרצה לטפל בו?" אני שואל.

"טקסס, אני לא יודעת מה קרה ביניכם. אני גם יודעת שאתם לא ביחד. מיה היא עורכת דין מעולה והיא תלחם בשבילך בצורה הטובה ביותר," היא עונה לי ישירות.

אני רוצה לאמר לה שאני לא בטוח אם אני רוצה שהיא תטפל בתיק, אבל מייד מתעשת. "בעצם למה לא? הרי בסך הכל אני רוצה את עורך הדין הטוב ביותר. "ברור שאני רוצה שתטפל, אם לה אין התנגדות."

"אני מכירה אותה, אין לך מה לחשוב על זה בכלל," עונה אריאל, "אבקש ממנה להתקשר אליך כאשר תכנס."

אני חסר מנוחה. כמה שאתכחש לזה הפרידה הזו ממנה, לאחר שבעצם לא היה בינינו כמעט דבר, משפיעה עליי. אני מחליט ללכת להתפרק במכון הכושר. אני לוקח איתי את התיק עם הציוד על הגב ומחליט לנסוע באופנוע שלי.  ההחלטה הזו מאד לא הגיונית. אבל אני לא שולט בזה.

אני מתחיל לנסוע. התנועה בעיר כבר ערה מאד. אני נוסע בין הנתיבים ומחכה כבר להגיע למכון כדי לפרוק את כל המתח שגועש בי. אני מודע היטב לרכבים שמסביב, ולמרות שאני נוסע מהר, אני עדיין מקפיד על כללי זהירות. חמש דקות מפרידות ביני לבין המכון. חמש דקות שאותן לא אשלים. משום מקום חומק רכב מחניון, כאשר רכב אחר דולק בעקבותיו.

חושך. אני לא זוכר יותר כלום. 

*

בית החולים הר סיני                                                                                                   מחלקה אורטופדית

אני מוצא את עצמי על מיטה לבנה בבית חולים. אבא שלי עומד מולי עם פרצוף מנופח. אני בקושי מתאפס כאשר הוא מתחיל להרצות לי. "מה אתה ילד קטן? בשביל מה יש לך כל כך הרבה כסף אם אתה לא מרשה לעצמך לקנות לך רכב מהוגן."

"הוא לא אשם בתאונה אדוני," אומר לו שוטר שנראה לי חביב. השוטר מרגיש כנראה לא נוח עם המתקפה הזו עליי. "הבן שלך נסע במהירות סבירה יחסית. לרוע מזלו הוא נקלע למרדף בין שתי מכוניות."

"מה זה שייך?" עונה לו אבי, "הרי אם היה נוהג ברכב,"

אבל השוטר קוטע אותו: "אם היה נוהג ברכב אולי היה נפצע יותר. דווקא בגלל האופנוע הוא חמק מרוב הפגיעה. הבן שלך נהג מיומן, וידע בדיוק מה לעשות כדי להקטין את הפגיעה."

אני מקשיב לו. אני מניח שעליי הוא מדבר. לאמר לכם שיש לי מושג על מה הוא מדבר זה יהיה שקר. פרט לעובדה שיצאתי מהבית לכיוון מכון הכושר, אינני זוכר דבר ממה שארע. אני מנסה לשחזר את מה שהיה קודם ונזכר בה, במיה. אני גם נזכר שאיננה שלי. הייתי מאד שמח לו הייתה כעת לידי.

"אני לא יודע," אומר אבא, "כל מיני דברים קורים לך בימים האחרונים. בהתחלה השריפה, עכשיו התאונה המוזרה הזו."

אני קולט את המבט המשתנה בעיניו של השוטר. "אני אחזור אחר כך," אומר לי השוטר. הוא ממהר לעזוב.

"אני רוצה לנוח," אני אומר לאבא. אני מקווה שיבין את הרמז ויעזוב. אני רוצה להיות כעת לבד. "מה הוא חשב לעצמו כשאמר את מה שאמר? הוא אדם חכם, אבא שלי, מדוע לא חשב איך יפורשו דבריו?" אני חושב לעצמי.

לשמחתי הרבה אני שומע אותו קם מהכסא. אני שומע את פסיעותיו הכבדות על מרצפות החדר, ואת טריקת הדלת. כל כך מתאים לו לא להתחשב בי ולא לסגור את הדלת בשקט. אני מחכה מספר דקות ופונה לארונית שלצד מיטתי. אני מגשש בתוך המגירה ומוצא לשמחתי את הנייד שלי. אני מחפש את מספר הטלפון שלה.

"שלום הריסון," היא אומרת לי ברשמיות, "קיבלתי את התיק שלך ואני עובדת עליו."

"היתה לי תאונה," אני אומר לה.

"מה זאת אומרת תאונה?" היא שואלת.

"תבואי אליי?" אני שואל, "אני חייב לדבר איתך."

"היכן אתה?"  היא שואלת. אני יודע שבית החולים נמצא חמש דקות מרחק הליכה מהמשרד שלה.

"אורטופדית, בהר סיני," אני עונה לה.

"אני כבר מגיעה," היא עונה לי.

ואכן תוך כמה דקות היא מגיעה. היופי שלה מכאיב לי. הפעם היא לבושה בחליפה כיאה לעורכת דין. על עיניה משקפי שמש כהים כך שאינני רואה את עיניה. היא מורידה אותה מיד. היא מניחה על הארונית קפה. "הקפה האהוב עליך," היא אומרת ומניחה לידו שקית עם מאפים, "כי מה שווה קפה ללא מאפה?" היא אומרת.

היא בוחנת אותי. "משאירה אותך יום אחד לבד וזה מה שקורה?" היא גוערת בי בצחוק.

"את רואה מה עשית לי?" אני עונה לה. לו ידעה שאני באמת מתכוון לזה.

היא מתיישבת על קצה המיטה ואומרת לי: "ספר לי."

"את לא מבינה מה קרה פה עם אבא שלי," אני מתפרץ, "אני לא מאמין."

"טקסס," היא אומרת לי, "ספר לי מהתחלה."

"ההתחלה," אני נאנח, "ההתחלה. הכל התחיל מזה שהבנתי שאת קיבלת את התיק שלי לטיפולך," אני אומר ועוצר. אני צריך לארגן את המחשבות בראשי. אינני רוצה לעורר בה רחמים כלפי. ממש לא.

"אני מבינה," היא אומרת לי, "אבל אני בטוחה שאתה מבין שאני מתכוונת להילחם בשבילך בכל הכח."

"ואז הרגשתי שאני מתגעגע אליך כל כך ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. החלטתי ללכת להתאמן כדי להירגע.”  אני לא מסתכל עליה בשעה שאני מדבר. אני לא רוצה לדעת מה היא מרגישה. עכשיו זה אני שמתמודד עם הרגשות שלי. היא לא קשורה אליהן.

"חשבתי שאם ארכב על האופנוע אגיע מהר." אני עוצם את עיניי. אני כל כך רוצה שהיא תגע בי, שתנחם אותי. אני כל כך יודע שעדיף לי שלא. כנראה שהיא חושבת כמוני.

"קח את הזמן," היא אומרת, "'אני לא ממהרת."

"נשבע לך שלא הגזמתי במהירות. נסעתי מהר, בכל זאת אופנוע את יודעת,  אבל לא בצורה מופרזת. ואז רצה הגורל שאקלע למרדף בין שתי מכוניות. אני לא זוכר את זה אם להיות כנה. השוטר אמר שפעלתי בקור רוח והצלחתי להציל את עצמי מפגיעה קטלנית."

"יופי," היא אומרת, "אני שמחה שאתה חי."

"הסיבה שקראתי לך היא," אני אומר ושותק.

"משהו מציק לך טקסס וזו לא אני. דבר אני מקשיבה," היא אומרת לי ברוך. הלוואי ולא הייתה כזו נחמדה. הלוואי ולא היתה קוראת לי טקסס. השם שלי שמתגלגל על השפתיים היפות שלה מטריף אותי. מוציא אותי מהריכוז. "תתרכז," אני ממלמל. אין לי מושג אם היא שמעה אותי או לא.

"תשתה את הקפה שלך, הוא יתקרר," היא אומרת, "אני אעזור לך להתיישב." היא מרימה מעט את ראש המיטה, מסדרת את הכרים מאחוריי וכך אני יכול לשתות.

"מה הבאת לי?" אני שואל. פתאום תוקף אותי רעב.

"הבאתי לך מבחר של מאפים. מה בא לך? גבינה? קינמון? תפוחים? אוכמניות?" היא מתארת בפניי את מה שהביאה.

"תבחרי לי את," אני עונה.

"מה שיצא יצא," היא אומרת ומושיטה יד לתוך השקית בלי להסתכל.

"אני אוהב קינמון," אני אומר לה. אני יודע שהיא יודעת, אבל היא לא מגיבה.

"התחלת לאמר משהו על אבא שלך," היא אומרת לי.

"את לא מבינה מה הוא אמר ליד השוטר. אני לא יודע אם זה אני שרגיש או שזה באמת נשמע רע. כל מיני דברים קורים לך בימים האחרונים, הוא אמר, בהתחלה השריפה, עכשיו התאונה המוזרה הזו."

"מה הוא חשב לעצמו?" היא מתרגזת, "הוא לא מבין איך זה נשמע?"

"אז את מסכימה איתי שזה נשמע רע?" אני שואל.

"אתה יודע מה שם השוטר שהיה כאן? הוא השאיר לך כרטיס ביקור?" היא שואלת.

"הוא הציג את עצמו כג'ון סמית'," אני עונה לה.

"למה אני לא מתפלאת? משום מה יש לי רושם שהוא לא בדיוק עובד בתחנה בעיר," היא אומרת.

היא מוציאה את הנייד ומחייגת. "אריאל אני צריכה את עזרתך. הכל בסדר. טקסס בסדר. היתה לו תאונה קלה," היא משקרת לה, "אני מבקשת שתשיגי לי מידע על התאונה היא היתה ב.." היא אומרת ומסתכלת עליי.

"בצומת הרחובות ליד המשרד שלכן, בצד של סטארבקס," אני עונה לה.

היא חוזרת על הכתובת באזניה של אריאל.

"אני לא מאמינה," אומרת אריאל, "לא היה לי מושג שזה הוא שמעורב בתאונה. את לא מבינה, מכונית יצאה בדהרה מהחניון, ועוד אחת אחריה. שמענו בום גדול. אני עדיין רועדת ממה שראיתי. את לא משקרת אותי נכון, הוא לא פצוע קשה או,"

"תגיד שלום לאריאל," היא מבקשת.

"הי אריאל. אני בסדר. באמת," אני אומר לה.

"אבל חשבתי שאתה ומיה כבר לא יחד," היא אומרת.

"אנחנו לא זוג," אני אומר לה, זה לא אומר שאנחנו לא ידידים יותר."

"אריאל תקשיבי, יש עוד מישהו שראה איתך את התאונה?" היא שואלת, "בינינו את חושבת שטקסס אשם בתאונה?"

"השתגעת?? הוא היה במקום הלא  נכון בזמן הלא נכון," עונה אריאל.

"תעזבי כל מה שאת עושה כעת," היא אומרת לה, "אני רוצה תצהירים מכל מי שהיה איתך שבצומת," היא אומרת.

"אני רוצה לאמר לך משהו מיה," היא מגמגמת. "היינו חבורה של שישה. יצאנו יחד להפסקה בלי לבקש רשות."

"זה דבר שאחרון שצריך להדאיג אותך כעת," אומרת מיה, "אני מתחייבת בפנייך שאיש מכם לא יינזף. כנראה הייתה סיבה למה זה קרה. כנראה שהייתם צריכים להיות שם כדי לעזור לטקסס."

*

קיילן

"יש לך כמה דקות פנויות?" שואלת אותי מיה בטלפון.

"זה לא קורה לי," אני חושב לעצמי, "רק לא השיחה הזו."

"נפגש בסאטרבקס מול המשרד שלך," אני אומר לה.

היא מחכה לי והמתח ניכר על פניה.

"להריסון או'ניל היתה תאונה. הוא בסדר," היא אומרת לי. אני לא נושם. "הייתי אצלו בבית חולים. המשרד שלי ואני מייצגים אותו בתיק התביעה השל השריפה. יש לי הרגשה שמנסים להלביש עליו תיק, אבל לא תאמין מה קרה. העובדים שלי ראו את התאונה, וכולם אומרים שהוא לא אשם בה."

"אני שמח בשבילו," אני אומר לה. איזה משפט מטומטם. מה לי ולו. אני לא רוצה לשמוע יותר, "אני מאחל לו החלמה מהירה."

"רציתי לספר לך," היא אומרת.

"לספר לי מה מיה?" אני שואל ונושם עמוק.

"רק זה שהייתי אצלו. הוא ביקש שאבוא. רצה לספר לי שאבא שלו העלה את ההשערה שיש קשר בין התאונה לשריפה, אבל זה לא נכון.," היא אומרת.

"אם כך הכל בסדר," אני עונה לה.

"אתה לא מבין מה אני מנסה לאמר לך?" היא אומרת.

"למען האמת לא, מיה," אני עונה לה.

"לא רציתי שתשמע זאת ממשהו אחר," היא אומרת.

אני מביט בה. "מה אתה מסתכל עליי כאילו אתה לא מבין. לא רצית שתשמע שהייתי אצלו ממישהו אחר. חשוב לי שיהיה לך בטחון מלא בי. שתדע שרק אתה קיים בשבילי."

המשך יבוא….

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם