אבירי הנסיכה 19 – תיבת זיכרונות
פטריק
"סיפרתי לה," אני אומר לנטשה, "היא תהיה בסדר. אני לא אתן לאיש לפגוע בה."
"אתה ולואיז נועדתם זה לזו. לצערי ג'ולי התנהגה בצורה מאד לא מכובדת לאורך תקופה ארוכה ויש לכך מחיר אותו עליה לשלם, לא לואיז," אומרת לי נטשה.
"אני מבין, אבל גם יודע שקשה ללואיז לקבל את זה. אני לא יודע מה היה קורה אם לואיז לא הייתה מוכנה לתת סיכוי לקשר איתי. אני כל כך אוהב אותה. מעולם לא הרגשתי כך כלפי אף אחת," אני אומר.
"היא שלך," אומרת לי נטשה, "ועכשיו לך תשמח איתה. תראה אותה היא שוב מחייכת לכולם, אבל זקוקה לך לידה יותר מתמיד."
אני מביט בלואיז. כמה חזקה היא. אני מחבק אותה מאחור, שואף את המבשם העדין שלה לתוכי. "את ואני נועדנו זה לזו," אני לוחש לה, "מקצה העולם הייתי בא לחפש אותך. כך נקבע לנו מלמעלה."
היא מסתובבת אליי, מערסלת את לחיי בכפות ידיה, ונושקת לי על שפתיי. "אתה תמיד יודע מה לומר לי. בכמה מילים אתה מוחק את העצב מליבי."
"אני יכולה לדבר איתך ילד?" שואלת אותי הסבתא.
"בטח," אני עונה לה ומגיש לה את זרועי שתישען עלה. אני מוביל אותה לקצה השני של הסיפון ומושיב אותה על הכיסא. "קריר קצת, את רוצה שאביא לך שמיכה?" אני שואל.
"אני אשמח," היא עונה לי ואני יורד בזריזות למטה, לוקח שמיכה מהארון, ומניח אותה סביבה.
"ראשית אני רוצה להודות לך מקרב לב על הבית המקסים שקנית לנו. אני יודעת שקנית אותו עוד לפני שדאגת, או בעצם חשבת שעליך לקנות בית לך וללולי שלי," היא אומרת.
"אני יודע שזה מה שלואיז רצתה. כל העניין של פיתוח התוכנות והקמת החברה הייתה כדי להוציא אתכם מהמקום בו גרתם עד היום," אני עונה.
"זה מאד יפה מצידך שאתה נותן ללולי את הקרדיט. היא באמת הייתה נוהגת כך בלעדיך, אבל כאשר אתם זוג עכשיו זה לא מובן מאליו," היא אומרת לי.
"אני לא חושב שהיינו זוג אם לא היינו מסכימים על דברים כל כך חשובים כמו זה," אני עונה.
"ועל זה רציתי גם לדבר. אני מסתכלת עליך ורואה כיצד אתה מתנהג איתה. אני יודעת מה היה לך בעבר עם ג'ולי. היו לנו הרבה מריבות איתה על הדרך שבה היא חיה. לא כך גידלנו אותה. לא שהצלחנו יותר טוב עם אח שלה. דווקא לולי שהתקשתה כל כך בהתחלה, שלא סתם קיבלה את השם פרחחית, דווקא היא זו שהפכה לנסיכה אמיתית.
אני מבקשת שתשים את מה שהיה עם ג'ולי בצד. אל תרגיש אשם במה שקרה כאן היום," היא אומרת, "לולי לא הייתה נותנת לך סיכוי למרות שהייתה מאוהבת בך לגמרי, לו חשבה שהיה משהו אמיתי בינך לבין ג'ולי," היא אומרת, "אנחנו אמנם משפחה קשת יום, אבל איכפת לנו מאד אחד מהשנייה. תעשה אותה מאושרת. מגיע לה."
"אני אוהב אותה בכל ליבי," אני אומר לה, "את האהבה הזו והלב הזה העמדתי במבחן בכל מה שקשור אליה. נלחמתי בו כי לא האמנתי שרגש כזה קיים. עכשיו שאני יודע אני לא אוותר על זה לעולם, לא אוותר עליה לעולם."
"אני אוהבת את המילים שלך כשאתה מדבר עליה. הן מחממות לי את הלב," אומרת לי סבתא.
היא נרעדת מעט ואני קם לסדר את השמיכה סביבה. "להביא לך משקה חם? אולי כוס תה?" אני שואל.
"זה יהיה ממש נחמד מצידך," היא אומרת לי, "אבל תחזור כי השיחה בינינו לא הסתיימה."
אני ממהר להכין לה כוס תה. לואיז מסתכלת עליי בשאלה. "יש לך סבתא מדהימה," אני אומר לה, "בעיקר בגלל שהיא נותנת לי לספר לה כמה אני אוהב אותך."
אני חוזר עם כוס התה לסבתא והיא לוגמת ממנה מעט.
"עכשיו שדיברנו על כל מה שהיינו צריכים, אני רגועה ורוצה לבקש לך משהו." היא משתתקת ולוגמת שוב מהתה.
"אתה צריך להבטיח לי שתעשה כדבריי," היא אומרת.
אני מרגיש גל קור עובר לי בעמוד השידרה. בבקשה שלא תדבר איתי על החיים שאחריה.
"ראשית עדיין לא נתתי לך מתנה לחתונה." היא מוציאה מתיקה שקית ומגישה לי אותה. "זה היה שעון של אבי. בדקתי אותו והוא מדויק כמו חדש." אני פותח את השקית ולעיני מתגלה שעון זהב יפיפה. אם לא הייתה אומרת לי שזה של אביה, הייתי בטוח שהוא נקנה לא מזמן.
"אני לא יודע מה לומר," אני אומר נרגש, "אני לא בטוח שאני יכול לקבל אותו."
"הבן שלי אמר לי שאתה ראוי לו ילד," היא אומרת לי, "ויום אחד שיהיה לכם בן והוא יגדל, תוכל להעניק לו אותו. כך יוכל אבא שלי לחיות לנצח."
אני מסיר את השעון שלי ורוצה לענוד את שעון הזה על ידי. "אני רוצה שתראה משהו לפני שאתה עונד אותו." היא הופכת את השעון ומצביעה על הכתוב.
אני קורא את הכתוב ונחנק.
ל
פ.
באהבה
ל.
"לאבא שלי קראו פטרוב ולאימי לואיזה. אתה מבין שהזיווג שלכם זה מלמעלה?"
אני מביט על לואיז. היא נראית כל כך שמחה. היא צוחקת למה שנאמר לה, אבל מרימה את עיניה עליי פתאום ומפריחה לעברי נשיקה.
"אתה מבין ילד, ביום שלולי הביאה אותך אלינו, לפני שידעתי את שמך, ראיתי איך אתה מביט בה וידעתי שאתה הפטרוב שלה."
"ועכשיו באמת הגיע הזמן שנדבר לעניין. לפני שברחנו מרוסיה היינו משפחה מאד עשירה. אני הצפנתי את אוצרות המשפחה במקום מסתור. אסור היה שאיש ידע על כך. הבנתי שאם אביא אותם הם יילקחו ממני ועם זה לא יכולתי לחיות.
ביום שחתמת על הדירה עבורנו קיבלתי סוף סוף מהממשל ברוסיה אישור לשחרר את האוצר ולהעבירו לכאן. אני צריכה שתטפל לי בניירת. יש לי אישור מפורט של כל התכולה וגם מכתב מהמכס שפוטר אותי מתשלום. כאשר הכל יהיה בידך אני מבקש שתשב עם הבן שלי. רק אתה והוא ותחליטו מה לעשות איתה. אני מכירה את הבן שלי ויודעת מה הוא יאמר לך, אבל זקוקה לכך שתשמע את זה ממנו," היא אומרת לי.
"ולואיז?" אני שואל.
"לולי היחידה שיודעת הכל," היא אומרת לי, "לא הייתי מבקשת משהו שהיה גורם לכך שיהיו לך סודות מאישתך, ובכל זאת אני מבקשת שתשב עם הבן שלי. אינני רוצה שתהיינה מריבות במשפחה."
היא עוצרת שוב ללגום מהתה ומבטה נודד למים והרחק ממני. "אתה מבין," היא אומרת לי לבסוף, "לא האמנתי שהיום הזה באמת יגיע. לולי היא זו שדחפה אותי להמשיך ולא להרים ידיים. היא יודעת שיש באוצר הזה דברים שיש להם ערך סנטימטלי עבורי."
"מדוע את אינך קובעת מה יעשה בו?" אני שואל.
"כיוון שכל חיי הייתי נסמכת על שולחנו של בני. הגיע הזמן שאחזיר לו על כך," היא עונה לי.
"אם כך מדוע את מערבת אותי בעניין?" אני תמה.
"אני מכירה את בני. זה מה שהוא יבחר לעשות. לולי חשובה לו באופן שאפילו אינך יכול לתאר. העובדה שקראה לחברה פניני בר כסמל לשם משפחתנו המקורי פרלובסקי, העובדה שהעניקה לו זכויות ומשכורת מכובדת מאד, למרות שלא הייתה חייבת לעשות זאת, נגעה בו במקום עמוק בלב והוא לא ישכח לה זאת לעולם. היא שמה אותו לפניה. הרי יכולה הייתה לרכוש לעצמה דירה בכסף שנתנה למשפחה, כולל לג'ולי. ואתה ילד, גם אתה שמת אותנו לפני שניכם."
לואיז
אני לא יודעת על מה רצתה סבתא לדבר עם פטריק, אבל כשאני רואה אותה מוציאה את השעון ונותנת אותו לו אותו אני חומקת הצידה ודמעות זולגות מעיניי. אני יודעת מה כתוב על גב השעון. עד עכשיו לא חשבתי על צרוף השמות שלנו שזהה לשמות הורי סבתא. רק עכשיו אני קולטת מה שאמרה לי סבתא חודשים רבים. "את לא מבינה שהשמות שלכם כרוכים אחד בשנייה עוד לפני שנולדת?"
אני זוכרת מה אמרה סבתא לאחי כשביקש ממנה את השעון. "הוא שייך ללואיזה, אתה לא מבין? הרי שמה חרוט עליו ומתפקידה לתת אותו לבעלה כשיבוא, כדי לשמר את השמות של הוריי."
אני מתקשה להאמין שהגורל הביא לי בדיוק את הגבר שהזמינה עבורי סבתא.
הדמעות זולגות ממני ואינני יכולה להשתלט עליהן. "מתוקה שלי," אני שומעת את קולו של פטריק.
"אתה מבין שהשידוך בינינו נקבע מראש?" אני אומרת לו.
"אני המום מהשעון הזה," הוא עונה לי, "לחשוב שהוא בן מאה ונראה כאילו יצא היום מבית החרושת. הוא יפיפה."
"סבתא אוהבת את הבחירה שלי בך," אני חוזרת שוב לנושא שמרגש אותי כל כך, "ואין לזה קשר לשם שלך. הייתה לי שיחה ארוכה איתה אחרי שנודע לי מה שקרה עם ג'ולי. הרטבתי לה את הכרית מרוב דמעות. היא ליטפה את ראשי ואמרה לי: הוא שלך, אל תלחמי בו."
"היית חוסכת לנו הרבה זמן אם היית מקשיבה לה," הוא אומר לי.
"לא ידעתי איך להכיל את הרגשות האלה. עכשיו אני יודעת שזה אתה שצריך לעזור לי להתמודד איתם. אני מלאה בהם כלפייך," אני אומרת.
"אני מאושר לשמוע. את מרגשת אותי בכנות שלך," הוא אומר.
"אתה בעלי, אסור שיהיו בינינו סודות," אני עונה לו ומשתתקת. יש משהו אחד שאני מסתירה ממנו ואני מרגישה פתאום צורך לשחרר את זה מליבי.
אני נושמת עמוק. "אם היית צריך לקבל אישור שאני בוטחת בך בעיניים עצומות אז אני מניחה אותו לפנייך," אני אומרת לו.
"את כל הספקות שהיו לי הסרת," הוא עונה לי בקול רך.
"סבתא שלי הטילה עליך משימה, נכון?" אני שואלת. הוא מהנהן בראשו. "איש לא יודע, אבל המשימה כבר בוצעה."
"את?" הוא שואל בפליאה.
"כן," אני עונה לו, "לפני שבועיים. זה בדרך לכאן ואמור להגיע כל יום."
"את יודעת מה יש שם?" הוא שואל.
"אני אפילו לא בטוחה שסבתא זוכרת הכל. הרי עברו מעל עשרים וחמש שנה מאז. ובעצם במחשבה שניה. אני בטוחה שהיא זוכרת הכל," אני עונה לו.
אני מגישה לו את הנייד שלי. "אתה זוכר מתי נפגשנו?"
"איך אני יכול לשכוח," אני אומר לה.
"זה קוד הנעילה שלי למכשיר," אני עונה לו, "יש שם תיקייה שנקראת תיבת זיכרונות. ידעתי שיבוא היום וארצה להראות לך את אחרון סודותיי. כנס לשם והכל יהיה גלוי לפנייך. קח את הזמן. אני אשוב בינתיים להיות עם משפחה."
אני חוזרת למשפחה. אני מרגישה הקלה עצומה. אני יודעת שלעולם לא אצטרך עוד להילחם לבד. אני מעיפה בו מבט מהצד ונמסה למראה העמידה הזקופה שלו. הוא מרוכז כולו במה שנגלה לעיניו. אני רואה את הסערה המתחוללת בפניו. אני יודעת שהוא מבין כמה היה לי קשה לשאת את כל זה. הוא מפנה את מבטו למים. הוא יודע מה עבר לי בראש כאשר ראיתי את מה שראיתי.
הוא מתקרב אלי. נראה לי שלוקח לו נצח להגיע. בדיוק כמו הנצח שמפריד בין מה שראה לבין המציאות שלנו כיום.
"כל כך רציתי לחגוג איתך יחד עם המשפחה," הוא אומר לי בשקט, "ועכשיו אני רק רוצה להיות איתך לבד. אני מתקשה להכיל את מה שראיתי."
"סבתא היא אישה מבריקה. היא לא הייתה פותחת את זה כעת אם לא הייתה לה סיבה טובה לכך," אני אומרת לו ומעיפה מבט לעבר סבתא.
היא מסתכלת עליי ורומזת לי במבטה לבוא.
"את מבינה לולי שלא הייתי מדברת עם הגבר שלך על מה שדיברתי אם לא הייתי חושבת שזה הזמן המתאים. אני יודעת ששניכם נסערים כעת. אני מעדיפה שתעכלו את הדברים כאשר אתם לא לבד ומוקפים במשפחה שאוהבת אותכם, למרות שאני בטוחה שאתם רוצים להיות לבד, אני יודעת שהמשפחה פה תקל עליכם."
אני חוזרת לפטריק. ”את יודעת מתוקה, אני רואה הרבה מסבתך בך. היא אישה חכמה מאד, חזקה מאד, ואמיצה מאד. עכשיו אחרי שנגלה לי מה שנגלה, אני חושב כמה נדירה היא. הרי יכלה לכעוס על כך שחייתה עשרות שנים כפי שחייתה. אני רואה את זה גם בך. את לרגע לא כועסת על איש, לא מאשימה אף אחד על החיים שהיו לך עד לפני כמה חודשים. את נלחמת. כמה כוחות נפש יש לך להגיע לאן שהגעת," אומר פטריק.
"אתה חושב שהעובדה שנולדת בבית עשיר כל כך עושה אותך פחות חזק. הרי גם אתה נלחמת על העצמאות שלך. לא בחרת בחיים הקלים. אולי כי ידעת שאם לא תעשה כך לא אוכל להתאהב בך," אני אומרת לו.
"אסור היה לי לטעות בדרך אלייך. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי אם לא היית בהם," הוא אומר לי ולא מתאפק. הוא מנשק אותי כמו שאני אוהבת, כמו שהוא אוהב, בתשוקה כזו גדולה שכל העולם מסביבנו לא קיים.
"לואיז לא אכלת כלום," נוזפת בי אימא ומחזירה אותי למציאות. "הכול בסדר?" היא לוחשת לי.
"הכול מושלם," אני אומרת לה, "האוכל נראה כל כך טעים שאני לא יודעת במה לבחור."
"בשביל זה אני פה," אומרת אימא ומעמיסה על הצלחת מכל דבר. היא מגישה קודם צלחת לפטריק. "שלא תחשוב שלא ראיתי שלא אכלת," היא גוערת בו.
אני רואה שפטריק מביט בצלחת העמוסה. "אני אוכל עם פטריק ," אני אומרת ומביאה לעצמי מזלג.
"תודה," הוא אומר לי, "אני לא חושב שהייתי מסוגל לסיים את הכול לבד, למרות שהאוכל ממש טעים. אני חייב לומר לך שאני מרגיש כל כך שייך. מזמן לא הרגשתי כזה נינוח בחיק משפחה. איש לא שופט אותי, לא אומד אותי לפי מה שאני שווה."
"אל תשכח שגם אתה מקבל אותם ולא מסתכל עליהם בהתנשאות רק בגלל שהכיס שלך הרבה יותר מלא. אתה מעניק להם המון והם מחבקים אותך בחזרה, ולא על הבית שקנית להם אני מדברת. אני רק עצובה שג'ולי לא יכולה להיות חלק מזה. מצד שני זה לא שתמיד היא קיבלה אותי כמו שאני."
💜
סמוך לשקיעה אנחנו חוזרים לחוף.
"בהחלט מחקת לי את הזיכרון של היום הזה שהזמנת אותי להפלגה. אני בכלל לא זוכרת איך התפשטתי לפניך כי חשבתי שזה מה שאתה רוצה ועשיתי מעצמי צחוק," אני אומרת לפטריק.
"מכל הזיכרונות שלנו החביב עלי ביותר הוא מבחן האלכוהול במסיבה של דורה. אין לך מושג כמה הייתי קרוב לא להיות אחראי למעשיי. הלכתי הביתה בוער כולי ושום דבר לא הרגיע אותי אפילו לא המקלחת הקרה," הוא עונה לי וצוחק.
"מעניין איך התמודדת עם זה?" אני שואלת החיוך.
"הידיים שלנו הן רב שמושיות, את בטח יודעת. בלית ברירה רוקנתי את עצמי במו ידי," הוא עונה לי.
"היית חייב להעלות את הנושא," אני אומרת לו ונצמדת אליו, "אם היינו לבד כעת," אני לוחשת לו.
"והדיבורים שלך ממש עוזרים לעניין," הוא עונה לי, "שיהיה לך ברור שאנחנו נוסעים ישר הביתה, בלי תחנות ביניים הפעם."
אנחנו מודים למשפחה על אחר הצהריים הקסום. "תדאגי שהוא יבצע את מה שביקשתי," לוחשת לי סבתא בשעה שאנחנו נפרדות.
פטריק משלב את אצבעותיו בשלי ואנחנו פוסעים לעבר מגרש החנייה. בזמן שאנחנו מתקרבים ליגואר המבט שלו משתנה. לא הגזים מי שאמר שבעלי יגואר מאוהבים במכוניות שלהם. יש לי מתחרה רצינית, ואני הבאתי אותה אליו.
פטריק
עכשיו כשאנחנו לבד אני שוב שוקע בהרהורים. אני מרגיש עצב גדול על איך התאכזר הגורל למשפחתה של לואיז. אני חושב איזו אצילות נפש הייתה דרושה לאביה של לואיז להרים את הראש במדינה חדשה שאת שפתה לא דיבר, לאחר שהיה פרופסור מכובד באוניברסיטה, ולגדל את ילדיו כפי שעשה. נכון שעם אחיה של לואיז לא הגיע להישגים, אבל לואיז היא ללא ספק הצלחה גדולה שלו.
"על מה אתה חושב אהוב שלי? אתה נראה עצוב," שואלת אותי לואיז והעצב ניבט מעיניה.
"אני חושב על כל מה שהיית צריכה לעבור, מה המשפחה שלך עברה. זה מעציב אותי," אני עונה לה.
"אני לעולם לא נותנת לעצמי לשקוע במחשבות כאלה. אני למדתי את זה מסבתא. אם היא נשארה שפויה אחרי כל מה שעברה, גם אני יכולה. חוץ מזה שעכשיו יש לי אותך ואתה תדאג שלעולם לא אדע עוד פחד."
אנחנו חוזרים הביתה. אני לוחץ על השלט ודלת המוסך מתרוממת כדי לאפשר לנו להחנות. אני מביט על היגואר הישנה שלי שליוותה אותי מיום שסיימתי את לימודיי. אני יודע שאני כבר לגמרי מאוהב בחדשה שלי.
"אני רוצה לבדוק כמה דברים במחשב," אומרת לי לואיז בשעה שאנחנו נכנסים הביתה והיא נבלעת בחדר העבודה. אני תוהה עם משהו מטריד אותה כעת, אבל יודע גם שעליי לתת לה את החופש שלה. אם תזדקק לעזרתי הרי תבקש.
אני מסתובב בבית חסר מנוחה. אני כל כך זקוק לה היום. אני לא יכול להסביר את זה. אני עומד ומביט מבעד לחלון על הגינה. אני מרגיש זוג ידיים חמות מלטפות אותי. "הנה את," אני אומר לה, "התגעגעתי אלייך."
"רציתי לבדוק את הפעולות האחרונות של ג'ולי. ניתקתי אותה מהמערכת. לא משנה מה יקרה, אני לא רוצה אותה איתנו יותר. אני שמחה שרק אבא יודע על המשרד החדש," היא אומרת.
"ואני," הוא עונה לי.
"אתה זה אני," היא עונה לי ומהדקת את החיבוק שלה סביבי.
אני מסתובב אליה. אני מביט לתוך עיניה. כמה אהבה ניבטת מהן. "אתה זוכר שכשהיינו על היאכטה התחלנו להתנשק אבל עצרנו. אני חושבת שהגיע הזמן לסיים את הנשיקה ההיא ואת אלה שאחריה. בוא תראה לי כמה אתה אוהב אותי," היא אומרת לי ולא מסירה את מבטה מעיניי.
💜
למחרת בבוקר אנחנו הולכים לבחור בגדים לקראת יום העבודה. אני בוחר חליפה כחולה וחולצה לבנה. "איזה עניבה את מעדיפה?" אני שואל את לואיז.
"את השמאלית," היא אומרת לי לאחר שהיא מעיפה מבט מהיר על שתיהן.
אני מגיש לה אותה במטרה שתקשור לי אותה. היא מניחה אותה מתחת לצווארון ומתחילה לקשור. צלצול הפעמון מחריד את השקט של הבית. "יופי," היא אומרת, "לך תיקח ממנו את החבילה."
אני מביט בה בשאלה. "אתה לא מצפה שאני אלך ככה," היא אומרת לי ומצביעה על בגדיה התחתונים.
"יש לי חבילה לגברת לואיז גולד," אומר לי השליח ומראה לי את החבילה שבידו.
"אני בעלה," אני עונה לו ומחייך לעצמי. אני בעלה של לואיז!
אני חותם לו, נותן לו תשר ולוקח ממנו את החבילה.
"מתוקונת, מה לעשות עם החבילה שלך?" אני שואל כאשר היא יורדת במדרגות לקומת הכניסה. אני מביט בה. איזו אישה יפיפיה יש לי. היא לובשת אוברול שחור צמוד שמבליט את גזרתה היפה, ונעלי עקב שחורות.
"תביא לי אותה בבקשה למשרד," היא מבקשת.
אני נכנס אחריה למשרד. "תפתח אותה בבקשה," היא אומרת בשעה שהיא פותחת את המחשב שלה, "תמצא את הקופסה עם השם שלך."
אני פותח את הקופסה ורואה בה טלפונים ניידים חדשים. "חברה חדשה, טלפונים חדשים," היא אומרת, "הנה ההוראות כיצד להעביר את המידע מהנייד הישן לחדש. אני מתכוונת ברשותך להתקין אצלך את נמר השלג. העובדים יקבלו חזרה את המחשבים שלהם כך שיהיה קל לעקוב אחרי פעילות חשודה. התקנתי בתוכנה הוראות מפורשות, כך שהיא לא תעקוב סתם אחרי כל פעולה שנעשית. אני רוצה לשחרר את המעקב מהם, ועדיין אנחנו צריכים לנקוט משנה זהירות ביחוד בימים לפני ואחרי ההכרזה על התוכנות שלנו."
"שלחת לעובדים הודעה בקשר להיום?" אני שואל אותה.
"כן אהוב שלי," היא עונה לי, "הם יתייצבו לעבודה בזמן. אבא יגיע גם. כל הטפסים החתומים אצלו. ג'ולי השאירה לו את הכול בצורה מסודרת. שלחתי הודעה לפאולינה שתעזור לפנות את המשרד הישן. היא תביא איתה שני חברים שלנו."
"מה לגבי המשרה של ג'ולי?" אני שואל אותה.
"סקיי תשב היום בלשכה שלנו. היא בדיוק סיימה פרויקט והיא מכירה את העבודה. היא גם תקבע לנו פגישות עם מועמדים לניהול האדמיניסטרטיבי של המשרד. יש לך מישהו שיכול לבדוק לי אותם?"
"את זוכרת את מקס, הבחור הגבוה הבלונדיני שהיה איתי באוניברסיטה?" אני שואל.
"אני לא מסתכלת על גברים אחרים," היא עונה לי, "זה לא זה עם הסמל של הארלי דוידסון על הזרוע?"
"לא מסתכלת על גברים אחרים.." אני עונה בחיוך, "כן, זה הוא. "
"שמתי לב אליו רק בגלל הסמל של חברת האופנועים," היא עונה לי בהתגוננות, "שכחת שאני רוכבת על אחד כזה?"
"הוא באמת חבר טוב שלי ואני סומך עליו," אני עונה לה, "אני אזמן אותו למשרד ונשב איתו יחד.”
אני מחייג למקס. "היי מקסי," אני אומר כשהוא עונה לי, "תשלח לי את קורות החיים שלך."
"מדוע?" הוא שואל אותי, "אינני מחפש עבודה."
"לא אמרתי שאתה כן. אני מבקש את זה עבורי. יש לי הצעה בשבילך," אני עונה לו.
"נשמע מעניין. באיזו חברה מדובר?" הוא שואל.
"בחברה של אשתי ושלי," אני עונה לו.
כעבור זמן לא רב מונחים קורות החיים של מקס אצלי בתיבת במייל ואני שולח אותם ללואיז שתקרא.
💜
התרגשות גדולה ניכרת כשאנחנו יורדים מקומת ההנהלה לקומת הכניסה למשרד החדש. אנחנו מוקפים מיד בעובדים הנרגשים. איש מהם עוד לא נכנס למשרד שלו, אבל אין ספק שהלובי מרמז על מה שקורה מאחורי דלתות הכניסה.
"אני לא מאמינה," אומרת סקיי, "אמרתי לכולם שכאשר ביקשת ממני לצייר שוב את הדרקונה לא ידעתי למה. התמונה על הקיר פשוט מהממת. לא ידעתי כמה היא משמעותית בעינייך."
"היא מסמלת את עולם המשחקים שלנו. יש משהו בעולם המופלא הזה של הדמיון שנותן לך הרגשה שמה שלא יהיה, כמה מכשולים שיערמו לפנינו, זה תמיד יגמר בניצחון," עונה לה לואיז.
היא מסמנת לי בראשה, כמבקשת שאדבר.
"ברוכים הבאים למשרדים החדשים שלנו," אני אומר להם, "עוד מעט תחלק לכם סקיי את המפתחות לחדרים שלכם. על כל אחד מצויין מספר החדר. שתי הספרות הראשונות מצביעות על הקומה בה הוא מצוי. בכל קומה יש שני חדרים עם מרחב פתוח ובהם אתם יכולים להתכנס ולעבוד יחד. לואיז ואני יושבים בקומה שמונה עשרה יש בינינו מערכת תקשורת פנימית ואנחנו זמינים עבורכם כל הזמן. מידי שבוע נערוך ישיבה כדי לדבר על סידור העבודה השבועי, נשמח להערות, ונעדכן בחדשות. הישיבה הראשונה תערך היום אחר הצהריים בשעה שלוש."
לואיז
אני סוקרת את העובדים. אני מרגישה בטוחה עם כל אחד מהם. "יש כאן בחור בשם מקס הוא אומר שיש לו פגישה איתך," לוחשת לי סקיי.
אני מעיפה מבט הצידה ורואה אותו. הוא מחייך אליי חיוך שובה לב. אני שמה לב שהוא סוקר אותי בהתפעלות, ושמחה לראות אין שום פלרטטנות במבט שלו.
"סקיי, תסיימי בבקשה את תהליך הקבלה עם העובדים. פטריק ואני נעלה לפגישה עם מקסי," אני אומרת, נוקטת בשם החיבה שלו כדי לשדר שאנחנו מכרים ותיקים.
אני מסמנת בראשי למקס לבוא בעקבותינו. "תשבו אצלך בחדר?" אני שואלת את פטריק, "אני רוצה לעבור בזריזות על המחשבים לפני שהם יחולקו חזרה לעובדים."
"אני אספר לו בינתיים על החברה ומה התפקיד המוצע לו, כיוון שאני משוכנע שהוא יסכים," הוא אומר וקורץ לי, "אני מצפה שתצטרפי אלינו בהקדם."
אני סורקת כל מחשב בזריזות עם נמר השלג ושמחה לגלות שאין באף אחד מהם פעילות חריגה. כיוון שפטריק דאג מבעוד מועד להכניס את הציוד לתוך תיבה עם גלגלים איני צריכה להתאמץ, אני מגלגלת אותה לכיוון המעלית, ומורידה אותה למטה. אני עוברת בין החדרים ומוסרת לכל עובד את המחשב האישי שלו. אני מחייכת למראה מבטי הפליאה. "איך השגת אותם חזרה?" הם שואלים.
"אין דבר שכסף לא יכול לקנות," אני עונה להם. הרי אין לי כוונה לגלות להם מה באמת קרה. "תבדקו את המחשבים שלכם ואם משהו לא תקין בהם אנא שלחו לי הודעה בצ'אט הפנימי," אני מוסיפה ואינני מספרת שבדקתי כבר את כולם.
"סקיי, כאשר תסיימי תעלי בבקשה לקומה שמונה עשרה, החדר שלך הוא בקדמת הלשכות שלנו, לא תהיה לך בעיה לזהות אותו. גם שם מופיעה הדרקונה על הקיר. תתקשרי 1804, זו השלוחה שלי, ואצא אלייך," אני אומרת לה ועולה שוב למעלה. הפעם אני נכנסת ללשכתו של פטריק.
"תכירי את איש האבטחה החדש שלנו, מקסי," אומר לי פטריק.
אני ניגשת ולוחצת את ידו לחיצה קצרה. "ברוך בואך לחברתנו."
"יש לך שאלות אליי?" הוא שואל. אני רואה את המתח על פניו. זה רק מלמד אותי כמה הוא רוצה את המשרה שפטריק הציע לו.
"יש לי שני קריטריונים בקשר לעבודה. האחד הוא קורות החיים. לא מה שכתוב בהם אלא איך הם כתובים. השני הוא מה שפטריק חושב. לשאלתך, כבר ענית על כל שאלותיי."
"אם כך תנו לי דקה," הוא אומר ומוציא את הנייד שלו. "שלום פיטר. כפי שאמרתי לך אני דוחה את הצעתך." הוא שותק לרגע ומקשיב. הוא מרים עיניו לפטריק ומחייך. "אין זה עניין של השכר. השכר שהצעת לי הוא הוגן ולמרות שלא שוחחתי עם המעסיק החדש שלי עדיין על שכר, אני מעדיף לעבוד איתו. מאחל לך שתמצא את המועמד המתאים."
"לפני הכל אני מבקש שתחתום על הסכם סודיות," אומר לו פטריק ומניח לפניו את הטופס.
"רוצה לעבור על החוזה שלו מתוקה?" הוא פונה אליי ומניח אותו לפניי.
"אין צורך," אני עונה לו ומחזירה לו את הטופס.
מקס עוקב אחרי ההתנהלות שלו. "פטריק הוא מנכ"ל החברה. אני בסך הכול המתכנתת הראשית," אני עונה לו בחיוך.
"אני מנסה לפענח אתכם," הוא עונה לי.
"אין הרבה מה לדעת. פטריק ואני שותפים מלאים ולכל אחד יש תפקיד מאד מוגדר. אני סומכת על בעלי בעיניים עצומות," אני אומרת, "כשתסיימו את הניירת אני אשמח להתקדם עם הראיונות האחרים כדי שנוכל להגיע לעיקר.
