ניחוח פרחי היסמין 6 – דרכים נפרדות
טיילור
אני כבר מבין שטסה לא תחזור לכאן. 'כל הכבוד לך, הצלחת לגרש אותה.'
במחשבה שניה, עדיף שכך. זה לא שהיא לא לונג איילנדרית, וזה לא שאני פתאום אוהב נשים עשירות.
אני רואה את מהטמה ואייזיק מציצים מבעד לחלון בחשש. הייתי כל כך עסוק בעצמי ששכחתי מהעסק החדש שלי.
אני עוטה על פניי חיוך. אין להם מושג שהם הגיעו בדיוק בזמן. אני חייב להתחיל לחזור למציאות. נכון שגופי חבול וכואב, אבל הראש שלי, כך אישרו הרופאים, בסדר גמור. אני מנופף להם בידי הבריאה, מסמן להם שיכנסו לחדר.
"מה זה המבט המבוהל הזה. אני חי והכל בסדר. קצת חבול, קצת כואב, אבל בסך הכל אני בסדר," אני אומר להם.
"אני חייב להודות," אומר מהטמה, "שאתה שחקן מעולה. אתה שוכח שאני מכיר אותך כבר כמה שנים. אני לא זוכר מתי נעדרת מהעבודה, גם כשקדחת מחום."
"האם הגעתי לעבודה אחרי שעברתי תאונת אופנוע וחלקים מגופי נשברו?" אני שואל.
מהטמה מגרד בראשו. "אני מניח שאתה צודק. העיקר שזה רק הגוף ושהנפש שלך נשארה שלמה."
"מעניין שאתה אומר את זה. אני באמת צריך לשאול את הרופא מה תוצאות בדיקת הנפש שלי," אני מתבדח איתו. אולי אלא המילים שהייתי צריך לשמוע כדי לחזור למי שהייתי לפני שפגשתי אותה.
טסה
אני יוצאת מבית הקפה הוורד הכחול כשבידי קופסה ובתוכה פרוסת גדולה של עוגת טרימיסו, העוגה האהובה על מייפל.
אני עומדת ומביטה לעבר האופק הנשקף ממפרץ פורט ג'פרסון. זה עתה עזבה המעבורת ובתוכה נוסעים שפניהם לקונטיקט. הזכרונות מציפים אותי
*
אני ניזכרת בפעם ההיא שנסענו עם המעבורת לקונטיקט. איני זוכרת לאיזה ארוע נסענו, אבל המילים שאמר אבי חרוטות עמוק בזכרוני. "אני מעדיף לנסוע במעבורת, מלשבת איתך סגור ברכב," הוא אמר לאימא.
מה שאני עוד זוכרת מהמסיבה ההיא זה שאימי חייכה כל הזמן, אבל לא נגעה בכוסות המשקה שהוצעו לה. "תודה, אבל אינני שותה," היא אמרה.
דווקא אבי הוא זה ששם בידה כוס עם משקה וסנן לעברה "תשתי."
"אני מתעבת את הטעם של האלכוהול," לחשה לי אימא, "אני לא מבינה למה הוא כל הזמן דוחף אותי לשתות."
מתי בדיוק היא התחילה לשתות אינני זוכרת. אני מניחה שזה קרה מתישהו כשלמדתי בחטיבת הביניים. אולי כי אז שמעתי שמועות שיש לו מאהבת. ואם אני שמעתי על כך, אני מניחה שגם אימא.
אני מביטה על הנוף הקסום של מפרץ ג'פרסון , נוף ילדותה של מייפל, וזה מה שעולה במוחי.
"אני כל כך אוהבת את הקירבה אל המים," אמרה לי מייפל, "אני יכולה לשבת להתבונן עליהם שעות. הם מרגיעים אולי. קולות הגלים, האופן בו הם נוגעים בחוף ונסוגים. אפילו כשהם גועשים, אני מרגישה ששלווה עוטפת אותי."
הלוואי והייתי כמוה. שהמים היו מרפאים את הסערה הגדולה שעוטפת אותי.
ואז מצלצל הטלפון הנייד שלי ומחזיר אותי למציאות.
*
"זה נכון שמייפל שוכבת עם סקוט?" יורה לעברי יסמין.
"את השתגעת לגמרי!" אני עונה לה בכעס. אין לי כל צורך לבדוק זאת עם מייפל. ברור לי שזה לא קרה בגלל הקוד שיש בינינו שלא מתעסקים עם חבר של חברה שלך.
"לי זה דווקא נשמע מאד הגיוני," היא עונה לי.
"יסמין, אני מציעה שתדברי עם אימא שלך. היא פסיכולוגית ויכולה לעזור לך. את ירדת לגמרי מהפסים. ככל שאני חושבת על זה אני לא יכולה למצוא סיבה שתסביר את ההתנהגות שלך כלפי מייפל, האחת שהייתה בשבילך יותר מכל אדם אחר בעולם," אני אומרת לה ומשתדלת לדבר באיפוק.
"באמת? אם כך תסבירי לי למה סקוט עזב אותי," היא אומרת.
"לפי מה ששמעתי, זו את שנתת לו פסק זמן. זה לא הוא שביקש זאת, למרות שאיך שאת מתנהגת בהחלט יכול היה לגרום לו לעשות זאת," אני עונה לה.
"אז דיברת איתו. למה נראה לי שאת מסתירה ממני דברים?" היא שואלת בכעס.
"עכשיו את מאשימה אותי בקשרים עם סקוט. אולי את חושבת שגם אני שכבתי איתו?" אני עונה לה בכעס, "את זקוקה לטיפול יסמין."
יסמין מנתקת את השיחה. אני דווקא מרגישה הקלה.
אני נכנסת לרכב שלי ונוסעת לבית אביה של מייפל.
כבר לא מעניין אותי לשתף את מייפל במה שעבר עליי עם טיילור. הרי החלטתי שאין לי שום רצון לקשר איתו. מה שבוער לי כעת, זה לספר למייפל מה אמרה עליה יסמין.
השומר בכניסה כבר מכיר אותי, ורק מברך אותי לשלום ומאפשר לי להיכנס. רק כאשר אני בחניה אני ניזכרת שהוא לא ביקש ממני שאפקיד בידיו את הטלפון הנייד, אבל מחליטה לא לומר על כך דבר.
כשאני עולה במעלה המדרגות לדלת הכניסה, הדלת נפתחת ומייפל מקבלת את פניי. "יפה שלי, מה קרה?" היא שואלת בדאגה, "את נראית כועסת."
"מבחינתי זה נגמר," אני עונה לה בטון כועס יותר משהתכוונתי.
"אם זה נגמר, סימן שכך היה צריך להיות. הוא כנראה לא שווה אותך," היא עונה ומחבקת אותי.
"את לא מבינה," אני עונה לה נסערת.
"אני פה להקשיב לך אם את רוצה לדבר," היא אומרת.
"תראי למה היא גורמת לי. שכחתי את הטרמיסו ברכב," אני אומרת ורצה להביא את הקופסה מהרכב.
"דברי איתי, את נראית ממש נסערת," אומרת מייפל, "מה קרה?"
"יסמין חושבת שהעולם סובב סביבה," אני עונה לה, "כאילו שאין לאחרים מה לעשות אלא רק…"
"חשבתי שאת מדברת על הגבר הזה שהיכרת," היא אומרת לי, מסיטה את נושא השיחה.
"הוא, זה סתם אפיזודה חולפת. כבר שכחתי ממנו," אני עונה לה ועושה תנועת ביטול בידי, "עוד נגמר לפני שהתחיל."
"טוב שכך. בואי אכין לך קפה," אומרת מייפל ולוקחת מידי את הקופסה.
בזמן שמכונת הקפה עובדת היא פותחת את הקופסה, ומעבירה את העוגה לצלחת. "מה עבר למי שחתך אותה בראש? זאת פרוסה ענקית."
אני מכירה את מייפל. היא מושכת את הזמן, אבל בי בוערת לספר לה והפעם זה לא יעזור לה.
"את לא תאמיני מה היא אמרה לי," אני אומרת לה.
"מי?" היא מעמידה שוב פנים שאיננה זוכרת שדיברנו על יסמין.
פתאום סקוט נכנס. "למישהו יש היום יום הולדת?" הוא שואל כשהוא רואה את פרוסת העוגה הענקית על הצלחת.
"טסה רצתה לפנק אותי סתם כך בלי סיבה," עונה לו מייפל.
"אתה פה," אני פולטת בלי לחשוב.
"את לא יודעת שאני עובד עם מייפל ודן על פרוייקט גדול?" הוא מתפלא.
"אה, נכון," אני עונה לו, "אתה פשוט לבוש …כלומר אתה לא נראה כמו אחד שלבוש לעבודה, אלא …"
"את תוהה למה אני לא לובש חליפה," צוחק סקוט, "אני זוכר שביום הראשון שהגענו לכאן, התלבטתי האם עליי להתלבש באופן רשמי. כיוון שאנחנו עובדים מחדר עבודה ביתי אליו איש לא מגיע, החלטתי שאני יכול להתלבש 'רגיל,'" הוא מסביר לי.
"נשמע הגיוני," אני עונה לו.
"מתאים לנו לעבוד כאן הרחק מכולם," אומרת מייפל, "איש לא מפריע לנו, ויש לנו את השקט להתרכז. אני מניחה שחשבת שהוא הולך כך בגלל שהוא נמצא כאן כעת."
"מה זאת אומרת?" אני שואלת.
"יסמין ואני נפרדנו," אומר סקוט.
"לא ידעתי. מה קרה?" אני מעמידה פנים שאינני יודעת. אני בספק אם יספר לי מה קרה. אבל הוא כן.
סקוט מספר על מה שקרה בבוקר. "עד עכשיו אני לא מבין מה היה במילים שלי שגרם לה לחשוב שאני רוצה להפרד ממנה. ביחוד שריצת בוקר היא השיגרה היומית שלי. לפעמים אני רץ עם דן, לפעמים לבד."
משום מה נראה לי שהוא לא עצוב. האם זה בגלל שהוא מעמיד פנים שהכל בסדר, או שהוא חש הקלה, שכן ההתנהגות של יסמין לאחרונה הייתה בלתי נסבלת.
"אז זהו, הפרדתם סופית?" אני שואלת.
"ברגע זה אני רוצה לחזור לשפיות. החיים במחיצתה לאחרונה היו לא פשוטים. היא עובדת עד שעות מאוחרות, בטענה שהיא בונה להקה," הוא אומר. ניכר עליו שהוא לא מרוצה, ואולי גם לא מאמין לה.
"כך זה תמיד כשמקימים עסק חדש," אני עונה לו.
"ואני לא מקים עסק חדש? יצאתי לעצמאות ואני עובד על פרויקט ראשון כעצמאי, ועדיין הקפדתי לחזור הביתה לפניה, שמתי אותה תמיד במקום הראשון.
כשהיא שיחררה אותי עלו לי כל מיני מחשבות בראש. אולי הייתי תמים, וזה לא רק העבודה שהחזיקה אותה עד שעות מאוחרות בסטודיו. פטפטתי יותר מיד. אני חייב לחזור לעבודה. יש לי שיחת זום עוד כמה דקות. הוא ניגש להכין לו כוס קפה ועוזב אותנו לבד."
"היית מאד נסערת שהתקשרת מקודם," אומרת מייפל, "עכשיו כשאנחנו שוב לבד, ספרי לי על הבחור חסר החשיבות."
"אף פעם לא פגשתי בגבר שאני נמשכת אליו כל כך והוא דוחה אותי כל כך. כלומר לא פיזית אלא שיש לו התנהגות מעצבנת. העניין הוא שהוא שונא 'לונג איילנדריות,' כך הוא קורא לנו," אני נאנחת.
"בעצם אמרת הכל. מי כמוני מכירה אותם, את אלה שחושבים שכולנו גדלות בארמונות פאר, ולא מכירות את העולם האמיתי. ספרי לי עליו. ברור לי שכמה מילים שאמר במועדון לא היו גורמות לך להיות כזאת נסערת," אומרת מייפל. כמה שהיא מכירה אותי. גם אם אני רוצה להסתיר ממנה משהו, זה בלתי אפשרי. זו גם הסיבה שאני פה, כי היא יודעת איך לגעת בי נכון.
"מסתבר שהוא נפצע בתאונת כשרכב על האופנוע שלו ביציאה מהמועדון. הוא שתה קצת יותר מידי… בגללי, כך אני מניחה. באתי לבקר אותו, אבל הוא כל הזמן רב איתי. הוא לא מאמין שאחת כמוני תרצה אחד 'מפשוטי העם,'" אני אומרת בכעס.
"וכמו שאני מכירה אותך ניסית להילחם בו, אבל הוא התיש אותך," אומרת מייפל בהבנה.
"לא יכולתי לנסח את זה טוב ממך," אני עונה לה.
"אז עכשיו את מחכה שהוא יבוא אלייך, והוא יבוא. גבר שנלחם באישה, הוא אחד שמעוניין בה, מאד מעוניין בה," היא קובעת בביטחון.
"את מדברת עלייך או עליי?" אני שואלת.
"אוף איתך טסה. למה את תמיד חוזרת לנושא הזה. עכשיו אנחנו מדברים רק עלייך," היא נוזפת בי.
"גם את רבה איתו בגלל שאת בעצם רוצה אותו?" אני שואלת.
"מי זה איתו? אין לי אף אחד," היא רוטנת.
"את מבינה כמה שאת מעצבנת? אני פותחת את הלב בפנייך ואת לא מספרת כלום. אגב, מה קורה באמת עם לירוי?" אני שואלת.
אני רואה את סקוט מתקרב עם הספל בידו, אבל מייפל לא רואה אותו.
"את יודעת, ניתוק יחסים באופן פתאומי הוא לא בריא. ביחוד כשבני הזוג לא מדברים על מה שקרה. אני מודה ללירוי בכל ליבי על השיחות שנהלנו בלילות. הוא פתח בפניי את ליבו בצורה שלא עשה מעולם. הוא לקח אחריות על דברים שעשה ופגעו בי.
אני חושבת שכל מערכת יחסים חייבת שיהיה לה סיום, ולא משנה מה אורכה," אומרת מייפל מהורהרת, "הוא חשב שיש סיכוי שאחזור אליו. הסברתי לו שלמרות שאני מעריכה אותו מאד, ואני חושבת שהוא גבר מדהים, אנחנו לא מתאימים כזוג. אני אישה שזקוקה למגע, זקוקה למילים. הוא לא כזה.
העניין שהיה מי שלימד אותי שמה שאני רוצה קיים. שיש דבר כזה שגבר נוגע בך וגורם לך להרגיש שלווה ומוגנת."
"אז למה את לא איתו?" אני שואלת. אני משערת שאני יודעת על מי היא מדברת.
"למה את תמיד מסיטה את כל הנושא עליי?" אומרת מייפל לא מרוצה.
טיילור
"מה יהיה ד"ר בורשטיין? יש לכם מיטות מיותרות? כי אם לא, אני מוכן ללכת הביתה," אני אומר לרופא שנכנס לחדרי
"אני מניח שיש משהו בדבריך, הרי לא יתכן שתשאר פה עד שתחלים לגמרי. אתה יכול להודיע לטסה שתבוא לקחת אותך בסוף היום," הוא אומר לי.
"טסה? ממש לא. אין בינינו כלום. היא סתם ריחמה עליי. כולה שלך," אני אומר לו.
"הלוואי," אומר ד"ר בורשטיין, "כבר הפסקתי לקוות. אין לך מושג כמה מדהימה היא."
"אני אישית חושב שהיא סתם ילדה מפונקת," אני מביע את דעתי עליה.
ד"ר בורשטיין צוחק צחוק עצבני. "טסה? היא הכי רחוקה מלהיות כזאת. כל מה שאתה חושב שאתה יודע על לונג איילנדריות, זה ההיפך הגמור ממי שהיא. היא אישה שבנתה את עולמה בכוחות עצמה, למרות שהיא בא מבית מאד עשיר." זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע בזמן שאני מנסה למחוק אותה מזיכרוני.
"אתה יודע מה? אני אשחרר אותך כעת," אומר לי להפתעתי ד"ר בורנשטיין.
"אז מה התוכניות בוס?" שואל מהטמה לאחר שהרופא על עוזב את החדר.
"אתה יודע מה אני הכי רוצה?" אני שואל.
"אין לי שמץ של מושג," הוא עונה.
"ללכת למשרד. יש לנו מלא עבודה," אני עונה.
"אתה בטוח? כלומר אתה מרגיש חזק מספיק?" הוא שואל בחשש.
"מה אני נכה? יקח זמן עד שאחלים לגמרי," אני עונה לו.
'השאלה מתי הלב שלי יחלים?' אני חושב לעצמי, 'כי ברור לי שאני יכול להעמיד פנים שלא איכפת לי ממנה, אבל הלב שלי יודע את האמת."
כשהמכתב בידי אני יוצא מבית החולים. אייזיק נשאר איתי ומהטמה ממהר להביא את הרכב.
אני אוהב להיות בשליטה. היום בלית ברירה אני מתיישב בכיסא הנוסע כאשר מהטמה מתיישב ליד ההגה. הנהיגה שלו זהירה מידי. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.
"אתה לא מבין שאני נוהג בזהירות בגללך?" הוא גוער בי כשהוא רואה שאני נע בחוסר שקט בכיסאי.
"נו באמת. תפסיק להתייחס אליי כך. אני בסדר. גבס הוא לא מחלה סופנית," אני אומר לו. לו רק היה לי מושג איך תשפענה המילים שלי עליו.
עכשיו הוא לוחץ על הגז ואני מתפלל שנגיע בשלום ליעדנו. הוא בהחלט נוהג בפראות.
"מרוצה?" הוא שואל אותי בהתנשאות.
"ואתה?" אני מחזיר אליו את הכדור.
הנסיעה אורכת רבע שעה ואנחנו מגיעים לבניין. אני יוצא מהרכב ומתמתח. אני שם לב שמר ברויטמן הוסיף עציצים גדולים בכניסה מה שמעניק לבניין מראה מזמין.
אנחנו עולים לקומת המשרדים שלנו ואני נכנס למשרד. רגע לפני שאני מתיישב על כיסא המנהלים שלי אני מציץ מבעד לחלון.
השלט של המוסטנג השחור לא נמצא שם. במקומו יש צילום של בושם חדש
Silver Moon
מי בושם ומי גילוח
לגבר שבטוח בגבריותו,
ואינו חושש להראות את רגשותיו.
מבית היוצר ניחוח ויולט.
אני מהרהר במילים. 'מעניין מי ייצר את הבושם הזה. גבר או אישה?'
אני מתקשר לאחותי רוז. "הייתי כמה ימים מאושפז. עברתי תאונת אופנוע, לא משהו רציני."
"אתה נורמלי? לא משהו רציני? אז למה אשפזו אותך?" אומרת רוז בקול מבוהל. הקטנה הזאת תמיד שם לב לפרטי פרטים.
"בסך הכל רצו לבדוק שאין לי זעזוע מוח, מה שנשמע לי מטופש שכן חבשתי קסדה מלאה," אני משווה לקולי טון אדיש.
"מה איתך קטנה?" אני שואל.
"עדיין מחפשת עבודה. באתי לבקר חברה שעובדת במיו מילאן במחלקת הבשמים. יצא עכשיו בושם חדש לגבר. הבשמים כאן מאד יקרים, אבל היום מחלקים בקבוקונים קטנים מתנה. לקחתי לך אחד. שמעת פעם על בושם לגבר בשם Silver Moon? כתוב עליו שהוא לגבר שבטוח בגבריותו, ואינו חושש להראות את רגשותיו. מתאים לך, אתה מסכים איתי?"
"לגבי זה שאיני חושש להראות את רגשותיי?" אני צוחק.
"נו באמת טאי, בקשר לגבר שבטוח בגבריותו," היא עונה נעלבת.
"בהחלט," אני עונה. אבל המחשבות שלי נודדות דווקא להמשך התאור.
