ניחוח פרחי היסמין 5 – נסיכה
טיילור
"אתה מבין שזה בלתי אפשרי. אתה חייב להישאר באשפוז לפחות עוד שבוע ימים. הפציעה שלך מאד מורכבת," אומרת רוזלי, "תאמין לי שאני לא זו שקובעת כאן. אלה ההוראות שרשמו הרופאים בתיקך הרפואי."
אני יודע שהיא צודקת, אבל זה לא מרגיע אותי. "אני לא אשרוד את הימים האלה," אני עונה לה ומרגיש מובס.
"ונאמר שהיה לך את הטלפון שלה, מה היית עושה?" היא שואלת.
"קודם כל הייתי מבקש סליחה, ומקווה שהיא תסכים לדבר איתי," אני עונה לה.
"אני חייבת לחזור לעבודה. אני מבינה שאתה לא צריך אותי כאן, " אומרת רוזלי ואני מרגיש שהיא מאוכזבת מהתשובה שלי.
"תודה רוזלי על ההקשבה. את באמת מתוקה," אני אומר לה ומבין שהיא האחרונה שהייתי צריך לפתוח את הלב בפניה, ביחוד לאחר שהיא התוודתה בפני שיש לה רגשות כלפיי.
רוזלי
'את אשמה!' אני גוערת בעצמי. את יודעת שאת מאוהבת בו, אבל לו אין רגשות כלפייך. לא רק יש לו לאישה אחרת. 'אז נכון שהוא קרא לך מתוקה. פעמיים. זה ביטוי ששגור בפי כל הגברים, ביטוי שאין לו כוונה אמיתית.'
אני כל כך נסערת שאני מרגישה שאני צריכה לנשום לפני שאני חוזרת לעמדת האחיות. "יצאתי להביא קפה מקומת הכניסה," אני אומרת לשרון שאיתי במשמרת.
"מה קרה,הקפה לא טעים לך פתאום? או שאולי את רוצה להביא אותו לאחד החולים המועדפים שלך?" היא עוקצת אותי.
"אני לא יודעת על מה את מדברת," אני מתממת.
"אם את לא יודעת מיהו החולה שאת צופה בו כל הזמן בלחיים אדומות, ועוקבת אחרי כל מי שנכנס לחדרו ויוצא מחדרו, אז אין לי דרך להסביר לך," אומרת שרון ושוקעת שוב בקריאת הודעה שנשלחה אליה ברשת החברתית.
'איך אנשים לא מבינים שאני בעבודה כעת?' היא ממלמלת, לוקחת את עגלת התרופות ויוצאת לסיבוב ערב.
מראה פניו המעונים של טיילור כשהוא מבין שאין לו דרך לתקשר איתה גורם לי לגשת לתיקו האישי ולהוציא מתוכו את כרטיס הביקור שהשאירה טסה. אני מעתיקה את מספר הטלפון הנייד שלה על פיסת נייר וחוזרת לחדרו.
טיילור ששוכב בעיניים עצומות במיטה, פוקח אותן לאט.
"טסה השאירה לנו את מספר הטלפון שלה למקרה חירום. לפי שקול דעתי זה בדיוק המצב, הנה לך המספר." אני אומרת ומגישה לו את פיסת הנייר. "שיהיה לך בהצלחה," אני אומרת ויוצאת מהחדר.
אני משחררת אנחת רווחה, ואיתה אני גם משחררת אותו מליבי. אין לי ספק, ליבו בהחלט שייך לאחרת.
טיילור
אני אוחז את פיסת הנייר בידי ולא יודע איך אמשיך מכאן. אני פוחד שטסה תנתק את השיחה ברגע שתשמע את קולי, או יותר מכך, תחסום אותי.
אני מלטף בהיסח הדעת באצבעי את המספר הרשום על הדף ומתלבט מה לעשות. אני שוקע בהרהורים. לבסוף הוא מחליט שעדיף לשלוח לה מסרון.
טיילור פיירסטון:
צדקת בכל מה שאמרת.
אני אידיוט.
מבקש את סליחתך.
לא הגיעה לך אף אחת מהמילים שאמרתי.
אני מוסיף 💗ושולח בלי להתלבט יותר מידי.
לא נותר לי אלא להמתין ולראות איך טסה תגיב. הטלפון דומם. לבסוף אני מבחין בסימן הוי הכחול שמראה לי שהיא קראה את ההודעה.
אני כל כך משתוקק לדבר איתה, אבל יודע שאין לי זכות להטריד אותה.
'הייתי נמהר, יריתי רעל ועכשיו זה מרעיל אותי,' אני חושב בעצב. אני עוצם את עיניי, ושוכב בעיניים עצומות מנותק מכל מה שנעשה סביבי.
אני מרגיש את ליטוף עדין על לחיי, אבל לא פוקח את עיניי. אין לי רצון לראות את המציאות כעת.
"שלחתי לה הודעה, רוזלי," אני אומר, "היא קראה, אני יודע, אבל היא לא רוצה קשר איתי. אני יכול להבין אותה. למה שתרצה אחרי איך שהתנהגתי כלפיה?"
" אז מה יש לך קטע עם רוזלי?" אני שומע את קולה השקט של טסה.
אני פותח את עיניי מופתע. "אני מכיר אותה מהשכונה," אני עונה מיד, "טסה.. ."
"זה הכל?" היא שואלת," בגלל זה חשבת שהליטוף הוא שלה?"
"לא," אני מודה, "זי…עשיתי איתה סקס פעמיים. לא ידעתי אז שהיא מאוהבת בי. רציתי רק להשתעשע. "
"אם כך יש לנו משהו במשותף. גם איתי אתה רוצה," היא עונה.
"דבש, אני יודע שאינך כמו כולן, בגלל זה אני נמשך כל כך אלייך," אני עונה מייד ללא מחשבה.
"אני מבקשת את האמת קיד," עונה טסה, "אתה באמת חושב שאתן לך לזיין אותי ולזרוק אותי כשתגמור?"
"אני לא מבין מאיפה זה בא לך," עונה טיילור.
"מאיפה?" עונה לו טסה בשאלה, "אולי מההבטחה שלך שעוד אשכב מתחתך ואצעק את שמך?"
"ברור שאני חולם על זה דבש. אבל אני יודע שאת שווה יותר מזה," אני עונה לה.
שתיקה משתררת ביננו. "אתה מבין שתצטרך להשתנות בשבילי. לא בטוחה שמתאים לך, " היא עונה.
"אני יודע שאת לא נסיכה, טסי, סליחה טסה," אני עונה לה, "כלומר בעיניי את הנסיכה הכי קסומה שהכרתי, אבל לא במובן ההוא שהתכוונתי אליו."
"יש לך דעות מאד מגובשות לגבי מה שקורה בלונג איילנד. תתפלא כמה הן רחוקות מהמציאות," אומרת טסה. המילים שלה מתחילות לחלחל למוחי.
"אמרתי לך, זה היה מטופש מצידי לומר מה שאמרתי. אני באמת לא יודע עלייך כלום. חציתי גבול שלא הייתי צריך לחצות. אני לא צריך להטיל עלייך את השריטות שלי ."
"אתה לא היחיד עם שריטות טיילור. אין דבר כזה מושלם בגן עדן שממנו אני באה," עונה טסה.
"אני מדבר על המציאות שנולדתי לתוכה, טסה. מציאות שדפקה לי את כל החיים ועשתה אותי לטיפוס המנוכר שאני. אני מרגיש ממש רע, אבל מבטיח לספר לך בהזדמנות הכל."
טסה יושבת מולי ושותקת. אני מסתכל עליה בעיון ומנסה לנחש מה עובר בראש שלה. אני חורט בזיכרוני כל תו מפניה היפות.
העצב ניכר שעל פניה. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה גורם לה להיות כך.
" טסה, את לא אשמה בכלום. את לא צריכה דפוק כמוני. בסך הכל רציתי להתנצל בפנייך," אני אומר לבסוף.
" טוב, אז התנצלת וסלחתי לך. שיהיו לך חיים טובים, " אומרת טסה ופונה ללכת.
" קיוויתי ש…" אני מסתכל עליה, "קוויתי שלא תלכי. אבל את מסכימה איתי, נכון?"
" מה אתה רוצה?" שואלת טסה.
"אני רוצה שתנשקי אותי ותוציאי ממני את כל הכאב. אני רוצה שתרצי אותי כמו שאני לא כמו הדימוי שבניתי לי," אני אומר לה ומפנה את ראשי ממנה.
טסה שותקת ואני שוב מסתכל עליה, ורואה שהיא חולצת את נעליה ועולה על המיטה. זה הדבר האחרון שציפיתי שהיא תעשה.
"אני יכולה להניח את הראש על החזה שלך? " היא מביטה בי במבט מלא רוך.
"את מפתיעה אותי," אני עונה, מרים את ידי הבריאה כורך אותה סביבה, ומושך אותה אליי.
"רק ברנדון אחי, היחיד מכל המשפחה קורא לי טסי. אחי פול והורי לא רואים אותי בכלל," היא אומרת בקול חסר רגש.
"לכן הפריע לך שקראתי לך כך, דבש." אני אומר בהבנה.
"לא הייתה לך זכות. היית צריך להרוויח אותה," היא אומרת, "יום אחד אקח אותך לבית הוריי כדי שתראה את ארמונות אנשי האצולה, ונראה אם תחשוב שאני שייכת לשם."
"אני יודע שלא, דבש. הסברתי לך כבר, זה הסכסוך שלי עם עצמי."
אני עדיין לא מוכן לספר לה את האמת על עצמי. אני פוחד שהיא תשפוט אותי, ואאבד אותה.
"ועכשיו אני מציעה שתאכל את האוכל לפני שהוא יתקרר. אני אישית אוהבת מנת הפסטה שלי חמה," אומרת טסה.
"הייתי אוכל אותה גם קפואה," אני אומר, "בתנאי שהיא מידייך."
טסה פותחת את השקית. רק אז אני רואה שיש בה שתי מנות. "את אוכלת איתי," אני אומר בשמחה.
"אלא אם כן זה לא לכבודך לאכול עם נסיכה," היא עונה בפנים רציניות. ברור לי שהיא מתבדחת איתי.
"את נסיכה אמיתי דבש," אני אומר.
"אתה מבטיח לי שלא תקרא לי יותר ככה?" היא שואלת.
"בודאי שאקרא לך. את הנסיכה שלי, כבר אמרתי לך," אני עונה, "אבל מבטיח לך לא לקרוא לך יותר לונג איילנדרית. ועכשיו בואי נאכל. אני לא אוהב לאכול פסטה קרה."
אני אוכל בתאבון רב, ונהנה כאילו זאת הפעם הראשונה בחיי שאני אוכל פסטה בולוניז.
נראה שגם טסה רעבה. היא מתיישבת בכיסא לידי ואוכלת בתאבון רב, ולא איכפת לה שפניה מתלכלכות מהרוטב העגבניות העשיר.
"אני ממש לא נסיכה, אתה עוד תיווכח," היא אומרת כשהיא נשכבת שוב במיטה ומתכרבלת לידי. אני נושק לה על מצחה. היא מפנה את ראשה אליי ומקרבת את שפתיה לעברי. אני מצמיד מיד את שפתיי לשפתיה ויונק את שפתה התחתונה. "איזה טעם יש לך, הבולונז הזה ממש טעים, אם כי אני בטוח שגם בלעדיו את טעימה לא פחות."
היא נושקת לי על שפתיי. "תן לי להוציא ממך את כל הארס," היא אומרת לי, "ובתמורה תאהב אותי."
"אני כבר אוהב אותך דבש, את לא מרגישה את זה?" אני שואל אותה, "את לא מבינה שאני רב איתך לא בגללך, אלא בגלל שאיתך אני מרגיש את הלב שלי."
"אתה מתחיל להשתפר," אומרת טסה, "בסוף עוד תהיה בן אדם."
"בסוף," אני עונה לה, "אני אהיה בעלך, ואבי ילדייך."
"עכשיו אתה ממש משתפר," היא עונה, "אבל עד אז תסיים את הפסטה, היא כבר בטח קרה."
"אני חייבת לחזור לעבודה," היא אומרת לי, "עוד יפטרו אותי."
"את לא יכולה לספר לבוס שבעלך חולה אנוש ואת חייבת להיות לצידו?" אני שואל.
"אל תגיד אפילו בצחוק שאתה חולה אנוש," היא גוערת בי, "חוץ מזה שאתה מדבר כפי שאתה מדבר כשאתה תחת השפעה של משככי כאבים. נראה אם תדבר על הנסיכה מלונג איילנד כשתתאושש."
"כל הכבוד לך שהצלחת להבין שהכל משחק נסיכה. סתם מילים חסרות כיסוי. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני. אני עייף ורוצה לישון כעת."
אני עוצם את עיניי, מתרגל נשימות רגועות ומעמיד פנים שנרדמתי.
'מסתבר שאת השחקנית,' אני חושב בליבי בכעס, 'מצאת לך גבר מסכן להשתעשע איתו את לא מכירה אותי מיס טרה. את עוד תשלמי על כך ביוקר.'
"אז מה קורה עם הגבר שלך?" אני שומע את קולו של ד"ר בורשטיין.
"אתה צריך לדעת טוב ממני. אולי תספר לי אתה? עד מתי תזרימו לו מורפיום למחזור הדם?" היא אומרת.
"את כנראה לא מבינה מה חומרת פציעתו. הוא נאנק מכאבים, ותפקידנו להקל עליו. מה קרה, את פוחדת שהוא יתמכר?" הוא מגחך, "אני מבטיח לך שהוא לא."
"ברור שעליכם לעשות הכל כדי לעזור לו לעבור את הימים הלא פשוטים האלה," אומרת טסה, "אני חייבת לחזור לעבודה."
"תגידי טסה, זה רציני ביניכם?" הוא שואל.
אני נאבק בעצמי לא לפתוח את עיניי ולראות את פניה בזמן שהיא עונה לו.
"מה אתה חושב?" היא שואלת.
אני שומע דלת נפתח וצעדים הולכים ומתרחקים מחדרי.
אני רוצה להירדם ולא להתעורר. בשביל מה נתתי ללב שלי להיסחף אחריה? אני מרגיש כמו ברכבת הרים שעולה ויורדת ללא הפסקה. אני רוצה לעצור ולרדת, אבל לא מצליח לעצור אותה.
טסה
אני מתקשרת למייפל. "היי," אני אומרת בקול עייף. הביקור הזה סחט ממני הרבה כוחות.
"מה קרה יפה שלי? דברי איתי," היא אומרת ופתאום אני מרגישה שעשיתי טעות שהתקשרתי.
"את מכירה אותי. בדרך כלל אני מניחה למי שלא רוצה לשתף אותי במה שעובר עליו," היא ממשיכה," אלא שהפעם אני מרגישה שאני צריכה לתת לך לדבר. אבן כבדה יושב לך על הלב, אני רוצה לעזור לה להזיז אותה משם."
"אוי מייפל, אני מרגישה כל כך מטומטמת," אני אומרת לה ומרגישה שעוד רגע לא אשלוט בדמעותיי.
"איפה את?" שואלת מייפל.
"אני בדרך לעבודה," אני עונה.
"את חייבת לעבוד כעת?" היא מתעניינת. אני כבר מבינה שיש סיבה למה היא שואלת.
"מה את מציעה?" אני שואלת.
"את יודעת שאני לא במצב לנסוע כעת העירה. בפעמים הבודדות שיצאתי מהבית איכשהו תמיד צצו צלמים," היא אומרת ונאנחת, "אני מקווה שהסיוט הזה יגמר בקרוב. את מסוגלת להגיע אליי? אני מבטיחה לא לשאול יותר מידי שאלות."
"זה הדבר שהיחיד שאני מסוגלת כעת. אני יודעת שאת היחידה שאני יכולה לשבת לידה בשקט ולשתוק.
שלא תביני לא נכון, איזבל חברה מדהימה, גם האחרות. אין להן כוונה רעה, הן באמת רוצות לעודד אותי. את מה שעובר עליי אני רוצה לעבד לבד, בלי לשמוע ביקורת כזו או אחרת. את זה יש לי רק אצלך," אני אומרת לה.
"אני כל כך מתחברת למשפט הזה. אני מרגישה בדיוק כמוך," היא עונה לי.
"את מדברת על יסמין?" היא שואלת, "משהו עובר עליה. שמעתי איך שהיא מתנהגת איתך."
"אני לא רוצה לדבר עליה מאחורי גבה. רק אומר לך שאין לי מושג מה יש בי שמעורר אצלה את הצורך לדבר אליי כך," אומרת מייפל.
אני מכבדת את רצונה של מייפל, אבל רותחת בתוכי.
"פגשתי מישהו," אני שואפת אוויר, ממלאת את ריאותיי, ונושפת חזרה. "יצאתי עם איזבל למועדון. את יודעת שאני מעדיפה תמיד לצאת איתך. כעת את נמצאת בפורט ג'פרסון והייתי זקוקה להתפרק, ולכן כשאיזבל אמרה שהבנות הולכות לערב של מוסיקת קאנטרי אמרתי לה שאצטרף."
"זה נשמע כמו התנצלות," אומרת מייפל, "אני שמחה שהלכת. הן חברות טובות שלך."
"את לא מבינה שאיתך זה אחרת? את תמיד מאפסת אותי. איתך אני יכולה לדבר על הכל. למרות שאני יודעת שאת לא, אבל למדתי לקבל את זה," אני אומרת לה.
"כבר דיברנו על זה. יש לי בעיה להביע את רגשותיי וזה טמון עמוק בילדותי. אני לומדת. תהיי סבלנית איתי," אומרת לי מייפל, "אני מקשיבה לך."
בדיוק כפי אמרתי, מייפל מאפסת אותי ומחזירה אותי לנושא השיחה.
'האם אני מוכנה לדבר על כך?'
"אני כעת ליד הצומת של דליקטסן, המעדנייה האהובה עלייך. את רוצה שאביא לך משהו?" אני מסיטה את השיחה מהעיקר.
"את לא תאמיני. דיאנה, חברתה של אימי, הבינה שהיא הגזימה וחיפשה את הדרך להשלים איתה. אני בטוחה שזה קרה לאחר שבעלה הסנטור קסידי הגיע לכאן ערב אחד לארוחת ערב ונאמר לו שדיאנה לא מגיעה יותר לכאן.
כיוון שגם היא ממוצא רוסי היא מכירה את מעדניית דליקטסן והביאה לנו קרטון עמוס מעדנים כמינחת פיוס. אז כפי שהבנת אנחנו מסודרים," אמרה מייפל.
"אני כבר יודעת מה להביא לך," אני אומרת, "אני בטוחה שלא תסרבי לטרמיסו מבית הקפה הוורד הכחול."
"אני מודה שמזה, אין אף פעם יותר מידי," אומרת מייפל, "איזה פינוק. תגיעי כבר!"
אני כבר מרגישה יותר טוב. אני יודעת שמייפל שונאת לקבל מתנות. העובדה שהסכימה, רק מאשר לי שוב שאני המיוחדת שלה. זה בדיוק מה שאני זקוקה כעת להרגיש, שמקבלים אותי בלי לשפוט אותי.
