מעצבת את חייה ב 47 – קצב מסחרר
מייפל
"חשבתי על זה," אומר ריבר כשמבטו שוב מופנה אליי, "כשתשכך הסערה אני חושב שכדי שנחזור. אני מניח שייקח זמן עד שיפנו את ערימות השלג, ומי יודע מתי נוכל לגלוש."
"אני חושבת שאתה צודק," אני עונה, ולא מראה לו כמה אני משתוקקת כבר לחזור.
אנחנו חוזרים ליחידה במלון. החברים שלו עדיין בלהט המשחק. אני תוהה אם הם בכלל שמו לב שיצאנו.
"בואי נלך לישון," אומר ריבר, "אני מת מעייפות מלא לעשות כלום היום."
מסתבר שהמילים האלה נאמרו לאזניי חבריו, כיוון שכשאנחנו בחדר לבד מאחורי דלת סגורה הוא דווקא נראה עירני לגמרי.
הוא נועל את הדלת ומתחיל להתפשט. אני מודה שלא ציפיתי שזה יקרה.
"בואי חתולה מתוקה," הוא אומר לי בקול של חתול מיוחם, "בוא נשתעשע לנו לפני השינה."
ידעתי שברגע שנסעתי איתו שיש סיכוי שהוא ירצה לשכב איתי. לא שיתפתי אותו בכך שאני רוצה למחוק זאת זכרונותיי עם דן מגופי. הימים האלה חלפו ולא יחזרו. הוא שייך לאישה אחרת ואסור לי לשכוח את זה.
ריבר מנשק אותי על צווארי ובזה תם עבורו המשחק המקדים. עיניו שותות בשקיקה את מראה גופי הערום, אין ספק שהוא נחפז לגשת ישר לעניין. אני בטוחה שזה ייגמר מהר, אבל פה הוא מפתיע אותי.
הוא בהחלט מיומן במלאכה. אני עוצמת את עיניי ונמצאת הרחק ממנו, הגוף שלי מתעורר ומגיב לכל חדירה שלו.
'אבוד לך,' אני אומרת כשבמחשבותיי אני משווה את מעשה האהבה עם דן למה שקורה עם ריבר.
*
אני ניזכרת בכך שדן ביקש כל הזמן שלא אעצום את עיניי. הוא לא ויתר לי ולחש לי כל הזמן שאסתכל עליו.
"אני רוצה שתראי מה את עושה לי, איך את מטריפה אותי, מבעירה בי אש שלא ידעתי עם אף אישה."
ואכן ראיתי את העיניים שלו בוערות מתשוקה, מעצימות את הכחול העמוק של עיניו. הייתי מהופנטת.
עיניו דיברו איתי בשעת מעשה, בחנו האם טוב לי, האם הוא נוגע בי במקומות הנכונים, האם הוא מביא אותי לשיאי, ורק אז הוא התפרק בעצמו.
כשפקחתי עיניי ראיתי שריבר נמצא במחשבותיו במקום אחר, עם מישהי אחרת.
ריבר הביא אותי לשיאי. כמובן שלא הראיתי לו שהרגשתי שהוא לא איתי. התאים לי. אחרת הייתי צריכה להודות בפניו שגם אני לא.
זה העציב אותי, כי נעים לי בחברתו, התאים לי השקט שליווה את מערכת היחסים בינינו, כל כך שונה מהסערה שאני חשה ליד דן.
נרדמתי מייד.
כשהתעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, ריבר היה במיטה, אבל לא לבד. הטלפון הנייד שלו היה איתו.
באותו רגע ידעתי שהסוף בינינו כבר החל. זה רק עניין של זמן. החלטתי לתת לו לעשות את הצעד הראשון מהסיבה הפשוטה שהתאים לי בימים אלה להיות, כלפי חוץ לפחות, בזוגיות.
דן
הישיבה עם כריס בה הוא בישר לנו שהפרויקט של לטינה התבטל, הסתיימה.
אני שוב בדירה לבד מנסה לעכל את מה שקרה לגבי הרכב שנגנב.
אני מנסה לא להרגיש אשם שלא הכנסתי את הרכב לחצר המגודרת, ומזכיר לעצמי שהסיבה לכך שבחרתי להשאר בית סבי וסבתי הייתה הגשם השוטף שירד כל לילה ללא הפסקה.
זה לא שיש לי רגש סנטימנטלי למרצדס. אני לא שוכח שהיא בסך הכל רכב ויש לה תחליף. אבל העובדה שמישהו ברוב חוצפתו לקח את הרכוש שלי, עבורו שילמתי עשרות אלפי דולרים, בלי להניד עפעף, מוציאה אותי מדעתי.
מצלמות האבטחה המותקנות מחוץ לבית הראו בדיוק איך ומתי זה קרה. השעה הייתה שלוש עשרים וחמש בבוקר. האם זה עוזר לי? ממש לא.
מה שיותר משגע אותי היא העובדה שזאת רשת הברחת רכבים שכולם מכירים אותה, ואיש לא עושה דבר כדי לעצור אותה.
את המכשיר שבאמצעותו מעתיקים את המפתח החכם אפשר לקנות ברשת, שזה בכלל ניבצר מבינתי, תמורת סכום של כמה עשרות דולרים.
סוכן המכירות שמכר לי את הרכב ביקש שאבוא לסגור עיסקה על רכב חדש. כיוון שהפרויקט של לטינה התבטל יש לי זמן פנוי, ועדיין אני לא בטוח שאני מוכן כבר להזמין רכב חדש.
"בימים אלה העובדה שנמצא עבורך רכב בעוד שלושה חודשים," הוא מנסה לשכנע אותי, "היא בגדר נס."
'ממש נס,' אני חושב לעצמי במרמור בזמן שאני ממלא טפסים, ושולח אישורים לחברת הביטוח.
מאד התפתיתי לקחת את הג'יפ של מייפל. יש לה בהחלט טעם משובח. אני שוקע שוב בהרהורים עליה. עכשיו היא איתו. מסתבר שהיא נקלעה לסערה על ההר והחלום שלה לבלות את היום על המדרונות בגלישה עם הסנואבורד שלה, נגוזו. אני לא רוצה לחשוב מה היא עושה איתו במקום, כשהם סגורים במלון.
פתאום אני מבין מה אני רוצה ומתקשר לסוכן המכירות. "החלטתי שאני רוצה ג'יפ," אני אומר לו בהחלטיות.
"אתה רציני? אתה נראה לי יותר טיפוס של מרצדס-גג-נפתח," הוא אומר לי, "כזה שמתאים לרווק המבוקש שאתה."
הוא גורם לי לגחך. כמובן שאני לא משתף אותו שאני ממש גבר של אישה אחת שאיתה אני רוצה להקים משפחה. "תמצא לי ג'יפ," אני אומר לו, "מאובזר היטב כיאה לרווק המבוקש שאני," אני עונה לו.
"יש לי אחד כחול," הוא אומר לי, "אני כבר שולח לך את הפרטים."
אנחנו מסיימים את השיחה ותוך דקות ספורות אני מוצא בתיבת המייל שלי את הג'יפ שהוא מציע לי. אין ספק שיש בו כל מה שאני רוצה, רק שהצבע הוא כחול מטאלי, כזה שאני ממש לא מתחבר אליו.
אני מתקשר אליו שוב. "הג'יפ בדיוק מה שאני רוצה רק שאני לא אוהב את הצבע. תמצא לי אחד בלבן."
"תן לי לבדוק," הוא אומר. אני שומע אותו ברקע מקליד, "מצאתי אחד לבן, רק שהוא יגיע קצת מאוחר יותר, וגם… הכסאות בשחור ואדום. הנה אני שולח לך. תסתכל עליו ותאמר לי מה דעתך."
"אני מודה שהאדום בפנים הוא לא בדיוק מה שאני חולם עליו, אבל הלבן הוא בהחלט מה שאני רוצה. נלך עליו," אני נאנח, "אז מה שלושה חודשים?"
אני כל כך רוצה לשאול את מייפל מה דעתה. אני מבין שזאת אשמתי שהיא לא איתי.
אני חוזר הביתה ומרגיש שאין לי כוח לחזור למשרד, לכן אני מתקשר לרוי לשאול אותו אם הוא עדיין זקוק לעזרה.
"אז לא טעיתי שנהנית לעבוד עם הידיים העדינות שלך," הוא צוחק, "כבר חשבתי שלא תחזור אחרי שעזבת במהירות. אני מודה שהיה לי כייף לעבוד איתך. אני אשמח שתצטרף אליי. לבוא לאסוף אותך?"
"לא ישנתי כמעט ולכן ויתרתי על ריצת הבוקר. אני חושב שאחליף אותה בהליכה ואבוא אליך ברגל. מזג האוויר שוב רגוע," אני אומר לו.
למרות שברור לי שלא נשארה עוד הרבה עבודה, אני מחליף לג'ינס קרוע וחולצת טריקו ומעליה קפוצ'ון ויוצא למרפסת לראות כמה קר. אין ספק שאני צריך לקחת גם מעיל. כשאני פונה להיכנס שוב לחדר אני מביט על המרפסת הגדולה שיש בה שולחן וכסאות בלבד. את העיצוב שלה דחיתי ולא התפניתי אליו.
אני נכנס חזרה, מתעטף בשמיכה, ולוקח את המחשב שלי איתי.
אני מעלה את התוכנית של הדירה שלי ומסמן את המרפסת. אני מעתיק אותה לדף חדש בתוכנת העיצוב ומתחיל לשרטט עליה את הגן של מייפל.
אני ניזכר שהיא הזכירה שהדירה שלה הופיעה בירחון העיצוב, ונכנס לאינטרנט לחפש אם יש שם תמונות.
ארבע פעמים הופיעו פינות מדירתה בירחון. אחת מהן, לשמחתי, הייתה המרפסת הירוקה שלה. אני שומר את התמונה שלה בתיקיה המיוחדת של מייפל בנייד שלי.
אני מרגיש שוב מלא אנרגיה. כל העצב שעטף אותי מתפוגג ואני הולך לעזור לרוי.
אני גומע את המרחק בצעדים מהירים. 'בסך הכל זה לא כך רחוק,' אני חושב לעצמי.
הצוות כבר עובד במרץ. אני ניגש, לקחת את הקלסר כדי לראות מה חסר פרט לבניית הבמות מסביב.
"הכל בסדר?" שואל אותי רוי.
"מושלם," אני אומר לו. "מה שנשאר זה רק החלק הזה של המדרגות." אני מצביע על השרטוט, ורוי מהנהן בראשו שהוא מבין.
אני רואה בסופו של הקלסר הזמנה של שמיכות וכריות ולצידה הערה- בוצע ושולם. נא להודיע לספק מתי לשלוח את ההזמנה.
מהישיבה עם כריס ברוקלין אני יודע שהיא בעיר, ולכן מחליט להשאיר לה לטפל בזה.
מה לא הייתי נותן כדי לראות את פנייה כשהיא תכנס לאולם ותראה שהוא מושלם , בדיוק כפי שתכננה.
המדרגות מהוות גם מגירות אחסון לכריות והשמיכות, ואני בודק כל אחת מהן להיות בטוח שהמסילות שלהן הותקנו כראוי.
"אני ממש מרוצה," אומר רוי ומביט בהנאה מסביב. "נשאר לנו רק להתקין את הטלוויזיה על הקיר, ולחבר את מערכת השמע. בוא תעזור לי דן," הוא פונה אליי.
מייפל
אני שמחה שחזרתי לעיר ממש בזמן. כריס סיפר לי מה קרה עם הלטינה וניגשתי מייד למהנדס העיר לטפל במה שצריך.
"אחרי לילה כזה, אני חושב שאני אלך ישר לישון," אמר לי ריבר והמשיך לשלוח הודעות בנייד שלו.
" ברור," עניתי לו ובכך נמנע ממני הצורך להתנצל על כך שאני חייבת לנסוע לעירייה.
*
אני חוזרת לסטודיו. סופי מופתעת לראותי.
"אני כך כך שמחה שחזרת. באת ממש בזמן. יש כאן מישהי שמתעקשת לראות את סקיי. היא שואלת מלא שאלות עליה, ונראה לי שהיא מנסה לצלם את הציורים. דרשתי ממנה, תוקף לצאת."
אני מביטה על המסך של מצלמת האבטחה מחוץ לדלת הכניסה. אני מחסירה פעימה כשאני רואה שתי נשים ואחת מהן היא לא אחרת מאשר אימא שלי, שעומדת ומתווכחת עם האישה השנייה בלהט.
אני שוקלת במהירות מה לעשות. כיוון שאני לא רוצה להבעיר את האש, אני מאפשרת לאימא להיכנס לגלריה, לא לפני שאני מודיעה לה שהצילום אסור בהחלט.
מבט אחד על הציור בכניסה גורם לה לאבד את שיווי המשקל. היא מחווירה ואני אוחזת בה, מובילה אותה לכיסא הסמוך לקיר.
"תביאי בקבוק מים," אני צועקת לסופי שכבר עלתה חזרה לסטודיו.
"אני פשוט לא מאמינה," היא ממלמלת.
אני פותחת את הפקק ועוזרת לה ללגום מעט מהמים. "אני מבקשת שאת מה שאת חושבת שהבנת, תשאירי לעצמך," אני אומרת לה ברוסית.
היא מביטה בי המומה, וסוקרת כל פרט בפניי.
"העובדים כאן לא יודעים מי זאת סקיי. אני מבקשת שכך יהיה עד שיוחלט אחרת."
"ביום ההוא שראיתי את הציור, הבנתי את גודל כישרונך. הייתי כל כך נסערת שלא ידעתי איך להגיב," היא עונה לי ברוסית.
"וזה אמור להצדיק את העובדה ששרפת את הציור ואסרת עליי לצייר? מי כמוך הייתה אמורה לדעת שכשמשהו בוער בך, אפילו כבאית אש לא תוכל לכבות אותו. "
"ישנם הרבה דברים שאינך יודעת מייפל. הייתי כבר אז אחוזת חרטה, אבל ידעתי איזה מחיר יהיה עליך לשלם," היא אומרת בשקט. הכאב ניכר על פניה. אני שמכירה אותה יודעת שהיא לא מעמידה פנים.
"מעניין איזה מחיר ילדה צריכה לשלם על כך שהיא מוכשרת. את מבינה קתרין," אני לא מסוגלת לקרוא לה אימא, לא כעת בשיחה נוקבת כזו, "יכולת להתכחש לי, להעמיד פנים שאני לא קיימת. אז נכון שאת העיניים קיבלתי מאבא, אבל כל השאר בי בנוי מהגנים שלך. הבנתי את זה ביום שקיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודי טרום רפואה. אהבת האומנות והאסתטיקה טבועים בי בגללך.
אני מניחה שאת החוכמה והשנינות ירשתי מאבא, לא שאני אומרת שאת טיפשה, אבל כמעט כולי העתק מדוייק שלך."
"את חושבת שאני לא יודעת? גם הופ יודעת," היא עונה לי.
" מה הופ קשורה לשיחה הזאת?" אני שואלת בכעס.
"אני לא גאה בזה שהייתי חלשה מול הופ. היא סוחטת אותי כל הזמן. הקינאה שלה בך גרמה לי להוציא את התסכול עלייך.
לא פעם היא כעסה עליי שהבאתי אותך לעולם. אני לא מסירה אחריות ממני. הייתי צריכה להיות תקיפה כלפיה.
היא האשימה אותי במותו של אביה ומכאן התחיל כדור השלג להתגלגל.
אני לא מחפשת תירוצים, מייפל. אני יודעת שהייתי אימא גרועה, או אם להודות על האמת, לא הייתי לך אימא בכלל. תני לי לתקן זאת עבורך, " היא תולה בי מבט עצוב.
אני שמחה שכל בשיחה בינינו מתנהלת ברוסית, ואיש לא מבין אותה.
"אני לא טיפשה," אני עונה לה, "אם לא היית יודעת מיהי סקיי, לא היית נושאת את הנאום הזה."
"דווקא הציור הזה, שהוא העתק כמעט מדוייק, רק בצבעים רכים ומפוייסים יותר, הוא שהראה לי מי את. הוא מכיר לי אותך, ואת האישה הזאת אני לא יכולה שוב לאבד."
אני לא נותנת לה לגעת לי ברגש. "אני כבר מדמיינת לעצמי אותך מספרת לכל העולם שסקיי היא הבת שלך, בזמן שהציורים שלי תלויים במרכז לאומנויות.
אני מודיעה לך שזה לא יקרה. הציורים שלי שייכים לכאן, לגלריה שלי בלבד.
אני מוכרת כל ציור רק אחרי שאני מוודאת שהוא מגיע לבית טוב בו מעריכים אותו, המחיר לא חשוב לי.
הציור הזה שקראתי לו שחר חדש, לא מועמד למכירה. הוא כאן להזכיר לי את היום ההוא בו אימצתי את השם סקיי – כי השמים הם הגבול."
"אני מתחייבת בפנייך שלא אומר לאיש את מה שאני יודעת. אני מכבדת ומעריכה את רצונך להציג את הציורים שלך רק כאן.
אני רק מבקשת, שלמרות שאינני ראויה, לא תסגרי בפניי את ליבך. אני רוצה להיות האימא לה את ראויה. גם בגיל עשרים וחמש זה עדיין לא מאוחר."
"חזרתי הבוקר מההר אחרי שנקלענו לסופה. היה לי לילה מתיש ויום עמוס. אני לא מסוגלת להמשיך לדבר כעת, אבל השיחה בינינו לא נגמרה.
אני אסיר את החסימה של מספר הטלפון הנייד שלך, רק אל תצפי שאתנהג איתך רגיל כאילו דבר לא ארע," אני אומרת לאימא ומחניקה פיהוק גדול.
"לא חשבתי אחרת. אני מודה לך שאת נותנת לי פתח ומבטיחה לא לאכזב אותך," אומרת אימא.
"מה תאמרי לזו שממתינה לך בחוץ?" אני שואלת.
"אומר לה שסקיי לא מוכנה לדבר איתי למרות שהיא יודעת שאני אוצרת אומנות בעלת שם, וכי אין לה רצון להשתתף בתערוכה."
"היא יודעת שאני בתך? " אני לא מרפה.
"אני לא יודעת מה לענות לך. אני לא רוצה לשקר לה, אבל זה תלוי בך," היא אומרת.
"אם החלטנו לפתוח דף חדש, אז שזה יהיה ללא שקרים. אם היא יודעת, תאשרי שאני בתך ותאמרי שלמרות שאני עובדת פה ההחלטה היא של סקיי בלבד."
"מלינקי (קטנה ברוסית)," היא אומרת לי בעיניים דומעות וקול רועד, "יש לך לב זהב בדיוק כמו למרק, כמו לאביך."
אני נחנקת למשמע המילים. אבל חייבת לשמור על ארשת פנים נטולת רגש.
אני מלווה את אימא החוצה, ומרגישה שאני חייבת לדבר עם מישהו, אחרת אצא מדעתי. למרות שיסמין מתעלמת ממני, אני מחליטה לבקר אותה.
אני נפרדת מאימא והאישה שאיתה ופונה חזרה לכיוון הבניין. אני מביטה לעבר החלון של הסטודיו לריקוד ומבחינה ביסמין צופה בי. המבט בעיניה קר כקרח.
אני נכנסת חזרה למשרדי האישי בסטודיו סקיי ומתקשרת לאירלנד.
"אני פה בחדר העריכה של סטודיו סקיי," היא מפתיעה אותי, "אני עורכת את הכתבה על ג'יימי."
" אני מבקשת שתקפיא את הכתבה על סקיי, ישנם כמה שינויים שעליי לעשות," אני אומרת לה.
"יש סיבה מיוחדת?" היא מפליאה אותי.
'למה יש לי הרגשה שהיא יודעת על הביקור של אימי?'
