מעצבת את חייה 73- משפחה
דן
אנחנו יוצאים לחצר ומתקבלים במחיאות כפיים כאשר הדי.ג'יי מכריז
קבלו את מר וגברת סקיי.
"זה אנחנו, את מאמינה?" אני שואל את מייפל.
"זה מרגיש כמו חלום, אבל אני מאושרת לדעת שזאת המציאות שלנו," היא עונה לי ואוחזת בידי. הצלם הולך לקראתנו ואני מסמן בראשי לליאה שתבוא. "עוד מעט תתחיל המסיבה, אבל לפני כן אנחנו לרשותך," אני אומר לה.
"פשוט תהיו אתם," היא אומרת ואני רואה שרפאל מתחיל לצלם סידרה של תמונות. עבור מייפל זה טבעי, אבל לא עבורי ולכן אני פשוט מסתכל עליה בחיוך, מראה לה את אהבתי בעיניי שמדברות עם שלה.
"מעולה," אומרת ליאה מרוצה, "ועכשיו אתה יכול להזמין את אישתך לרקוד."
אני מסמן לדי.ג'יי. שהגיע הזמן, מושיט יד למייפל ומוביל אותה לרחבת הריקודים שהוכנה במיוחד עבור חתונתנו.
"את קולטת שסוף סוף אנחנו רוקדים יחד? זה באמת הריקוד הראשון שלנו," אני אומר. אני יודע שאין לה מושג אם אני יודע לרקוד בכלל ולכן היא מופתעת כשאני מתחיל להוביל אותה בצעדי ריקוד בטוחים. היא מתאימה את עצמה אליי מייד. "אני מרחפת מאושר, אתה רוקד נפלא. יש משהו שאתה לא מושלם בו?"
"זו את שהופכת אותי מושלם," אני עונה לה. החברים שלי לא ראו אותי רוקד מעולם, אני בטוח שהם בהלם.
הריקוד האיטי מסתיים. יום חם היום ואני משתוקק לפשוט מעליי את החליפה.
אני מנפנף בידי מול פניי. "חם היום," אני אומר.
"אתה יכול לפשוט את הז'קט," היא אומרת לי, ניגשת לעמוד מאחוריי ופושטת אותו. היא משחררת את קשר העניבה ומורידה גם אותה מעליי.
"את הווסט תשאירי," אני מבקש. היא מוסרת את הבגדים לגיא וחוזרת לקפל את השרוולים עד המרפק. "עכשיו טוב יותר?" היא שואלת.
"הרבה יותר טוב," אני עונה.
"עכשיו תורך," היא אומרת, ואני מנסה להבין מה כוונתה. כל אותו זמן כולם עוקבים אחרי מעשינו.
מייפל מסמנת לליאה שתבוא לעזור לה להוריד את ההינומה, ואני בטוח שבזה זה נגמר. אבל נכונה לי הפתעה. מייפל חוזרת לעמוד לידי בצעדי ריקוד. אנחנו ממשיכים לרקוד כשמייפל נעצרת ומנפנפת בידה. "חם היום נכון?" היא שואלת את הקהל שצופה בנו.
"אתה רואה את הסרט שקשור על מותניי מאחור?" היא לוחשת לי.
"אי אפשר שלא לראותו, הוא בהחלט גדול," אני עונה לה.
"עכשיו תמשוך את הקצוות, וכשייפתח, תאחז בו ביד אחת ותסובב אותי תוך כדי ריקוד," היא אומרת ואני מנסה להבין מה בדיוק אמרה.
אני פותח את הסרט ומתחיל לסובב אותה. רק אז אני מבין שאני מסיר מעליה את החצאית ומשאיר אותה עם שמלה לבנה צמודה שחלקה העליון שזור בחוטי הכסף, בד החצאית נערם בידי, וליאה ממהרת לקחת אותו ממני.
"השמלה הזאת עוצרת נשימה," אני אומר לה, "את… אוצר יקר שלי, את כל כך מדהימה."
כולם חושבים שזה מהלך מתוכן. אין להם מושג כמה אני מופתע כמוהם. שוב מגיע רפאל לצלם אותנו, אבל כל מה שמעניין אותי זה לרקוד עם האישה שאני אוהב.
הדי.ג'יי. מזמין את כולם להצטרף והאווירה במקום מחשמלת.
לידינו רוקדים החברים שלנו, בדיוק כפי שרציתי. אחרי שעה ארוכה מתחלפת שוב המוסיקה למוסיקה שקטה והאוכל מוגש.
אני אוחז בידה של מייפל ומוביל אותה לשולחנות בהם יושבים חבריי.
הראשון שאני ניגש אליו הוא כריס ברוקלין. אמנם הוא עמד לידי יחד עם סקוט וגיא, אבל אני רוצה להקדיש לו כעת את מלוא תשומת הלב.
"אין לי מילים להודות לך כריס. אתה ידעת עוד לפני שפגשתי אותה שהיא תהיה שלי. זה מדהים באיזה תקופה היא הייתה, ואתה כבר ראית את העתיד. אני כל כך מאושר. היא אישה נדירה. זכיתי, וכל זה בזכותך."
"אני זוכר שאמרתי לך שהיא תהיה האוצר שלך. לקח לך הרבה זמן להבין למה התכוונתי. אני הכרתי אותה כבר שנים, אבל כשראיתי איך היא מתנהלת בגישור, ידעתי מייד שהיא מה שאתה זקוק לו," אומר לי כריס.
אנחנו ממשיכים להסתובב בין השולחנות ואני מכיר לה את חבריי שון וניל.
"מתי צפויה הלידה?" שואלת אישתו של שון.
אני רוצה להגיב, אבל מייפל מסמן לי בעיניה שהיא בסדר. "את יודעת איך זה בלידות. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הן תתרחשנה," עונה מייפל בחיוך.
"ברור. אבל יש תאריך משוער," היא אומרת.
"אבל לפני שיש תאריך משוער, צריך קודם שיהיה היריון, שיהיה מה לספור," היא עונה לה והחיוך לא מש מפניה. מייפל מניחה את ידה על בטנה השטוחה. "נראה לך ששמנתי?" היא שואלת אותי.
שון שולח מבט מצמית לאישתו, וזה הסימן עבורי להמשיך לשולחן הבא.
המסיבה ממשיכה גם כשהלילה יורד. איש מהאורחים לא מראה סימן שהוא מתכונן לעזוב.
"בואי נלך לראות מה שלום סבא. אני מניח שזה יום מאד מעייף עבורו," אני אומר למייפל.
"איך אתה מרגיש סבא?" אני שואל אותו בדאגה.
"אני בעננים," הוא עונה לי נרגש, "כל כך התרגשתי לשמוע מה שאמר עלייך הכומר. לא יכולתי לבקש כלה טובה ממך לילד שלנו," הוא פונה למייפל.
"המסיבה נמשכת כבר שעות. זה לא מעייף אותך סבא?" היא שואלת אותו.
"אני כל כך מאושר לחוות את היום הזה איתכם. אני מרגיש את רוחו של אנדרו מרחפת מעליכם. אין לי ספק שזה יום מאושר עבורו.
תראו את סבתא ורה. איך היא קורנת מאושר עם אנוצ'קה שלה. הן נראות בעיניי שוב כמו הילדות בתיכון שהיכרתי. אני לא רוצה שהיום הזה ייגמר."
שתיים עשרה שעות אורכת חגיגת החתונה שלנו. למרות שהוצע לנו לנסוע לבית מלון לירח דבש, אנחנו משתוקקים כבר לחזור לדירה שלנו.
את הקרטונים ובהם הדברים של מייפל כבר העברתי במשך השבוע לדירה וסידרתי את בגדיה בחדר הארונות המשותף שלנו.
אנחנו נפרדים מאורחינו ונוסעים הביתה.
"כמה חלמתי על הרגע הזה," אני אומר לה כאשר אנחנו מגיעים לדירה. אני מניף אותה בזרועותיי כמיטב המסורת ונושא אותה מעבר לדלת.
השעה כבר אחרי שתיים בלילה אבל אין לי כוונה ללכת לישון.
אנחנו נכנסים יחד להתקלח. הפעם המקלחת היא זריזה כיוון שאנחנו חסרי סבלנות לממש את אהבתנו.
"את יודעת שאף פעם לא שכבתי עם אישה נשואה?" אני שואל אותה.
"אז זהו, עכשיו כשאנחנו בעל ואישה השפה שלך נעשתה עדינה פתאום?" היא מתגרה בי.
"את אוהבת שאני אומרת לך שאני מת לזיין אותך, נכון אוצר לי?" אני שואל בחיוך.
"מאף גבר אחר לא הייתי מוכנה לקבל את המילים האלה. אבל כשאתה אומר לי אותן אני יודע שאתה בוער מתשוקה אליי, וזה משמח אותי כיוון שגם אני רוצה אותך בטרוף. ובכל זאת, אני יודעת שאתה תאריך במעשה האהבה, תנשק אותי בדיוק כפי שאני אוהבת, עד שאני אהיה כל כך רטובה שלא אוכל עוד להתאפק ואמשוך אותך אליי," היא עונה לי.
"והיום? איך את רוצה שאוהב אותך היום?" אני שואל אותה.
"אני אוהבת להתמסר לך, לתת לך להוביל אותנו. אני רוצה כל מה שתרצה לעשות איתי," היא עונה לי.
למרות שאני משתוקק לחדור אליה מייד, אני פותח במסע של נשיקות איטי בדיוק כפי שהיא אוהבת, ומחכה לרגע שהיא תאבד שליטה.
שישה חודשים עברו
אני נזכר ביום בו התעוררתי כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת. וגיליתי שהיא איננה חבוקה בזרועותיי. פקחתי מייד את עיניי וראיתי אותה עומדת בפתח חדר האמבטיה ובידה מקלון של בדיקת היריון.
'אני לא מאמינה,' היא ממלמלה והגישה לי מקלון ועליו שני פסים כחולים ברורים.
"זה מה שאני חושב?" שאלתי אותה נרגש.
לשמחתי הימים עוברים עליה בקלות. כל התופעות הידועות של תחילת היריון כאילו פוסחות עליה. מייפל נראית חיונית כתמיד, ועסוקה בעיצוב המרפאה של אביה יחד עם עיצוב סטודיו סקיי שעבר לבניין שלי, ובשינויים בסטודיו חולמת צלילים שתיכננה לבקשתה של יסמין.
שוב שעת בוקר מוקדמת, שוב אני מגלה שמייפל חמקה מהמיטה.
"דן!" אני שומע אותה צועקת, "תתקשר לד"ר אליזבת הדסון.💗"
אני קופץ מהמיטה, מוציא את הטלפון הנייד מהמטען ובזמן שהטלפון מצלצל אני ניגש לראות מה קרה. אני מבין שמשהו לא טוב קורה. מייפל עומדת מולי בדמעות ומראה לי שתחתוניה ספוגים בדם.
"מדבר דן סקיי. אישתי מדממת," אני אומר לד"ר הדסון בקול יציב. אני יודע שאני חייב להיות חזק בשבילה. הבטחתי להיות המגן שלה ועכשיו זה הזמן להראות לה שאני שומר עליה.
"האמבולנס בדרך," אני אומר למייפל את מה שאמרה לי ד"ר הדסון ומוביל אותה למיטה, לאחר שהנחתי עליה מגבת שחורה, ועוזר לה לשכב עליה.
ד"ר הדסון מורה לי לארוז למייפל תיק קטן ובו בגדים להחלפה. אני פועל כאוטומט והמחשבות על ההפלה שיסמין עברה צפות ועולות במוחי. אני מתפלל בכל ליבי שדבר לא יקרה לתינוק שלנו.
"אני מפחדת," אומרת לי מייפל. לראשונה אני רואה אותה נזקקת לי כל כך, "אני אוהבת אותו, אני לא רוצה לאבד אותו כמו יסמין." המילים שלה מפלחות את ליבי כמו סכין. "זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לך. אני לא רוצה להיכשל."
היא מגששת אחרי ידי כאילו יש בי לתקן הכל עבורה. אני כל כך מחכה לתינוק הזה. אני מאד רוצה להיות אבא, יש בכך מעין תיקון של ילדותי. אבל אין זה הזמן לחשוב עליי כעת, כולי מרוכז בה.
מייפל עוצמת את עיניה ואוחזת בידי.
"תיסע אחרינו לבית החולים," אומר לי הפרמדיק. אני לא כל כך מאופס, ולא זוכר מתי הוא הגיע לכאן, ומה נעשה כעת בחדר.
"אני נוסע איתכם," אני עונה לו בטון שלא משתמע לשתי פנים. "אני לא עוזב את אישתי אפילו לרגע."
הוא מביט בי במבט של חמלה. בסופו של דבר מה שקורה כעת שייך גם לי. זה פרי האהבה שלנו.
אנחנו יורדים יחד לאמבולנס. ברגעים שידי ניתקת משלה, היא מחפשת את עיניי. אני מאד מקווה שהיא לא רואה בהן את הפחד, אלא שואבת ממני כח.
אנחנו מגיעים לבית החולים וד"ר הדסון כבר מחכה לנו.
"אני מכניסה אותה לחדר הבדיקות, תמתין לנו כאן," היא אומרת לי בטון רגוע, שכל כך מנוגד למה שקורה כעת.
"היא זקוקה לי," אני אומר לה בשקט, "היא מפוחדת מאד. מעולם לא ראיתי אותה כך."
"זה מראה לא נעים, בלשון המעטה, אני מציעה שתחכה לה כאן," היא אומרת.
"אני רוצה להיות לידה," אני מתעקש, "אני חייב להרגיע אותה."
אני לא יודע מה במילים שלי גרם לד"ר הדסון לאפשר לי להיות לידה.
אני מלטף את פניה של מייפל. "תנשמי מיי, תסתכלי עליי," אני אומר לה.
"אבל…" היא מתחילה לומר בדמעות.
"את בידיה הטובות של ד"ר הדסון," אני אומר לה, "עכשיו תתרכזי רק בי ובאהבה שלי אלייך."
כולי מרוכז באישה שאני אוהב, משתדל להתעלם מהעצב שעוטף אותי.
אני מופתע לשמוע ברקע פעימות לב. 'האם אני מדמיין?'
"אנחנו צריכים לקחת את מייפל לבדיקה. תאלץ לחכות בחוץ," אומרת למורת רוחי ד"ר הדסון. הפעם אני מבין שעליי לוותר.
אני יוצא החוצה ורואה את הוריה של מייפל. אני מנסה להיזכר האם התקשרתי אליהם. "הגענו הכי מהר יכולנו," אומרת קתרין בהתנצלות. היא מגישה לי בקבוק מים, לאחר שפתחה את הפקק. אני לוקח אותו מידה ולוגם מעט.
"היא מרגישה כשלון. לא יכולתי לומר לה שזה אני שמרגיש שנכשלתי. מסתבר שאני לא יכול לתקן הכל עבורה," אני אומר לה.
"בואו נחכה. אי אפשר לדעת מה באמת קורה," מתחילה קתרין לומר אבל משתתקת. אני מרגיש שהיא רוצה לומר עוד משהו, כיוון שעל פניה יש מבט בלתי מפוענח.
ואז יוצאת ד"ר הדסון.
"מייפל מתאוששת כעת. אני מבקשת שתכנס. אני רוצה לדבר עם שניכם." המראה על פניה רציני. אני לא נושם. אני מוכן כבר לגרוע מכל.
"מה שעברת," היא מתחילה ד"ר הדסון לומר.
"אני אוהב אותך," אני לוחש למייפל שמחפשת לראות מה אני מרגיש.
ד"ר הדסון מביטה עליי ומחייכת. "אין ספק שיש ביניכם אהבה גדולה."
"יש לך תאומים במשפחה?" היא פונה למייפל.
"לא חושבת," עונה לה מייפל מופתעת.
"היית בהיריון עם תאומים. אחד מהם לא התפתח ולכן עברת הפלה. בגלל שהם התפתחו בשני שקי היריון שונים, השני לא הושפע ממה שקרה, ואני שמחה לבשר לך שהוא מתפתח יפה. את רוצה לדעת מה מין העובר?"
עיניה של מייפל מתמלאות דמעות. היא מביטה עליי ואני נד בראשי.
"אני רוצה לדעת שהוא בסדר," היא עונה לה.
"בדקנו אותו בדיקה מקיפה. הכל מתפתח בדיוק כפי שצריך. אני לא יכולה לומר לך עדיין למי הוא דומה רק יכולה לומר לך ש… את רוצה לדעת?" היא שואלת בחיוך.
"כן," עונה לה מייפל.
"עומד להיוולד לכם בן," היא אומרת.
"כל כך רציתי בן. אני יכולה כבר לדמיין את דן עם הבן שלנו," היא אומרת לד"ר הדסון, "הוא יהיה אבא נפלא."
עכשיו כשאני יודע, אני מוכן להודות בכך שמאד רציתי שיהיה לי בן. הוא התיקון שלי לכל הימים שאבא נעדר מחיי.
"ההורים של אישתי כאן. הם יכולים להיכנס?" אני שואל את ד"ר הדסון.
"ברור," היא עונה לי ויוצאת לקרוא להם.
"היו לי תאומים אימא. אחד מהם לא שרד, אבל אני בהריון ויהיה לנו בן," אומרת מייפל לקתרין.
"יש משהו שאף פעם לא סיפרתי לך," אומרת קתרין, "כשנכנסתי להריון איתך היו לי תאומים. התאום שלך לא שרד. הוא היה בן."
"עכשיו הכל ברור לי," אומרת מייפל, "עד היום לא הבנתי למה הופ נהגה לומר לי שאני לא הייתי צריכה להיוולד."
"שלא יהיה לך ספק מייפל. את ילדה שנוצרה באהבה גדולה. אני חושבת שהיום את כבר יודעת את זה," אומרת לה קתרין.
"איך נקרא לו?" שואלת מייפל, "אתה רוצה לקרוא לו על שם של אביך?"
"לא אוצר שלי. אנחנו בונים משפחה חדשה מיוחדת רק לך ולי. לעולם לא נשכח את השורשים מהם הגענו, אבל הילדים שלנו, ואין לי ספק שהוא רק הראשון, יגיעו לעולם כדף חלק. עכשיו שזה מרגיש אמיתי הגיע הזמן שנבחר יחד שם שיתאים למי שאנחנו."
"אני חושבת שהגיע הזמן שתתקשר לסבא אלכסנדר לספר לו," היא אומרת לי. היא מטיבה להכיר אותי ויודעת כמה חשוב לי לחלוק את השמחה שלי עם סבא.
אני מתקשר אליו. "אני עומד להיות אבא, את זה אתה יודע. היום גילינו שזה בן," אני אומר לסבא בהתרגשות.
"ילד שלי," אומר סבא חנוק מדמעות ואני שומע אותו בוכה לראשונה בחיי, "אני מודה על כך שזכיתי לשמוע את המילים האלה מפיך. אני יודע שאתה תהיה אבא נפלא."
אני מסיים את השיחה. הוריה של מייפל כבר עזבו ואני לבד עם מייפל.
לראשונה בחיי אני מרשה לעצמי להרפות. אני מניח את ידי האחת על ביטנה של מייפל, ובשנייה מלטף את ראשה. "אני כל כך מאושר," אני אומר לה, "יש לי כל מה שגבר יכול לחלום עליו, אבל בעיקר יש לי אותך, האחת שממלא את ליבי באהבה גדולה."
אני מודה שמייפל היא אחת מהדמויות האהובות עליי ביותר. יש בה הרבה ממני, ובסיפורה שילבתי חוויות ממציאות בחיי.
מי שקורא את סיפוריי יודע שגיבורי סיפוריי ממשיכים לחיות הרבה אחרי שסיפורם האישי מסתיים, והם ממשיכים להופיע בסיפורים אחרים.
ד"ר אליזבת הדסון,💗 הגניקולוגית שמטפלת במייפל, היא גיבורת הסיפור הבא בקבוצת 'משחקי הבקבוק.'
סיפורה 'לא מייפה את העולם' יתחיל להתפרסם בשבוע הבא
💗
בר
