מעצבת את חייה א (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 37 – בוקר מלא הפתעות

on
ינואר 5, 2023
מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

אני מרגישה את המתח בכל הגוף. אני משתוקקת כבר לעזוב אבל יודעת שאין לי ברירה.

אני לא מתאפקת ומגניבה מבט לעברו של דן. הוא נראה מעלף. אין לי ספק שהוא בחר את בגדיו בקפידה. האם זה בגלל מי שמתלווה אליו?

הוא יושב זקוף, מקרין עוצמה שנוגעת בי במקומות הכי רגישים. ידו מונחת על גב הכיסא עליו יושבת מי שאני מניחה שהיא בת זוגו. אשה יפיפיה, בעלת שיער שחור ועינים חומות. היא קולטת את המבט שלי ומטה את גופה לעברו.

אני מפנה מייד את מבטי. אני לא רוצה לראות איך הוא מגיב אליה. אין לי מושג מיהי עבורו.

איילין מביטה בי בתחינה. אני מתפללת בליבי שלא תבקש ממני לספר.

נגני התזמורת ניגשים לשולחננו עם מיקרופונים. "מי רוצה לשיר ראשון?" שואל מנואל סולן הלהקה.

הוא מביט עליי במבט שואל ואני מסמנת לו בתנועת ראש קלה שאיני רוצה.

הבנות מבקשות לשיר, כל אחת בתורה. גם רוקסן ביניהן. אף אחת מהן לא זמרת גדולה, אבל עדיין הו נהנות לשיר וגם מתשומת הלב לה הן זוכות, וזה בעצם מה שהכי חשוב.

"עכשיו תורך," אומרת לי איילין לפני שאני מספיקה לרמוז לה שאני לא רוצה לשיר.

"אני מבקשת שתשירי לי את השיר של הלטינה," היא אומרת.

"היום יום הולדתך את לא מעדיפה שיר שמח?" אני שואלת אותה.

"אני רוצה לשמוע אותו פעם אחרונה," היא אומרת, "וקודם אני מבקשת שתספרי את הסיפור שלי."

"איילין," אני אומרת, "זה הסיפור שלך."

"אני לא מסוגלת," היא אומרת ומביטה בי בתחינה.

"את בטוחה שאת מוכנה?" אני שואלת ומרגישה שבטני מתהפכת.

"אני לא חושבת שאי פעם אהיה, אבל אני יודעת שהגיע הזמן," היא עונה לי.

איילין קמה ומחליפה כמה מילים עם מנואל שמזמין את כולם לרדת לקומת הכניסה.

הוא מביא כיסא גבוה ושם אותו ליד השולחן שהוכן עבורנו אני מסמנת לו בראשי שאין צורך.

אני סוקרת את המועדון ורואה בו הרבה פנים מוכרות מהלטינה.

ג'ורדן ניגש אליי. "תני לי דקה," הוא אומר לי וניגש להחשיך את מועדון כאשר המלצריות עוברות בין השולחנות ומגישות לכולם מקלות זוהרים.

"היום הוא יום הולדתה של איליין. השיר הזה מוקדש לה," אני אומרת, "השיר של הלטינה."

אני רק מסיימת את המשפט והמקלות הזוהרים מונפים לאוויר ומתחילים לנוע מצד לצד לקצב צלילי המוסיקה הראשונים.

אני לא מרגישה עדיין מוכנה לספר את סיפורה ומעדיפה להתחיל

לשיר את השיר במילותיו בספרדית ושקט גדול משתרר באולם.

"לא כולם מבינים כאן ספרדית ולכן תרשו לי לשיר אותו גם באנגלית," אני אומרת.

מיטתי ריקה

והכר עליה

סופג את דמעות יגוני,

אהובי הלך

עם האחרת

ולא ישוב

לעולם…

"זהו אחד השירים המושמעים ביותר במועדון הלטינה. הרבה מהשירים בספרדית מדברים על לב שבור.

לא סתם בחרה איילין את השיר הזה, אם כי הוא אינו מספר את סיפורה.

הכרתי את איילין לפני חמש שנים המועדון. היא הייתה שבר כלי. אימצתי אותה וניסיתי להראות לה את האור. הזמנתי אותה לעבוד בחברה בה עבדתי…" אני מתחילה לספר.

"החברה בבעלותך," מתקנת אותי איילין.

"אין לזה משמעות, וזה לא עיקר הסיפור," אני אומרת לאיילין.

"ברור שכן," מתערבת רוקסן.

"את לא רואה כמה קשה לה? לא ראית שאיננה מסוגלת לספר אותו בעצמה? פעם אחת פשוט תשתקי," אני מסננת לעברה.

"כמה ימים לפני יום הולדתה העשרים וחמש, כן לא טעיתי, עמד בן זוגה מרק לחזור הביתה. התחזית ניבאה סערה גדולה ואיילין ביקשה ממנו שיחכה עד שתחלוף כיוון שהוא רכב על אופנוע.

מרק אמר לה שהוא במרחק של כמה דקות מהבית והבטיח שיגיע לפני הסערה. הוא צדק הסערה התחילה שעה אחרי שאמור היה לחזור הביתה.

 איילין המתינה, אבל הוא לא בא.

הבשורה לא אחרה לבוא. מרק איבד את חייו בתאונה, לא בגלל הסערה, אלא בגלל נהג חסר אחריות.

מאז הפסיקה איילין לספור את שנותיה. היא לא באמת שיקרה כשאמרה שהיום היא בת עשרים וחמש כי כך היא הרגישה. כך רצתה שיקרה, שהזמן יעמוד מלכת.

אתמול אמרה לי איילין שהגיע הזמן שתרפה, שתשחרר את מרק ותחזור לחיים. יום הולדת שלושים שמח לך איילין."

איילין קמה, ניגשת אליי ומחבקת אותי. "כמו תמיד את מצילה את חיי," היא לוחשת לי. כיוון שאני מחזיקה את המיקרופון בידי המילים שלה נשמעות לאוזניי כולם.

אני מגישה את המיקרופון למנואל ומנצלת רגע שתשומת הלב לא מופנת אליי כדי לחמוק מהמועדון. אני שולחת הודעה לדילן שאני מחכה לו בחוץ, ומבקשת שיביא איתו את המעיל שלי.

דן סקיי

דן

אני צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי שאיש לא יראה מה אני מרגיש כשמייפל נכנסת. היא כל כך יפה שאני לא נושם. כל כך בא לי לשאול אותה למה השקיעה היום בלבושה.

אני לא יודע אם זאת משאלת ליבי או שבאמת הקשר בינה לבין דילן הוא חברי ולא רומנטי.

כאשר הוא אומר את שמו המלא אני לא מתאפק ובודק מה כתוב עליו. לא רק שהוא גבר מרשים בעל נוכחות כריזמטית, אלא מסתבר שהוא באמת גבר מאד מוכשר ואיש עסקים מבריק.

אני קורא שהוא נצר למשפחת מק'ליין שבין בניה נמנה ויליאם אביה של ליאה רוטשילד, הבעלים של מיו מילאן.

"מה אתה מתעסק עם הנייד שלך כל הזמן," שואלת אותי קאלי.

"אני מחפש מישהי לפרוק איתה את יצריי הלילה," אני מתגרה בה.

"אתה מעצבן," היא רוטנת.

"את זוכרת שאנחנו לא זוג נכון?" אני שואל הרמת גבה.

אין לי כוונה לשתף אותה במה שאני מרגיש.

"מי זאת?" היא שואלת.

אני מעמיד פנים שאין לי מושג. "יש פה כמה נשים, למי את מתכוונת?" אני שואל.

"אתה חושב שאני טיפשה?" היא עונה לי נעלבת, "העיניים שלך כל הזמן עליה."

"את פשוט מדמיינת," אני מגחך, "הנשים מדברות ואני מקשיב לשיחה. אני לא מבין מה הבעיה בזה."

 כאשר מגיע הסולן של הלהקה ומציע למי שרוצה לשיר אני שואל את קאלי אם בא לה לשיר גם. 

"אתה בלתי נסבל דן," היא מסננת לעברי.

אני לא יודע על מה היא כל כך כועסת. "מה שבא לך," אני עונה לה.

אני שמח שמייפל בוחרת לא לשיר. מסתבר שהייתה סיבה לכך. היא שרה אחרי שכולם סיימו לשיר. השירה שלה מלאת הרגש גורמת לי לעצום עיניים ולהתכנס בעצמי. היא פורטת לי על מיתרי הרגש הסמויים ביותר, אלה שאני מכחיש את קיומם שנים רבות.

היא מסיימת ואני מזמין כוס משקה חריף לקרר את הבעירה שבי.

אני מחפש אותה בעיניי, אבל היא לא פה.

"החברה שלך עזבה," אומרת לי בארס רוקסן.

אני מביט בה במבט שלא משתמע לשתי פנים. "אמרו לך פעם שאת בלתי נסבלת? אנחנו פה לחגוג יום הולדת ואת לא מפסיקה לייצר דרמות. אם את חושבת ש… עדיף שאשתוק," אני אומר.

"נגעתי לך בנקודה רגישה דן? ראית עם מי היא באה. אתה כנראה כבר לא מספר אחד שלה," היא לא מפסיקה.

"אין בך טיפת כבוד לאיש," מתפרצת איילין, "בשביל מה באת בכלל אם ליום הולדתי אין משמעות עבורך?

אני עם האירוע הזה סיימתי. תודה לכולכם.

מחר כשתגיעי לעבודה אל תפני אליי, כי אין לי כוונה לענות לך. "

"זה לא יקרה כיוון שלרוקסן והדרמות שלה אין יותר מקום בדן סקיי אדריכלים. נתתי לך אזהרה אחרונה, אבל את בשלך. חבל שבאמצע מסיבת יום הולדת השיחה נסובה על כך, " אני אומר לרוקסן.

"אתה לא מתבייש להתנהג כך ליד בת הזוג שלך?" היא מנסה לתקוף, "מעניין אם היית מגיב כך אם היה מדובר בעובדת אחרת."

"תשתקי כבר רוקסן." אני מופתע מרון שמרים עליה את הקול.

איילין מוציאה את הנייד שלה ומתקשרת. "איפה את מייפל?" היא שואלת כשהמיקרופון שלה פתוח. לא ברור לי אם זה במכוון.

"אני עם אנשים שאוהבים אותי," היא עונה לה.

"את יודעת כמה את יקרה לי," אומרת איילין.

"יש גבול לכמה זבל אני מוכנה לתת שיזרקו עליי. כיוון שלאף אחד זה לא מפריע העדפתי לעזוב.

ראית שהשקעתי במתנה שלך, שרתי לך כבקשת ואפילו סיפרתי את סיפורך."

"אין מושג איך כולם קמו להגן עלייך, " היא אומרת לה.

"אין צורך," עונה מייפל, "אם החברות עם רוקסן מתאימה לכם מי אני שאומר מילה.

תסלחי לי החברות שלי קוראות לי, אני צריכה ללכת," אומרת מייפל.

"איפה את?" שואלת איילין.

"עניתי לך, במקום שאוהבים אותי," אומרת מייפל ומסיימת את השיחה.

"בואי נלך. אני מציתי את הערב הזה," אני אומר לקאלי, "אני אקח אותך הביתה. "

"ידעתי. הכל בגלל מייפל. כבר הבנתי שבה מדובר," היא אומרת לי כשאנחנו יורדים במדרגות של קומת הVIP לעבר החניה.

"זה מה שהבנת מזה?" אני שואל אותה בקור, "אני מבין שההתנהגות של רוקסן נראית לך שפויה. טוב לדעת."

"היא פשוט מקנאה שמייפל היא הפבוריטית שלך," היא אומרת.

"מה שתגידי," אני אומר. אני משתוקק כבר להוריד אותה בביתה ולחזור לדירה שלי.

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

רצינו ללכת למועדון הקריוקי XO. טסה התקשרה להזמין לנו חדר ונאמר לה שיש תקלה בתקשורת במועדון, ולכן היא הזמינה לנו מקומות בבית קפה קטן בסגנון צרפתי בלב מנהטן.

אני מזמינה שוקו חם וכריך גבינת שמנת. כבר שעות שלא אכלתי ואני גוועת מרעב.

רווח לי כשדילן הצטרף לארוחה עם ליאה ואלכס ואני פנויה לעשות כרצוני. הערב הזה היה יותר מידי עבורי.

אני שומעת התראת הודעה ברשת החברתית ונכנסת לראות מי מציק לי עכשיו.

אני בוהה בשם דויד דוב.

אמנם מצויין שאין אנחנו חברים, והוא גם לא שלח ליהצעת חברות, אבל אני סקרנית לראות מה הוא כתב.

דויד דוב: העתקת את נשמתי הערב.

אני נכנסת לראות מיהו. זה חשבון פרטי, ואין הרבה פרטים עליו.

דויד דוב: שלא תביני לא נכון. תמיד את נראית נפלא.

'מי אתה?' אני חושבת בליבי.

דויד דוב: היה מרגש לראות איך כולם קראו בשמך כששרת.

'זה מסביר איך מצאת אותי.' אני נרגעת כשאני קוראת את המילים.

מייפל וייאטסטון: תודה לך.

דויד דוב: התענוג כולו שלי. לילה טוב אישה יפה.

אני לא יודעת מיהו אבל תשומת הלב שהוא מרעיף עליי נעימה לי. כמה חבל שהמילים הן לא של דן.

אנחנו מסיימות את הערב וטסה מסיעה אותי לדירתי.

אני לא מסוגלת לישון וחוזרת שוב להודעות של דויד. אני מתלבטת האם לשלוח לו בקשת חברות, אבל מחליטה לחכות.

אני מוצאת תוכנית ריאליטי מקוריאה על רווקים על אי בודד. לתוכנית יש דיבוב באנגלית, אני מקשיבה לה ונרדמת.

כשאני מתעוררת בבוקר ונזכרת בערב במועדון אין לי חשק ללכת למשרד.

אני לא טורחת להחליף בגדים והולכת בעצלתיים להכין לי קפה.

צלצול הטלפון מקפיץ אותי. זה הדבר האחרון שציפיתי לו בשבע בבוקר.

"יש לך משלוח," מודיע לי השומר בהודעת טקסט.

 אני עולה לחדרי, לובשת ג'ינס, ויורדת למטה. הריחות שעולים מהשקית מסירים את הספק מה יש בתוכה. היא מכילה דברי מאפה טריים.

אני מודה לשומר וממהרת להיכנס למעלית.

"בחרתי עבורך את האהובים עליי. תתקשרי, דן."

אני מסיימת להכין קפה, מוציאה מהשקית את אחד המאפים בלי לבחור, ומתקשרת לדן.

הטלפון מצלצל אבל הוא לא עונה.

'עכשיו אתה משחק איתי?' אני מדברת אליו בליבי ומנתקת לפני שהתא הקולי שלו מופעל.

אני לוקחת את הקפה עם שקית המאפים, עולה לחדר השינה שלי, מתיישבת על אחת הכורסאות ליד החלון ונהנית מכל רגע.

אחרי הדיבורים המעצבנים של רוקסן אמש אין לי חשק להגיע למשרד.

הנייד שלי מצלצל ואני רואה את שמו של דן על הצג.

"הייתי במקלחת אחרי ריצת הבוקר שלי בפארק לכן לא עניתי," הוא מסביר לי מייד, "היה לך טעים?"

"מאד, רק הכמות מוגזמת," אני עונה.

"תכננתי לשתות איתך את הקפה הראשון הבוקר אבל כשהייתי בפתח הבניין שלך קיבלתי הודעה מג'ורדן שהפגישה בקשר ללטינה הוקדמה לשמונה בבוקר," אומר דן, "את מבינה כמה הייתי מאוכזב."

אני מתלבטת האם לאמר לו שהוא מוזמן פעם אחרת, אבל מחליטה לשתוק.

"ביקשתי שתתקשרי כי רציתי שתגידי לי שאת יודעת שבין קאלי לביני אין כלום. אף פעם לא זיינתי אותה, או הייתי איתה בקשר כלשהו," אומר דן.

"אתה לא חייב לי שום הסברים," אני קוטעת אותו.

"ברור שכן," הוא עונה, "היא אחות של חבר שלי ונפגשנו לפני כמה ימים במקרה. כשנתנה לי את מספר הטלפון שלה לא חשבתי שאי פעם אתקשר אליה.

הזמנתי אותה אחרי ששמעתי שאת באה עם בן זוג.

בחנתי אותך עם דילן. שפת הגוף שלך שידרה שאין ביניכם קשר רומנטי. אני טועה?"

דן מדבר בשטף ומעלה חיוך על שפתיי.

"לא דן. אתה לא טועה. אנחנו ידידים, לא יותר מזה, והוא יודע זאת," אני עונה.

"אני חייב לצאת. עוד נדבר," אומר דן.

מילותיו של דן עדיין מהדהדות באוזניי. "ברור שכן…"

הנייד מצלצל שוב. 'איזה בוקר מלא פעילות ועדיין לא שמונה,' אני חושבת לעצמי.

'רוקסן, את רצינית?' אני מתלבטת אם לענות.

הצלצול מפסיק והיא שולחת לי הודעה. "בבקשה תעני לי."

 כשנשמע שוב הצלצול אני עונה מייד.

"בבקשה תקשיבי לי מייפל," טון הדיבור שלה כל כך שונה מה שאני רגילה, "אני כל כך מצטערת איך שהתנהגתי אלייך."

"את יכולה להסביר לי מה גורם לך להתקשר אליי בשעת בוקר כזאת מוקדמת?" אני עדיין מנסה לעכל את מילותיה.

"אני מצטערת, הערתי אותך?" היא מתנצלת מייד.

"אל תגזימי," אני עונה לה.

"לא ישנתי כל הלילה. לא בגלל שהוא פיטר אותי, אני מניחה שאת יודעת זאת, " היא מתחילה לאמר אבל אני קוטעת אותה.

"איך אני אמורה לדעת? למרות מה שאת חושבת, אין כלום בין דן לביני," אני אומרת. אין לי כוונה לשתף אותה בשיחה שלנו הבוקר.

" אחרי שהלכת כולם ירדו עליי ובצדק. זה באמת הגיע לי," היא אומרת, "מייפל, אני בוגרת תואר ראשון בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים." היא משאירה אותי פעורת פה.

"אחרי שסיימתי את לימודיי לא הייתי מסוגלת להתחיל לעבוד. נכנסתי למצב של שיתוק.

כשראיתי אותך עם ההצלחה הגדולה שלך התעוררה בי קינאה, כזאת ששורפת בבטן.

אם זה לא הספיק, ראיתי את היחס המיוחד של דן כלפייך.

לו יכולתי למחוק כל מילה ממה שאמרתי לך הייתי עושה זאת מייד," אני שומעת שהיא מושכת באפה. ברור לי שהיא בוכה.

"את אוהבת לעצב בתים?" אני שואלת.

" זה החלום שלי. הלוואי ו…"שוב אני קוטעת אותה.

" איזה חדר את הכי אוהבת לעצב?  מטבח, סלון, חדר שינה, חדר ילדים?" אני מקווה שתענה לי מה שהיא רוצה.

"הכי הייתי רוצה לעצב חדרי ילדים," היא עונה.

"מה את לובשת?" אני שואלת.

"מה? " היא עונה לי בשאלה.

"החלפת כבר בגדים? "אני שואלת.

"למה שאחליף. אין לי יותר עבודה, " היא עונה.

"יש לך רבע שעה להתארגן, אל תשכחי לשלוח לי את כתובתך.

את עומדת להפגש עם אנט רוקפלר ולעצב לה את החדר של הבת שעומדת להיוולד לה.

אני שמחה שלא דחיתי את אנט.

זה המבחן שלך. אל תאכזבי אותי," אני אומרת לה.

"מה יאמר על כך דן? הוא…" היא משתתקת.

"אם תחליטי שאת מוכנה לקחת על עצמך לעצב את החדר, אדבר עם דן עבורך.

את יודעת מה הוא תמיד אומר עליי. למייפל אי אפשר לאמר מה לעשות,  בכל מקרה היא עושה כרצונה."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם