מעצבת את חייה א (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 36 – יום הולדת לאיילין

on
דצמבר 29, 2022
דן סקיי

דן

אני יודע שמייפל לא תגיע היום לבד אבל אני לא מתכוון לוותר עליה. אני אמצא את הדרך להגיע אליה.

אני נוסע לחנות התכשיטים קתרין לה בלנק.

"דן!" קורא לעברי בשמחה סאם בעלה של דורי בעלת החנות, "כמה טוב לראות אותך. יש משהו מסויים שאתה מחפש?"

"אני לא צריך לספר לך שהחגים בפתח ואני מחפש תכשיט עם אבן הבלו ספייר," אני עונה לו.

"יש לנו אבנים מאד יפות. על מה חשבת, טבעת? שרשרת? צמיד?" הוא שואל.

"ראיתי בזארה תליון בצורת לב. כמובן שהוא לא משובץ עם אבן  אמיתית. אני רוצה את הטוב ביותר עבורה," אני עונה לו.

"אני מניח שהיא מיוחדת במינה אם כך," הוא אומר לי ומנסה לדובב אותי.

"בכל מקרה אני פתוח לראות מה יש לכם," אני מתעלם כאילו לא הבנתי מה שהוא שואל.

דורי נכנסת לחנות וסאם מבקש ממנה שתראה לי את מבחר תכשיטים מסדרת הבלו ספייר.

אני מחייך כשאני רואה את תליון הלב בצבע כחול עמוק. "בדיוק זה מה שאני מחפש," אני אומר לה.

"אני מקווה שהיא אוהבת זהב לבן," אומרת דורי.

"נראה לי שכן. לפי מיטב זכרוני העגילים שהיא עונדת הם בזהב לבן," אני אומר לה.

"אני יכולה לשאול מי זאת?" היא שואלת.

"אני מעדיף לשמור את זהותה לעצמי בשלב זה. כאשר אבוא לקנות לה טבעת אירוסין את תדעי," אני אומר ומחניק חיוך.

"אם כך זה ממש רציני," היא עונה לי.

"אני מודה שליבי שייך לה," אני אומר בקול פעם ראשונה את מה שאני מרגיש. זה דווקא מרגיש לי טוב, למרות שאין לי אפשרות לדעת מה מייפל חושבת על כך.

"ברור לך שמהיום כל אחת שתכנס לחנות אני אבדוק מה היא עונדת," היא אומרת לי בחיוך בזמן שהיא אורזת את השרשרת עבורי.

"זה לא יקרה לפני חג המולד," אני אומר לה ומחניק חיוך.

"אחכה בסבלנות," היא עונה לה ומגישה לי את המתנה הארוזה. "אתה מוזמן לבחור מכאן כרטיס ברכה לצרף אותו למתנה," היא אומרת לי ומגישה לי קופסה ובה מבחר כרטיסים בשלל דוגמאות.

אני מדפדף בין הכרטיסים. וורדים אדומים, לבבות בוורוד, פרחים בסגול. אני מתעכב על תמונה של פרפר כחול. "זהו," אני אומר לה ולוקח אותו.

אני חוזר למשרד לסיים את היום.

סקוט מבקש להיפגש איתי ואני מציע שנפגש אצלי בדירה.

"אני יוצא לישיבה ולא בטוח שאחזור," אני אומר לאיילין, "נתראה בערב."

אני מגיע לדירתי בדיוק כשסקוט מגיע. "אני רוצה שתעזור לי לסדר את המחשבות שלי," הוא מבקש ממני.

"יש לי הרגשה ששוב קיבלת טלפון," אני אומר לו.

"בדיוק," הוא נאנח.

"במה אני יכול לעזור לך?" אני שואל אותו.

"אני חייב לפתוח את המשרד שלי בצורה מסודרת," הוא אומר.  

"יש לי רעיון בשבילך," אני אומר, "אני בשלבי רכישה של קומות הבניין הראשונות. מה דעתך שבקומה הראשונה תקים את המשרד שלך?

אני רוכש את ארבעת הקומות כיוון שהן נימכרות כעיסקה אחת , אבל למעשה יש לי צורך רק בשתיים.

אתה יכול להיות שותף לרכישה או להשכיר ממני. מבחינתי זה לא משנה. בכל מקרה תהיה לך כתובת שאיננה ביתך.

אנחנו יכולים להקים מנהלה משותפת אם תרצה בלי להיות שותפים. כל מה שנראה לך מתאים לי," אני זורק רעיונות באוויר.

"עבדתי עם הצוותים של מייפל על הבניין שנדרשתי לתת עליו חוות דעת. אני יודע שאיש מהם לא עבד עם אבי ומאד קוסם לי לעבוד איתם," הוא משתף אותי במחשבותיו.

"הצוותים של מייפל עובדים כקבלני משנה. הם לא עובדים שלי, כך שאין בעיה שתעזר בהם בעת הצורך. זה דווקא פתרון לא רע עבורך שכן לא תהיה חייב לשלם להם משכורת. אני מבין שהם מחייבים ישירות את הלקוח."

"אני כבר מרגיש יותר טוב," אומר סקוט, "השיחות עם אבי תמיד גורמות לי לחוסר שקט.

אני רוצה לשתף אותך שיסמין ואני יחד. חשבתי כל הזמן שאני צריך לבוא אליה נקי מבעיות. עכשיו אני מבין שהנוכחות שלה עוזרת לי, מאפסת אותי."

"אני שמח לשמוע. אתה גבר של אישה אחת, לא מאלה שמחפשים הרפתקאות, ואני שמח שמצאת בה את השותפה המתאימה," אני אומר לו.

"ואתה? אני יודע שאתה זאב בודד, אבל יש לי הרגשה שחל בך שינוי. אתה נראה מתון יותר," אומר סקוט.

"אל תלך סחור סחור. פשוט תאמר את מה שאתה רוצה לאמר," אני אומר לו.

"אם כך אנחנו מבינים אחד את השני," הוא אומר לי בחיוך.

"החיים הם לא שחור ולבן," אני אומר לו. אין לי חשק גדול לשתף אותו במה שעובר עליי כעת.

אנחנו יושבים בחדר העבודה שלי ואני עוזר לסקוט לארגן בכתב רשימה של מה שהוא זקוק לו במשרד החדש. "אני מציע שתפנה למייפל שתעצב לך את המשרד. היא בקיאה בתחום העסקי ויש לה פתרונות מאד מיוחדים. היא חברה טובה של יסמין ואני בטוח שהיא תשמח לעזור."

"אתה מכיר ציירת בשם סקיי?" הוא שואל אותי פתאום משום מקום.

"שמעתי עליה, וראיתי ציור אחד שהיא ציירה.  היא ציירת מדהימה בעיני," אני עונה לו ומנסה להבין מה גורם לו לשאול אותי עליה.

"אני מבין אם כך שלא פגשת אותה פנים מול פנים," הוא ממשיך.

"לפי מה ששמעתי איש לא פגש אותה," אני עונה, "מסתבר שיש בה משהו מסתורי, מה שלא גורע מהכשרון האדיר שלה."

"אתה יודע מה הקשר שלה למייפל?" שואל סקוט.

"לא ידעתי שמייפל מכירה אותה," אני עונה בכנות.

 סקוט מושך בכתפיו וממשיך לדבר איתי על המשרד, משאיר אותי לתהות למה הוא דיבר על הציירת האלמונית.

למרות שאני הולך הערב למועדון השחקים, אני מזמין לנו משהו לאכול. אני בטוח שלא יהיה לי חשק גדול לאכול, בעיקר כשאני יודע שמייפל לא תגיע לבד.

כשמגיע הערב אני מתקלח ובוחר את בגדי בקפידה, מכנס כחול וחולצת בד כחולה שמדגישה את צבע עיניי, וכמובן אני מתיז עליי את הבושם האהוב עלייה, הצייד הצפוני.

אני נוסע לאסוף את קאלי שמתרגשת לראות אותי. אני מחייך למראה השמלה החשופה שהיא לובשת, למרות שאמרתי לה שזוהי מסיבת יום הולדת של המזכירה שלי.

"אתה מעלף כרגיל," היא אומרת לי אחרי שאני מחמיא לה על לבושה.

יש לי הרגשה שהיא מרגישה בחושים שלה שיש סיבה שהזמנתי אותה לארוע, רק שאינה יודעת מהי. אין ספק שהטון בו אני אומר לה זאת מסגיר את מה שאני מרגיש.

"מי זאת?" היא שואלת.

"אמרתי לך שהיא מזכירת החברה," אני מעמיד פנים שלא הבנתי.

"נו באמת דן," היא אומרת.

"אני לא מבין מה את רוצה," אני אומר בפנים חסרות רגש.

"הבנתי. אתה רוצה שאגלה בעצמי," היא ממשיכה.

"אין לי מושג על מה את מדברת. אף פעם לא הבנתי את שפתן של הנשים. ספרי מה איתך?" אני שואל.

היא לא טיפשה היא יודעת שזה לא ממש מעניין אותי ובכל זאת מתחילה לספר לי.

אנחנו מגיעים למועדון וכולם כבר שם. כולם פרט למייפל. אני יודע שאני חייב לשלוט בתגובות שלי כדי שאיש לא יבחין במה שעובר עליי.

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

אני יושבת עם אית'ן על המצגת של מועדון השחקים. הישיבות איתו מעלות לי את המצב הרוח. הן מזכירות לי את הימים שניהלתי את המשרד שלי, ואני גאה בבחירת האנשים שהקפתי את עצמי.

הוא מכיר אותי טוב ויודע איך אני אוהבת להגיש את המצגת.

"נו באמת מייפל," הוא אומר לי, "את לא חוסכת מחמאות ממני בעוד שאת רוב העבודה את עושה. את יודעת שהעיצוב הוא שלך. אני רק מרכיב את המצגת ממה שאת שולחת לי, זה לא באמת העיצוב שלי."

"אתה לא יודע לקבל מחמאות. אתה יודע בדיוק מה אני רוצה ועושה זאת בצורה נפלאה. לו הייתי שולטת בתוכנות כמוך לא הייתי צריכה אותך," אני עונה לו.

"אני חושב שאחרי שאתקן את התיקונים שדיברנו עליהם המצגת תהיה מוכנה," אומר אית'ן, "וכמובן שנשאר להוסיף את הכותרות."

אני מסתכלת על השעון. "אני לא מאמינה שכבר כל כך מאוחר," אני אומרת לו. כיוון שהסטודיו עדיין לא מוכן, החלונות מכוסים כך שאי אפשר להבחין מתי הלילה יורד.

אני ממהרת לדירה וחושבת בדרך מה ללבוש. אני מניחה שדן לא יבוא לבד, ואני מרגישה שאני חייבת להתלבש בצורה שתגרום לו להחסיר פעימה.

אני מתקלחת בזריזות ומודה על כך שחפפתי הבוקר את השיער, כך שנשאר לי רק להתלבש ולהתאפר.

אני לובשת את השמלה הכסופה הצמודה ומעליה חלק עליון ארוך יותר, שקוף למחצה בשחור. אני בוחרת במגפונים בעלי עקב גבוה בשחור.

כשאני מסיימת להתאפר נשמעת התראת הודעה.

דילן מ'קליין:

מחכה לך בכניסה לבניין.

אני עונה לו מייד.

מייפל וייאטסטון:

יורדת מייד.

אני מעיפה מבט מרוצה לעבר בת דמותי שנשקפת אליי מהראי. אין לי ספק שדן לא יוכל להישאר אדיש אליי, גם אם הוא לא מאוהב בי.

דילן  ממתין מחוץ לרכב שלו, מוכן לפתוח בפניי את הדלת כיאה לג'נטלמן אנגלי. אני סוקרת אותו במהירות וגאה בבחירת הבגדים שלו. הוא בהחלט גבר מרשים שיודע מה ערכו.

אני מתיישבת ברכב ומכניסה את הכתובת של המועדון למכשיר הניווט.

"את מהממת," הוא אומר לי בהערכה, "אני בטוח שתשברי הרבה לבבות היום."

"ממש לא. אני לא אהובת הקהל," אני עונה לו, "בעיקר בקרב הנשים. אתה עוד תראה."

"לא ברור לי מאיפה בא המשפט הזה, אבל אני בטוח שאת טועה. אלא אם כן את חושבת שאין לי טעם טוב בנשים," הוא עונה לי ונד בראשו.

אנחנו מגיעים למועדון. הוא ממהר לצאת מהרכב ולפתוח בפניי את הדלת. אני כל כך לא רגילה לגינונים האלה. לירוי אף פעם לא הקדיש מחשבה לנושאים כאלה. לפעמים הייתה לי הרגשה שגם אם אשאר ברכב הוא לא ישים לב.

דילן מושיט לי את זרועו ואני נתלית עליה. אני ניזכרת ששכחתי את המתנה ברכב וחוזרת לקחת אותה.

דילן שוב מושיט לי את זרועו. הפעם הוא הולך זקוף ומפגין את בטחונו העצמי. הוא בהחלט גבר מרשים. הוא גבר שקל להתאהב בו. לו רק יכולתי למחוק את המחשבות על דן ממני, בהחלט היה סיכוי שהיה קורה ביננו משהו.

לא השליתי אותו בקשר אליי, אבל הוא אמר שלא יוותר. יש לו סבלנות כי אני שווה שיחכה לי.

אנחנו נכנסים למועדון לקומת ה VIP.

"לא אמרת לי שאני צריך להביא אפוד מגן. לא נורא. אני מוכן להקריב את חיי למענך," לוחש לי דילן. העיניים שלו צוחקות אליי וגורמות לי לחייך.

*

את דילן הכרתי בביקור החטוף שלי עם ליאה במיו מילאן לונדון. הלכנו לארוחת צהריים ודילן היה שם.

אמנם  על הלב שלי כבר היה חרוט שמו של דן אבל לא יכולתי להתעלם מהגבר המרשים הזה, בעל השיער שחור כפחם, שעיניו בצבע חום בהיר מאד הביטו בי במבט חודר וסקרן.

"תכירי את בן דודי דילן," אמרה לי ליאה להפתעתי, "אבי ואביו אחים."

דילן ניצל את העובדה שנערכה בינינו הכרה והתיישב מייד לידי.

"נעים מאד," אמר דילן ולחץ את ידי. מבטו בחן את אצבעותיי, והוא חייך מרוצה כשהבחין שאינני עונדת טבעת, "ומי את?"

"אני מייפל," עניתי לי קצרות.

הוא הביט בי בפליאה. לא היה לי ספק שגבר כמוהו רגיל שנשים מתעלפות למראהו ובצדק. מה שהוא לא ידע שאני תמיד מוקפת גברים כמוהו ולמרות שהוא בהחלט הטיפוס שלי, אני לא מהנשים שמתרגשות מגבר כריזמטי כמוהו.

ובכל זאת נקשר בינינו קשר חברי קרוב, זאת לאחר שהבהרתי לו שאני לא מחפשת כעת זוגיות

*

"את ממש לא פופולרית," הוא ממשיך לדבר אליי בשקט.

"מה עובר עליך אביר שלי?" אני שואלת.

"יש כאן גבר בעל שיער שחור ועיניים כחולות שמביט בי באופן שלא משתמע לשתי פנים. מין מבט כזה של 'מה אתה עושה פה? היא שלי.'"

אני לא מתאפקת וצוחקת. "תמיד חשבתי שלאנגלים אין חוש הומור," אני אומרת לו.

"נו באמת. חשבתי שאת מכירה היטב את ליאה," הוא עונה לי.

"אתה צודק," אני עונה.

"ערב טוב, זה דילן," אני מציגה אותו .

"ערב טוב," הוא אומר.

"איזו כניסה דרמטית," אומרת בלעג רוקסן.

"עכשיו אני מבין," לוחש לי דילן.

"תמיד חשבתי שאתה גבר חכם," אני עונה לו.

"אז מי אתה דילן?  איפה הכרתם? או אולי אתה מסוג החברים ששולפים בעת הצורך?" יורה לעברו רוקסן.

"לא יפה מייפל, לא הכנת אותי לתחקיר. אני מקווה שלא אכשל בו. כבר אמרתי לך שאני מוכן ל.." הוא מחניק חיוך.

"לא קלטתי את שמך," פונה דילן לרוקסן ועוטה על עצמו את החזות הכה מוכרת של גבר אלפא.

"לא אמרתי לך את שמי," היא עונה לו בלעג.

"האם את מוכנה לגלות לי אותו? בעצם לא משנה. בואי נראה אם אני זוכר את השאלות. איפה…הכרתי…את מייפל," הוא מעמיד פנים שהוא חושב.

"זאת שאלה מאד קלה. בלונדון. הייתי במועדון והיא רקדה ריקוד אירוטי כזה על עמוד ואני רציתי לדחוף לה כסף לבגד שלה אבל…" הוא משתתק . הוא נהנה מהגלים שהסיפור שלו עורר. ההתלחשויות של כולם נשמעות באוויר.

אני מגניבה מבט לעברו של דן. הוא בהחלט לא מרוצה ממה שהוא שומע, אבל שומר על פני פוקר.

"ברור לך שאני צוחק. אני בטוח שאת יודעת שמייפל לא רוקדת במועדונים על עמוד. הכרתי אותה בארוחת צהריים, ביום שטוף גשם, בלונדון. בת דודי ליאה רוטשילד הכירה בינינו."

דילן לא נותן לה להגיב וממשיך.

"מי אני שאלת? תשאלי בלונדון מיהו דילן מק'ליין. אני בטוח שתקבלי שלל תשובות. כן, אני מאלה שכותבים עליהם דבר אחד או שניים במדור…הפיננסים של הסיטי של לונדון.

בחיי שאני צריך מזכירה לכל השאלות שלך. מה שאלת עוד?"

"אתה באמת חושב שאתה מצחיק?" שואלת רוקסן בטון ציני.

"גם את מאלה שחושבת שלאנגלים אין חוש הומור?" הפעם הטון שלו משתנה.

אני רואה את מבטה הנסוך של איילין.

"באנו לחגוג יום ההולדת לאיילין. הדרמה הזאת ממש מיותרת," אני אומרת לרוקסן.

"מזל טוב מתוקה," אני אומרת ומגישה לאיילין את המתנה שלה.

היא מניחה את השקית על השולחן, ורוקסן מושיטה יד לראות מה יש בה.

"שלא תעזי לגעת," אני מסננת לעברה, "אין בך טיפת כבוד. זאת מתנה של איילין והיא תסתכל עליה מתי שתרצה."

רוקסן נרתעת לאחור.

"נראה לך שאני מחכה רגע אחד?" אומרת איילין בחיוך ומושיטה יד לשקית.

"אני יכולה להבטיח לך שלאף אחד בניו יורק אין כזה. זה הגיע ישר ממילאנו עבורך," אני אומרת לה.

"אני לא מאמינה," אומרת איילין בעיניים נוצצות בזמן שהיא אוחזת במעיל העור שקניתי לה.

"צירפתי לך פתק החלפה. למרות שזה בא ישירות מהמפעל, את יכולה להחליף אותו במיו מילאן ניו יורק," אני אומרת לה.

היא ממהרת למדוד אותו. "נראה לך? את יודעת כמה חלמתי על מעיל כזה."

"זה לא הכל," אני אומרת לה ומסמנת בראשי לעבר השקית.

"מגפיים של מרצ'לו? מייפל ממש הגזמת," היא אומרת בדמעות.

"תגידי לי שלא חלמת גם עליהן," אני אומרת בחיוך. כמובן שגם אותן היא מודדת ולשמחתי הן מתאימות לה כמו כפפה ליד.

"אני מודה שחיכיתי לראות מה תיקני לי השנה, אבל לא ציפיתי לדבר כזה. תודה מייפל, אין לי מילים."

"זה מדהים כמה רחוק מייפל יכולה ללכת כדי למשוך תשומת לב," מסננת רוקסן.

"חשבתי שאת ממורמרת רק בשעות העבודה. בשעות האלה אני נותנת לך להשתלח בי כמה שאת רוצה.

עכשיו לא רק שזה זמן הפנאי שלי, אלא יותר מזה את פה לחגוג יום הולדת. העולם לא סובב סביבך רוקסן," אני אומרת לה את מה שהיא נוהגת לאמר לי תמיד.

"אני חושבת שעדיף שאלך. בואי מעורר אנרגיות לא טובות," אני אומרת לאיילין וקמה.

"את לא זזה מפה. אני זקוקה לך כשאני אומרת את מה שתכננתי לאמר היום," אומרת איילין, "הגיע הזמן."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם