מעצבת את חייה א (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 34 – סערה גדולה

on
דצמבר 15, 2022
דן סקיי

 דן

אני מנסה להסדיר את נשימתי בזמן שאני עולה בעקבותיה, מדרגה אחרי מדרגה.

אני עוקף את שמלתה השחורה שמונחת על המדרגות, מכסה   שתיים מהן. המבט שלי לא סר מגופה המושלם. כשהיא מגיעה לקצה המדרגות היא מסתובבת ומבט שואל על פניה.

מבטי מהופנט על משולש הבד שמכסה את מרכז נשיותה. 'אתה חייב להתאפס,' אני פוקד על עצמי ומרגיש כבר את הדם מכל גופי מתרכז בנקודה המסויימת הזאת שמבעירה את כולי.

אני מצביע באצבעי לכיוון שמאל שם נמצא חדר השינה שלי. אני מגביר את צעדיי ומספיק לראות אותה מושיטה יד לחזיה שלה וגורמת לה לצנוח על הריצפה. בפתח חדר השינה היא אוחזת בשני קצוות תחתוני החוטיני ומסירה גם אותם.

בלי לחשוב אני מתכופף ומרים אותם. אני מרגיש שאני חייב להריח אותם כדי לדעת שאני לא הוזה אותה. הריח של מבשם הכביסה שלה חודר לאפי. אני לא הוזה, היא פה! אני מכניס אותם לכיס מכנסיי ונכנס לחדר.

עכשיו כשהיא יחפה צעדיה לא נשמעים, אבל אין לי צורך לנחש לאן מועדות פניה.

היא מסיטה את השמיכה המכסה את מיטתי, לא מעיפה אפילו מבט אחד להתרשם מחדר השינה שלי.

היא ניגשת אליי וללא מילים מורידה ממני את מכנסי הטרנינג שלי. היא כבר רואה כמה אני מתרגש בגללה. הבליטה בבוקסר שלי לא משקרת.

היא מסירה גם אותם ומלטפת באצבעה את הזיקפה שלי. חיוך קל מופיע בקצות שפתייה.

"אוהבת?" אני לא מתאפק ושואל. מאיפה צצה השאלה הזאת אין לי מושג. מעולם לא הטריד אותי מה נשים חושבות עליי או על הזין שלי.

"מושלם," היא עונה לי, אוחזת בידי ומובילה אותי למיטה.

היא נשכבת על המיטה ומפסקת את רגליה, חושפת בפניי את המבנה המושלם של איבריה המוצנעים.

אני מרגיש את הדופק שלי מואץ. כל דבר שקורה כעת חדש לי. מעולם לא בחנתי בעיון גוף ערום של אישה.

"בוא כבר," היא מאיצה בי, "אני רטובה."

אני מפסק באצבעותיי את שפתייה וחודר איתן לתוכה. היא בהחלט מוכנה. ובכל זאת אני רוצה שאיתה זה יהיה אחרת, איטי יותר, ממושך יותר.

אני מתמקם מעליה. היא נראית לי קטנה יותר, אולי כי אני רגיל לראות אותה על עקבים. אני נושם עמוק ומתקרב לפניה. כמה חיכיתי לנשק אותה.

אני מניח את שפתיי על שלה לרגע, אבל לא מתאפק ונסחף איתה לנשיקה סוערת. עליי להילחם עם עצמי כדי לא לגמור רק מהמגע של עורי על עורה.

"קונדום," היא מזכירה לי ואני ממהר לשים אותו עליי, מקווה בכל ליבי שאחזיק מעמד.

היא כורכת את רגליה סביבי ומאיצה בי לחדור לתוכה.

אני לא יכול יותר וננעץ לתוכה באחת, מה שגורם לה לנשוך את שפתיה בחיוך. "בדיוק כך," היא לוחשת לי.

כל תנועה שלי מגבירה גם בה את האש והיא מתחילה לגנוח בקול. היא לא מוציאה מילה, רק משמיעה קולות הנאה מה שגורם גם לי לגנוח בקול ללא בושה.

למרות שהגוף שלי כבר רותח להפתעתי אני מחזיק מעמד ונהנה מהחיכוך המדהים הזה בינינו. המוח שלי ריק ממחשבות וכל כולי מרוכז בלענג אותה.

ככל שאני מגביר את הקצב כך היא נעה יותר מתחתי. אני לא מכיר את זה. זה מטריף אותי עוד יותר. "אוצר שלי," אני לוחש לה, "יהלום נדיר שכמותך."

אני מעלה חיוך על פניה והיא שולחת יד לעבר לחי ומלטפת אותה ברוך. איזה מגע נעים יש לה. אני כל כך מאושר.

היא נצמדת אליי כל פעם שאני חודר שוב אליה וכולאת אותי לרגע בתוכה.

"אני גומרת," היא לוחשת לי לבסוף ואני מרגיש את גופה נרעד מתחתיי. אני מאבד שליטה ומרגיש את השפיכה נורת מתוכי לתוכה, כשהדופק בגופי מגביר את פעימותיו במהירות.

מעולם לא חוויתי גמירה כזאת. היא עדיין לא משחררת אותי, ואני מפחד שאצנח עליה עם כל כובד משקלי.

רק כשנשימותיה נרגעות מעט, היא מורידה ממני את רגליה ונושפת נשימה אחת ארוכה.

"מושלם," היא אומרת לי שוב ומעלה חיוך על שפתיי.

"הייתי רוצה להישאר בך לנצח," אני לוחש לה אבל יודע שעוד מעט תעלם הזיקפה שלי ועליי לצאת.

אני יורד מעליה בחוסר רצון, מסיר את הקונדום ופונה לעבר המקלחת.

"את באה?" אני שואל אותה.

"תלך," היא עונה לי.

"מפחדת להתקלח עם סבון גברי?" אני צוחק איתה ונכנס למקלחת לכוון את המים.

אני נהנה מכל רגע מתחת למים. הלב שלי רוקד מרוב שמחה. היא לא נכנסת אחרי, אך כיוון שדלת המקלחת סגורה ואיני רואה אותה, אני מבין שהיא נרדמה.

אני יוצא מהמקלחת המואר לחדר החשוך. לרגע נדמה לי שאני לא רואה טוב, והיא כנראה עטפה את עצמה בשמיכה. כשאני מתקרב אני מבין שהיא לא כאן.

'כנראה שהיא ירדה למטבח לקחת משהו לשתות,' חולפת המחשבה במוחי. זה בהחלט נשמע הגיוני אחרי הריקוד הסוער בינינו.  אני יוצא מחדרי עם המגבת כרוכה סביב מותניי. שביל הבגדים שהשאירה אחריה נעלם. אני כבר מבין וניגש לארון המעילים. העובדה שנעליה לא פה מאשרת לי את מה שחשבתי.

'אז הלכת,' אני מסנן בכעס.

אני עולה בריצה לחדר השינה, מושיט יד לכיס מכנסיי ומוצא את החוטיני שלה שם.

'כל כל בער לך ללכת שוותרת על הפנתרה הוורודה שלך, העיקר לא להישאר איתי. למה בכלל באת?' את המשפט האחרון אני צועק לחלל החדר.

אני לא שולט בעצמי. המוח שלי לא חושב בבהירות. אני מחפש את הנייד, לא זוכר איפה שמתי אותו, מה שאף פעם לא קורה לי. אני יודע למה זה קרה. כל כך התרגשתי שהיא באה.

אני נזכר שהנחתי אותו על הדלפק במטבח ויורד בריצה לקחת אותו.

'קיבלת ציון מושלם. איזה כבוד גדול,' אני מדבר אל הזין שלי. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

אני מתקשר לריי.

"אתה יכול להסביר לי," אני יורה לעברו מיד כשהוא עונה, "מה אני צריך להבין מכך שאישה באה אליי וביקשה שאזיין אותה. הסכמתי, אין ספק שהיא שווה את זה, היא אפילו נתנה לי ציון שהיה מושלם. רגע אחרי כשנכנסתי להתקלח היא נעלמה בלי לאמר מילה."

אני נזכר שכבר דיברנו עליה בשיחה הקודמת. "אל תנסה לנחש מי זאת," אני ממהר להוסיף.

"אני ממש לא יודע מה לאמר לך," הוא עונה לי. אני שומע את הפליאה בקולו, "בבקשה תאמר לי שהשתמשת בקונדום."

"ברור. אני לא מטומטם," אני עונה לו בכעס.

"זאת הפעם הראשונה שלך איתה?" הוא שואל.

"כן," אני נאנח.

"אני באמת לא יכול להבין אותה," הוא אומר, "מה שאני לא מבין זה  למה בכלל היית איתה. חשבתי שאתה מעוניין ב…לא משנה."

האם הוא בוחן אותי?

אני מסיים את השיחה איתו. ברור לי שאין לו תשובה לתהייה שלי למה היא עשתה זאת.

אני מתחיל להריץ במוחי את השיחה שהובילה לבואה. ריי צודק. למה בכלל הסכמתי שתבוא ובכך שברתי כלל ברזל שאני שומר עליו באדיקות מיום שאני פעיל מינית.

מעולם לא נכנסה אישה לביתי, בטח לא לחדר השינה שלי. מעולם לא נשארתי לישון עם מישהי אחרי שזיינתי אותה.

למה אני כועס שהיא הלכה? אני יודע למה. לראשונה בחיי רציתי שתישאר איתי כל הלילה, שתישן מחובקת בזרועותיי. אני שישן תמיד לבד, התרגשתי לישון איתה.

אני יודע שעליי להרגיע את עצמי לפני שאני פונה אליה.

מייםל וייאטסטון

מייפל וייאטסון

מייפל

אני ממתינה למונית בכניסה לשלישיית המגדלים.

מאד מוזר שלא מצאתי את התחתונים שלי. אני יודעת בדיוק היכן הורדיתי אותם, והם לא נמצאו בשום מקום. האם הוא הסתיר אותם ממני בכוונה? אולי חשש שאני מתכוונת להעלם ונקט משנה זהירות? לא נראה לי. לא נתתי לו סיבה לחשוב שזה כך.

עכשיו אני מתחרטת שעשיתי זאת. אני לא יודעת מה איתו, אבל עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש כשעושים זאת נכון, זה רק יגרום לי לרעב גדול, מה שלא היה בי קודם, ולהתגעגע אליו עוד יותר.

המחשבות שלי נודדות לנישואים שלי.

*

מי שהיה מתבונן בנו מהצד היה אומר שתדירות של שלוש ארבע פעמים בשבוע זה דווקא טוב. היו ימים שעשינו זאת יותר מפעם אחת.

את הקצב הכתיב לירוי. מתי שהוא רצה עשינו זאת. אני תוהה אם זה היה תלוי בי האם הייתי יוזמת.

הניסיון הראשון שלי היה עם נער בגילי. התנסות של שני חסרי ניסיון.

לירוי מבוגר ממני בעשור. הוא היה בן עשרים ושמונה כשהכרנו ובעל ניסיון לא קטן.

המעשה היה תמיד חפוז, ללא משחק מקדים, ללא חיבוק או נשיקה, מה שגרם לי כל החודשים מאז שנפרדנו לא להזדקק לזה.

כך היה עד הלילה הזה.

*

לרגע עולה בי המחשבה להיפגש עם יסמין ונטלי, אבל אז אני נזכרת שאני בלי תחתונים. ברור לי שכשאחזור הביתה לא ארצה עוד לצאת.

אני אומרת לנהג המונית שייקח אותי לדירתי במונטגומרי הייטס. הדבר הראשון שאני עושה הוא להתקלח ולהוריד את הריח שלו ממני. אני לא רוצה שום זכר ללילה הזה.

אני מתלבשת ומוציאה מהארון בד קנבס, מצמידה אותו לקיר, מביאה צבעים ומתחילה לצייר. אמנם הוצאתי את הקופסה המכילה שלל צבעים, אבל יש לי צורך רק בשניים- אדום ושחור.

אין איש בעולם שיודע מיהי הציירת האלמונית סקיי. אפילו לא החברות שלי. הן ראו אותי מציירת מעט אבל מעולם לא ראו את הציורים שלי באמת, ולכן אני מעדיפה לצייר בחדר השינה שלי, רחוק מעינייה של יסמין.

התקנתי בבית מערכת אזעקה, וכאשר מישהו מגיע לפתח הדלת אני מקבלת התראה. זאת הסיבה שאני מתיישבת לצייר ללא חשש.

אני לוקחת את הנייד שלי ומניחה לידי למקרה שתתקבל התראה, ונזכרת שהעברתי אותו ל'שקט.' אני מכירה את עצמי ויודעת שברגע שאתרכז בציור לא אשים לב למסך אם יואר ולכן אני מעבירה אותו חזרה ל'צלצול.'

אני מתחילה לצייר ועד מהרה הבד הלבן מוכתם בדם האדום ובאפילה השחורה. השדים שבתוכי יוצאים ממני ומתנחלים על הבד.

כשנשמע צלצול הטלפון, אני מביטה בו מופתעת. שמו של דן מופיע על הצג. אין לי מושג כמה זמן אני מציירת ומסתכלת קודם כל לראות מה השעה. אחת עשרה בלילה כעת.

אני מבינה שאין טעם שאתחמק מהשיחה הזאת. מתישהו היא תקרה.

"מה חשבת לעצמך?" הוא יורה לעברי מייד.

"זה היה באוויר בינינו," אני מדקלמת את הנאום שמתרוצץ לי בראש מרגע שעזבתי את דירתו, "עכשיו כבר לא."

"את חושבת שחסרות לי זונות? אין לי בעיה למצוא איזה זונה שאני רוצה. בשביל מה באת בכלל?" הוא אומר וגורם לי להחנק. זה מה שאני בעיניו?

"אז הנה עוד אחת נוספה לך לאוסף. אתה יכול לסמן עליי V," אני אומרת ומנתקת.

העלבון כל כך צורב בגרוני שאני לא מסוגלת להמשיך בשיחה ומנתקת את הטלפון.

אני לוקחת את בד הקנבס, מכניסה אותו למקלחת ומתיזה עליו מים חמים. נחלים של אדום ושחור נשטפים ממנו, לא משאירים זכר למה שציירתי. אני לוקחת את הבד, עוטפת אותו במגבת, אוספת את הצבעים ומחזירה אותם למקום המחבוא בחדר הארונות שלי בו אני מסתירה אותם.

אני נכנסת למטבח ומספיקה לאפות חמישה מגשים עמוסי עוגיות עד שיסמין חוזרת הביתה.

"מה עובר עלייך קוקי?" היא שואלת בדאגה.

"לא יכולתי להרדם," אני עונה לה ומושכת בכתפיי, "את יודעת שאני לא מאלה שסדרות טרש בטלוויזיה גורמות לה להרדם.

חוץ מזה שהכנתי את העוגיות שאת הכי אוהבת כך שאין לך מה להתלונן."

"חבל שלא באת," היא אומרת, "כל כך נהניתי לרקוד. היית חסרה לי."

"במחשבה שניה, גם אני מאד מצטערת. זה היה סתם ערב מבוזבז. אני צריכה להקשיב לך יותר."

"אישרת את בואך למשחק?" היא שואלת.

אני ניגשת להביא את הנייד ורואה את ההודעה על קיום המשחק מחר בלילה.

אני מאשרת את השתתפותי. ברור לי שאני חייבת להגיע, לשדר שהכל אצלי בסדר.

כולם אישרו את השתתפותם כולל דן. אני בודקת ממתי ההודעה. מסתבר שהיא עלתה רק לפני כמה דקות, מה שאומר שהיא עלתה אחרי השיחה שלי איתו.

אני מנקה את המטבח, משאירה את המגשים על השיש, והולכת לישון.

יום שלישי בבוקר

כריס מודיע לי שהדוח של סקוט הגיע. יש כמה תיקונים והם יעשו על ידי הצוות של רוי. "רוי כמובן לא סיפר לסקוט שמדובר בך. ברור לך שרוי מסרב לקחת ממך כסף," אומר לי כריס.

"אני אדבר איתו. אני מבינה שהעיסקה לקראת סגירה," אני אומרת.

"את כבר מכירה אותי, השגתי לך מחיר לא יאומן. סקוט הבין בדיוק מה אני צריך ממנו בדוח וזה מאד עזר, וגם העובדה שהקונה זקוק דחוף למזומן ולכן מוכן להתפשר על המחיר.

בכל מקרה אני אעביר לך בקרוב את הסכום שעלייך להעביר. אני יכול לאמר לך שהוא לא עולה על הסכום שהקצבת לי," אומר כריס בטון מרוצה.

הלב שלי הולם בחוזקה. "אני לא מאמינה שעשית זאת," אני אומרת לו בהתרגשות.

אני מתקשרת לרוי. "אני לא מוכן לשמוע ממך מילה אחת על כסף. את עושה כל כך הרבה למעננו. גם כשסגרת את החברה שלך לא הפסקת לדאוג לנו ולספק לנו עבודה. את תמיד משיגה לנו עסקאות מעולות ואת מסרבת לקבל אחוזים עבורן," הוא מדבר בשטף.

"מכיוון שבתוכנית שלי להקצות לכם מחסן לכלים שלכם, אני מוכנה שלא תגבו עבור העבודה, אבל עבור החומרים אני משלמת, ועל זה אין מקום לויכוח," אני אומרת לרוי.

"את רצינית?" הוא אומר בהתרגשות.

"תמיד," אני עונה.

"אני מתכוון לגבי המחסן. את יודעת כמה זה יעזור לנו?" הוא ואמר.

"אני יודעת," אני עונה ומחייכת לעצמי. אני מכירה את הצוותים שלי כל כך טוב וצפיתי את השיחה הזאת.

"בואי ניפגש במקום," מבקש רוי.

אני יודעת שסקוט כבר הגיש את הדוח, וגם אם בכל זאת יגיע במקרה, אני נפגשת עם ראש הצוות שלי כך שזה לא מסגיר את הקשר שלי למקום.

אני מציינת ביומן הפעילויות שלי שיש לי פגישה עם ראשי הצוותים בשעות הקרובות.

אני לובשת אוברול כחול ונעלי ספורט לבנות גבוהות, ונוסעת לסטודיו.

אני עוברת עם רוי בין החדרים ומראה לו מה אני רוצה לעשות בכל אחד מהם.

"הייתי רוצה גם שרותים בחלק של סטודיו סקיי. כשהסטודיו לריקוד יתחיל לפעול, וזה יקרה מאד בקרוב, תהיה תנועה ערה בחדרי השרותים והמקלחת, ויהיה לי נעים יותר אם יהיו לנו שירותים כפולים גם בחלק השני," אני מסבירה לו.

"ומקלחת?" הוא שואל.

"אין צורך," אני עונה לו, "בסך הכל מי שיבוא לגלריה של סקיי לא בא להתקלח."

הוא צוחק. "הבנתי."

"אני מודה לך על האמון שאת נותנת בי. את תמיד עם הרבה סבלנות כלפיי. אני מזכיר לך רק שאני מתקשה עם השרטוטים שלך וצריך שיסבירו לי הכל בעל פה," אומר רוי נבוך בזמן שאני מעלה את השרטוטים על המחשב.

"נו באמת רוי. אין זה הפרוייקט הראשון שלנו. השרטוטים האלה הם בשבילי כדי שאדע להסביר לך," אני אומרת למרות שאני משוכנעת שיש לו מחסום פסיכולוגי והוא לא שם לב שאני מסבירה לו הכל מתוך השרטוטים והוא מבין את ההסבר בלי בעיות.

אנחנו מתקדמים יפה עם תכנון החדרים במבנה. אני מעלה רעיונות, רוי מוסיף משלו ואנחנו מגבשים יחד את התוכנית הסופית.

הסכם המכירה נשלח אליי, אני חותמת עליו חתימה אלקטרונית ומחזירה לכריס.

אני מעבירה למנהל הבנק שלי את המכתב של כריס ובו הפרטים לגבי ההעברה ומקבלת תוך כמה דקות טופס מהבנק לחתימה עבור ההעברה הבנקאית, יחד עם אישור שהסכום הועבר לעורך הדין כריס ברוקלין עבור עסקת הרכישה של סטודיו סקיי.

אני מתקשרת ליסמין. "הסטודיו שלנו!" אני אומרת לה בהתרגשות. היום יותר מתמיד אני זקוקה לזה.

"אני כל כך מתרגשת!" היא אומרת לי, "אני כבר מגיעה."

"את חושבת מה שאני חושב?" שואל אותי רוי.

אני מביטה בו בריכוז מנסה לחשוב על מה הוא מדבר.

"את זוכרת את היום הזה שארזנו את הרהיטים של החברה שלך ואמרנו שיום אחד נשוב לקחת אותם? היום הזה הגיע. בואי ניגש למחסן ונבחר מה להעביר לכאן. את השאר נמכור," הוא אומר לי בהחלטיות.

אני מחכה ליסמין שתבוא ומספרת לה על הרעיון של רוי. את אחר הצהריים אנחנו מבלים בחברת האחסנה בסימון הרהיטים שנקח משם.

"איזה כייף שיש לך טעם כזה משובח, מה שיוסיף ערך רב לסטודיו. בסוף הוא עוד יופיע בירחון לעיצוב פנים," אומרת יסמין.

"רק זה?" אומר, "אני רואה אותה שוב על הבמה עם פרס מעצבת השנה."

"רק שיהיה לך ברור שבשנה הבאה אני איתך בטקס," אומרת יסמין.

"את יודעת היטב למה ביקשתי שלא תגענה השנה. כאילו שזה עזר. לירוי תמיד מוצא מה לאמר," אני עונה לה.

בזמן שרוי מסכם עם בעלי חברת האחסנה את ההובלה, אני מתקשרת לאירלנד.

"עשיתי את זה," אני אומרת לה בהתרגשות, "סגרתי עיסקה על הסטודיו."

"אני כל כך מתרגשת בשבילך. מתי אפשר לבוא לראות אותו?" היא שואלת, "אני רוצה לדבר עם יסמין. הייתי רוצה לעשות כתבה על הסטודיו לריקוד כשהיא תהיה מוכנה. כולם כבר יודעים שהיא עומדת לפתוח סטודיו חדש. אני חושבת שככל שאפרסם את זה מהר יותר, כך ירדו מהר יותר מהסיפור של ניקה סטרסנובה."

"דברי איתה," אני אומרת לה ומוסרת את הטלפון ליסמין.

אני ניגשת למשרד בו יושב רוי וסוגר את פרטי להובלה. הוא מגיש לי את הרשימה שערך ואני עוברת עליה. "את חושבת שארבע עמדות שרטוט יספיקו?" הוא שואל.

"בהחלט. היום עובדים איתי אית'ן המעצב וסופי המעצבת הגרפית. בשום מקרה אין לי כוונה לשכור יותר מעוד שני אנשים. אני לא רוצה לנהל שוב חברה גדולה," אני עונה לו.

"אם כך למנהל המחסן יש הצעה בשבילך לגבי הציוד שהחלטנו לא לקחת. הוא רוצה לרכוש אותו," הוא עונה לי.

"אני לא יודעת, הציוד הזה הוא די חדש וערכו הכספי רב," אני שולפת את כישוריי המשא ומתן שלי.

בעל החברה כבר מבין שאיתי זה לא ילך. "אני אחזיר לך את דמי האחסנה," הוא מנסה את מזלו.

"לא משתלם לי," אני עונה לו.

"וגם ההובלה עליי," הוא אומר.

"רק בגלל שאני לא רוצה להתעסק עם זה אני אכנע לך," אני עונה לו. רוי מפנה מבטו ממני. הוא יודע שאני מרוצה מאד מההצעה שקיבלתי.

בעל החברה חוכך את ידיו זו בזו בהנאה. "איזה משרד יפה יהיה לנו פה. עשית עיסקה טובה," הוא ממהר לאמר לי.

"מה שבטוח הוא שאתה עשית," אני אומרת לו ברצינות וחוזרת ליסמין.

"קבעתי עם אירלנד להיפגש כשהסטודיו יהיה מוכן," היא אומרת.

"מעולה," אני אומרת לה, "כבר היום יכנסו הצוותים לצבוע ולערוך את התיקונים הנידרשים. אני אדאג שהסטודיו שלך יהיה מוכן ראשון.

אני קובעת לך פגישה עם סופי, המעצבת שתכין לך את השילוט. עכשיו זה הזמן שלך להחליט איזה שלטים את רוצה. היא גם תשב איתך על עיצוב כרטיסי הביקור וחומר הפרסום שלך.

בקרוב כל העיר תדע מי הסטודיו המוביל בעיר. השם חולמת צלילים יעמוד גאה מול המרכז לאומנויות הבמה," אני אומרת לה.

אנחנו עוזבים את המקום וחוזרים לסטודיו. יסמין ממהרת לראות את הסטודיו שלה, ורוי מסמן לי לחכות איתו רגע ברכב.

"את קולטת בוס שהחברה שלך מתעוררת לחיים?" הוא אומר לי.

"מה פתאום," אני עונה לו.

"מייפל, את לא מבינה שאת פורשת שוב כנפיים? אני יודע שאת עובדת אצל דן סקיי אדריכלים, אבל כבר פתחת את הדלת לעצמאות שלך," אומר רוי בקול שקט, "חיכיתי לרגע הזה."

המילים שלו מהדהדות במוחי. איך אני יכולה להסביר לו שהוא טועה? זה הסטודיו של סקיי שאיני יודעת אם אי פעם היא תחשף לעיני העולם.

"אתה טועה," אני עונה לו, "אני תמיד מתרגשת מיצירה חדשה, אבל הסטודיו הזה נועד לשתיים שיקרות לי יסמין וסקיי. אני מנצלת את המקום גם למצוא בית לכם ולסטודיו לעיצוב. סקיי לא זקוקה למבנה כל כך גדול," אני אומרת לו.

הכאב ששורף לי בלב מליל אמש שב במלוא עוצמתו.

ואולי רוי צודק, ואני מתחילה למצוא מקום אחר?

דן סקיי

דן

כמו תמיד לפני משחק אנחנו מקבלים הודעה לאשר סופית את בואנו. החוק של שוויון בין מספר הגברים לנשים הוא שייקבע אם המשחק יתקיים.

אני יודע שאני חייב להראות שמבחינתי הכל רגיל ואני מאשר את נוכחותי מייד. תוך דקות ספרות הרשימה מלאה ונסגרת, והיא גלויה לעינינו.

אני רואה שמייפל וחברותיה היו בין הראשונות שאישרו את בואן. אני תוהה מה זה אומר.

לא תמיד אני שוקל בקפידה מה ללבוש. הלילה כן. המפגש יהיה באחד המוטלים לחוף האוקיינוס מה שמאפשר לי ללבוש משהו פחות חם.

אני בוחר במכנס שחור וחולצת בד שחורה. את הצייד הצפוני  אני מתיז בנדיבות על עורי. הגבר שניבט אליי מבעד למראה נראה בהחלט האלפא שאני רוצה להקרין.

 סקוט מודיע לי שגם הוא מוכן ואנחנו קובעים להפגש בחניון. היום אני רוצה לנסוע עם הרכב שלי.

כשאנחנו מגיעים הנשים כבר כאן מנהלות שיחה ערה. הן עומדות במעגל וחלקן מוסתרות מעיניי. אני יודע שמייפל כאן כי ראיתי את הג'יפ שלה בחניה.

אני מתקרב לעברן כשאני רואה את קלייטון מסמן בראשו ומייפל מתנתקת מהחבורה וכעת היא גלויה לעיניי. היא לובשת מכנס לבן שמחמיא לה מאד ומעליו סוודר אנגורה שחור עם מחשוף עמוק. נעלי העקב הגבוהות משוות לה מראה סקסי במיוחד.

היא עומדת קרוב לקלייטון. הוא מניח את ידו על כתפה. "כל כך צדקת. כל מה שאמרת אכן קרה," הוא אומר לה.

"היא סינוורה אותך עם היופי חיצוני שלה. אתה לא צריך לייסר את עצמך. אם נהיה כנים, המראה החיצוני הוא הגורם הראשוני למשיכה בין אנשים. אבל צריך יותר מזה.

זה נכון גם לגבי נשים שמסתכלות על גבר ובוחנות את 'השווי' שלו לפי סממנים חיצוניים.

כפי שאמרתי לך אני לא מכירה אותה, ואולי היא אישה מדהימה, אבל נוכחת בעצמך שהעושר שלך הוא זה שקנה אותה.

כל אחת מאתנו רוצה קשר עם גבר שיקנה לה בטחון, אבל יש הבדל בין זה לבין רצון לנצל ולסחוט. אני שמחה שהבנת לאן פניה מועדות. אני גאה בך," אומרת לו מייפל.

"אני מודה שהשיחה איתך עזרה לי לפקוח עיניים. בעבר הייתי נופל למלכודת שהיא טמנה לי," הוא עונה לה.

"תביט על הקבוצה המיוחדת שלנו. כל גבר כאן הוא גבר איכותי, יפה תואר וכרימזטי. גבר להתאהב בו. אבל צריך יותר מזה. עובדה שעדיין לא נוצרו כאן זוגות," היא אומרת.

"את בהחלט אישה להתאהב בה. אבל כבר דיברנו על זה ואני לא מוכן לוותר על הידידות שלי איתך," הוא אומר לה.

המילים האלה דווקא צריכות לשמח אותי, הידיעה שלא עומד לקרות ביניהם משהו, ובכל זאת הבטן שלי שורפת מקנאה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם