מעצבת את חייה 32 – מעסיקה את מחשבותיו
דן
שוב אני לבד עם המחשבות שלי, או אם לדייק המחשבות על מייפל. למה זה צריך להיות כל כך מסובך?
אני לא יכול לחכות כבר שיגיע הבוקר. אני מרגיש שאני חייב לדבר עם ריי.
*
אני מרגיש שזה קרה ממש לפני רגע, ועדיין כאילו עברו חיים שלמים מאז שכיביתי את הרגש שבי.
ככל שאני חושב על כך זה לא משהו שאני בחרתי לעשות, זה משהו שקרה באחת. רגע אחד נשמתי רגיל, ורק לאחר מכן הרגשתי שהלב שלי הפך אבן.
אני מחפש לדייק את המילים אותן אוכל לומר לריי ומתקשה.
*
"פיניתי לך את הבוקר," אומר לי ריי שמתקשר בבוקר, "אני מרגיש שאתה במצוקה."
"זה לא שאני מתמוטט," אני ממהר להרגיע אותו.
"דן, אנחנו חברים, אבל תמיד החלוק הלבן לידי," הוא עונה לי ברצינות.
"אתה מתכוון לחלוק של המשוגעים?" אני מנסה להתלוצץ איתו.
"נו באמת. למה אתה מדבר שטויות. אם יש משהו שאני יכול לאבחן בלי לשמוע ממך מילה, היא העובדה שאתה לא חולה נפש. יש משהו שיושב לך בפנים ומציק לך," הוא עונה לי, "ניפגש אצלי או אצלך?"
"איפה שתאמר," אני עונה לו, הפעם בטון רציני.
"היכן שתרגיש נוח יותר," הוא אומר.
"אני לא במצב להחליט," אני עונה לו.
"אתה בבלו ספייר? אני מניח שהנוף מהדירה שלך מדהים," הוא אומר בטון רציני פחות.
"אני מבטיח לך מבט מרהיב על העיר מארבעה כיוונים," אני עונה לו.
"תכין קפה אני בדרך אליך," הוא אומר.
אני שמח שתמיד יש במקפיא קרואסונים קפואים למקרה שיבוא אורח בלתי צפוי. זה הרגע להוציא אותם.
אני בוחר בחבילה שיש בה מבחר בכל מיני טעמים, מחמם את התנור, מוציא תבנית, מניח עליה נייר אפיה ומניח עליו את הקרואסונים.
תוך דקות ממלא את המטבח ריח של אפייה, אליו מצטרף הקול שמשמיעה מכונת הקפה בזמן שהמים עוברים דרך קפסולת הקפה בדרך למלא את הספל בקפה טרי וחם.
אני בוהה במכונת הקפה ולכן מופתע מזמזום האינטרקום. "ריי רובינס מבקש לעלות לדירתך." אומר לי השומר התורן בכניסה.
"אני מחכה לו עם קפה חם," אני עונה.
אני ניגש לפתוח את הדלת וחוזר למטבח להוציא את המגש עם המאפים.
ריי נוקש על הדלת ונכנס מייד. "מממ…איזה ריח בדיוק כמו שאני אוהב, ריח של בית," הוא אומר.
"אני משתדל, אם כי לא מרגיש לי בדיוק בית היום," אני עונה לו.
אני מתכונן להביא את ספלי הקפה לסלון, אבל ריי מתיישב על כסא הבר הסמוך לאי במטבח כאומר ללא מילים שאנחנו לא בטיפול אלא בשיחה בין חברים.
אני מעביר את הקרואסונים לצלחת ומניח גם אותה על הדלפק.
"מה שאני אוהב בסוג קרואסונים האלה שאתה יודע מנסיונך בוודאות שהם טעימים, אבל לעולם אינך יודע איזה מילוי יש בתוכם, מה שגורם לך להיות מופתע כשאתה מגלה," אני אומר לו.
"אתה אוהב הפתעות?" שואל ריי.
"זאת שאלה מאד כללית. למשל מסיבות הפתעה אני ממש לא אוהב. זה רעיון ממש מטופש בעיניי. כולם באים מוכנים למסיבה, רק בעל השמחה לא," אני עונה לו.
"מעניין שבחרת בדוגמה הזאת. למה אתה חושב שבחרת בה?" הוא שואל.
"זה מה שעלה לי בראש. זה מוזר בעיניך?" אני שואל.
"ממש לא. אני מניח שהייתי עונה כמוך, וגם מציין שאני לא אוהב שמפתיעים אותי כך," הוא עונה לי בחיוך, "ואיזה הפתעות אתה אוהב?"
"כל מה שאני יכול לחשוב עליו קשור אליה. הייתי מוכן שהיא תפתיע אותי כעת ותבוא לכאן," אני עונה במבוכה.
"אני בטוח," הוא עונה לי, "שנתחיל מהתחלה?"
אני נד בראשי.
"ספר לי… בעצם אני לא אשאל אותך שאלת. אני מקשיב לך," הוא אומר.
אני נושף את האוויר מתוכי.
"כשהייתי בן חמש עשרה…" אני מספר לו את מה שקרה באותו לילה. אני מספר לו גם על ההתנסות המינית הראשונה שלי שגרמה לי להבין שהמין זמין בלי הרבה מאמץ.
"זה בסדר אם כך אתה בוחר לחיות את חייך. איפה הבעיה אם כך?" הוא שואל.
"ההבנה שאבי עמד למות בלי שידעתי הקפיאה לי את הלב ואת הרגש. אני לא מרגיש כלום כלפי אף אישה. אין לי צורך בזוגיות, או אפילו להישאר עם אישה לילה שלם. האישה מבחינתי היא כלי לסיפוק רגעי וזה הכל," אני אומר לו, "אני יודע שזה נשמע מזעזע."
"למה זה מפריע לך?" הוא מפתיע אותי בשאלה.
אני מביט עליו בעיון מנסה להבין איזה תפקיד הוא ממלא כעת, חבר או מטפל.
"אני שומע את הכאב מבין מילותיך. לא נראה לי שהרגש שלך קפוא," הוא אומר לי.
אני יודע לאיפה הוא מוביל אותי. אני מרגיש שהוא מקלף לי את העור, מושיט יד להסיר ממני את השכבות שבניתי סביב ליבי.
"אתה יודע את התשובה," אני עונה לו בשקט.
"אני מקשיב לך," הוא אומר לי.
"מי בך מקשיב לי? " אני שואל, נאבק בכניעה בפניו.
"החבר שלך, למקרה שתהית. כבר אמרתי לך אני לא רוצה להוביל אותך, אני רוצה שאתה שתסמוך עליי, שתחשוף בפניי מה שאתה מוכן. אין לי כוונה לאלץ אותך לאמר מה שאתה לא מוכן," אומר ריי ומביט בי בעיון.
"אני זקוק שתעזור לי," אני אומר לו.
"אתה מעדיף שאשאל אותך שאלות?" הוא שואל.
"אני מרגיש אבוד," אני אומר לו ונאנח.
"אנחנו מנהלים שיחה ואני לא רואה בך שום סימני מצוקה. עייפות אולי, אבל …" הוא משתתק.
"אתה לא שואל עליה," אני אומר לו.
"אתה רוצה לדבר עליה?" הוא שואל ומרים גבה מולי.
"יום אחד משום מקום… היא עובדת איתי," אני מחפש מילים.
"איתך? אתה מתכוון שהיא עובדת שלך. זה מה שמסבך את העניינים?" הוא שואל.
"אתה צוחק עליי? מישהו יכול לאמר למייפל מה לעשות?" אני צוחק.
"מייפל, " הוא נד בראשו כשהוא מבין על מי אני מדבר, "היא בהחלט אישה מדהימה."
"אתה מכיר אותה?" אני שואל ומייד מתחרט. אולי היא מטופלת שלו. זו שאלה שאסור היה לי לשאול אותה.
"מייפל חברה של אישתי, של דניאל. היא עיצבה לנו את חדר השינה. היא מוכשרת בטירוף," הוא אומר, "היא סירבה לקחת כסף למרות שהשקיעה לא מעט זמן בעיצוב ובביצוע שלו. התחלת לספר שיום אחד…מה קרה?" הוא מחזיר את נושא השיחה לעיקר.
"האמת היא שהרגשתי שאני עושה טובה לכריס ברוקלין שקישר בינינו. היא האישה הראשונה, היחידה למעשה, שלא התרגשה מנוכחותי," אני עדיין מחפש מילים.
"וזה פגע בגבריות שלך?" אני בוחן האם הוא לועג לי, אבל מבין שהוא באמת מנסה להבין את מה שאני לא מסוגל לאמר.
"עמדתי מולה כמה ימים אחר כך מתוך כוונה לגעור בה שהזמינה ציוד ללא רשותי, מה שהתברר כלא נכון שכן היא הביאה מדפסת מהבית, היא הישירה מבטה אליי ונגעה בי במרכז הרגש, הסירה באחת את החומות שהגנו עליו.
מאז אני מרגיש חשוף. זה לא פשוט לי. זה לעיתים כואב לי פיזית להרגיש," אני סוף סוף אומר את מה שאני מרגיש.
"השאלה האם אתה רוצה בקשר איתה, או רוצה שתעלם מחייך. אתה יכול לפטר אותה ולא תצטרך להתמודד איתה יותר." הוא בהחלט יודע מה שהוא עושה. הוא לוחץ אותי לקיר להודות את מה שאני לא רוצה לאמר בקול.
"היא כבשה אותי לגמרי, אבל אני לא מתמסר לה ונלחם בעצמי. היא חושבת שאני נלחם בה," אני מביט בו, מחפש תשובות.
"אני שרוט. מה בעצם יש לי להציע לה. בחיי המקצועיים, בחיים שאני מציג לעיניי אחרים, אני גבר אלפא חזק ומלא בטחון. אבל לא איתה, כי אני יודע את האמת על עצמי," אני אומר ומרגיש שהבטן שורפת לי.
"אתה חושב שהיא מושלמת? שאין לה צלקות? שתבין שהיא לא מטופלת שלי ואני לא יודע עליה דבר. אבל אתה רואה בעינים שלה את העצב גם כשהיא מחייכת," אומר ריי. המילים שלו משאירות אותי המום. זה ממש לא מה שאני רואה בה.
"כבר אמרתי לך שמעולם לא חיזרתי אחרי אישה. הן תמיד נמשכו אליי, בגלל הבגדים, בגלל מה שאני מקרין," אני מנסה להסביר לו מה אני מרגיש.
"מה שאתה אומר בעצם זה שאתה מפחד שהיא תדחה אותך, ולכן אתה מוותר," אומר ריי, "אני חושב שאתה צריך להראות לה מה אתה מרגיש."
איך אני אסביר לו שאני לא מבין איך היא לא רואה את ההשפעה שלה עליי. בעצם אני כבר אמרתי את התשובה. אני נלחם בה כל הזמן.
" אני מרגיש שחפרנו מספיק. איני אומר זאת כרופא נפש שמקציב שעה למפגש, אלא כי שפת הגוף שלך מספרת שאתה מרגיש חשוף מידי. אני אתן לך להרהר במה שדיברנו. אני זמין בשבילך מתי שתבקש. גם אם זה היום בעוד כמה שעות.
תריץ בראשך את השיחה שהייתה בינינו ותקשיב לך, למילים שאמרת.
אני יכול לאמר לך שאתה לגמרי מלא רגש. אולי לא היית כך לפני כן, אבל הרגש בוער בך. אם זה בזכותה או בגללה אין לי מושג.
אתה בדרך הנכונה. עצם העובדה שאתה מדבר על זה זה אומר שכבר עשית את הצעדים הראשונים.
אני מקווה שאת מה שהראית לי תראה לה. עוד תופתע לטובה."
אני נפרד מריי וניגש לסדר את המטבח.
אני חושב במרמור כמה קל יותר למי ששותה או מעשן. יש לו דרך קלה לברוח מהמציאות, מוזג כוס מים קרים ויוצא למרפסת לשאוף אוויר.
'מה אני אעשה איתך אוצר שלי?' אני מדבר אליה בליבי.
מייפל
בוקר חדש
אנחנו מסיימות את ארוחת הבוקר ונוסעות לסטודיו. עכשיו לאור יום אני רואה את כל מה שנסתר ממני.
מערכת החימום ממש לא מחממת. האוויר כלוא בחלל החדר הגדול, ויש נזילה מהתקרה.
אני שולחת מייד הודעה לבעל הבית ובו רשימת הדברים שזקוקים לתיקון דחוף. אני יכולה לתכנן כמה שאני רוצה, אבל אין לי אפשרות להתחיל לעבוד כך. אני ממש שמחה שעדיין לא התחלנו להכניס ריהוט למקום.
"זה מה יש. זאת בעיה שלך," הוא עונה לי.
עכשיו אני רותחת ושולחת את המייל שלי עם התשובה שלו לכריס, שמתקשר אליי אחרי חצי שעה.
"אני יודעת מה כתוב בחוזה. לא הייתי מבקשת ממנו דברים שהוא לא התחייב עליהם. אם הוא חושב שבגלל שאנחנו שתי נשים שמנהלות את העסק הוא יכול לעבוד עלינו הוא טועה," אני אומרת בכעס.
"תרגעי מייפל," אומר לי כריס בקול רגוע, "אני יודע שאת רגילה לעשות הכל לבד, אבל יש לך אותי. אני לא אתן לאיש להתנהג אלייך כך. וכן, אני יודע היטב מה כתוב בחוזה. להזכירך אני כתבתי אותו.
כל מה שכתבת הוא הגיוני. השאלה שלי האם את מוכנה לשבור חוזה אם הוא ישחק איתך וימשוך את התיקונים," הוא מפתיע אותי.
"אתה יודע שאני סומכת עליך בעיניים עצומות. התלהבתי מהמקום מאד, בעיקר בגלל שהוא מוסתר מהעוברים ושבים ברחוב, אבל אני פתוחה לכל הצעה אחרת אם אתה יכול להוציא אותי מהחוזה הזה," אני עונה לו.
"בבניין של דן סקיי יש קומה שלמה. זאת הקומה הראשונה של הבניין. מה דעתך?" הוא שואל, "היא מלאת אור אבל עם חלונות שאי אפשר לראות מבחוץ פנימה. הבניין עבר שיפוץ כך שאין לך הרבה מה להשקיע," הוא אומר.
"וגם חניה לא חסרה," אני מהרהרת בקול, "והמחירים סבירים בהחלט למי שאין לו מנוי חודשי.
בוא נתחיל מזה שתראה את אתה משחרר אותנו מהחוזה."
כריס צוחק. "הוא איים עליי שאם לא תפסיקי להטריד אותו הוא יבטל את החוזה. אמרתי לו שיבטל."
'איך הוא מכיר אותי,' אני מחייכת לעצמי. "אני כזאת צפוייה?"
"הוא כל מה שאמרת. יכולתי לחייב אותו לתקן הכל, אבל חשבתי שעדיף להיפטר ממנו כבעל בית אם כך הוא מגיב בנושאים כל כך משמעותיים," הוא אומר, "אני בניו יורק. הוריי חוגגים בשבת יום נשואים והקדמנו לבוא. מתאים שנקבע לראות את הקומה?"
"אני כעת בבית הקפה ליד הסטודיו. אמתין לטלפון ממך," אני עונה לו.
"המצב הוא כזה," אני אומרת ליסמין שמביטה בי בסקרנות. אני מספרת לה על השיחה עם כריס.
"אין לנו מה להפסיד. אני לא רוצה להישאר עם בעל בית כזה," היא עונה לי.
אנחנו לוקחות איתנו את הקפה והולכות לשבת בפארק. למרות שהחורף מתקרב, עדיין ישנם ימים נעימים שטופי שמש. היום הוא יום כזה מלא שמש.
אנחנו יושבות ונהנות מקרני השמש המלטפות. כל אחת שקועה בענייניה.
אני מתקשרת לד"ר דניאל רובינס רופאת הנשים שלי, כיוון שעליי לעבור בקליניקה לקחת את הגלולות למניעת הריון שהזמינה עבורי.
"אני אהיה פה עד חמש," אומרת דניאל, "אשאיר הודעה במזכירות שאת אמורה לבוא."
על הצג מופיע שמו של דן סקיי. 'שישאיר הודעה,' אני אומרת לעצמי. "אני מחכה לתשובה בקשר לפגישה. אגיע לאחר מכן," אני ממשיכה את השיחה עם דניאל.
כשמסתיימת השיחה אני נכנסת לבדוק את ההודעה שהשאיר לי דן. מסתבר שהוא בחר לא להשאיר הודעה. אני מושכת בכתפיי. אני מבינה שאם זה היה משהו דחוף הוא היה שולח מסרון.
אני מביטה על יסמין. היא שקועה בעולם שלה ואני לא רוצה להפריע לה, לכן אני עוצמת עיניים ומתמסרת לקרני השמש המחממות.
הנייד שלי מצלצל שוב. אני פותחת עין תורנית ומביטה על הצג. כשאני רואה את שמו של כריס אני מתאפסת מייד.
"מסתבר שהסיפור הוא כזה," הוא מתחיל את דבריו ואני חושבת לעצמי מה עוד יכול לקרות, "בעל הבית שלך התקשר. הוא הודה בפניי שהוא מסובך בחובות וחייב למכור את המקום.
את כבר מנחשת מה עשיתי. כמובן שירדתי עליו על המצב המזעזע שהמבנה נמצא. ברור לך גם שהגזמתי. אני חושב שזאת הזדמנות נהדרת. אני מחכה לכמה תשובות מסוכני נדל"ן. הפעם נראה לי שאשיג לך עסקה במחיר מעולה."
"את לא תאמיני," אני אומרת ליסמין שמביטה בי בשאלה, "כנראה שהסטודיו שלנו. כלומר, כנראה שאני קונה אותו."
"מה? איך? מתי כל זה קרה?" היא בהחלט נראית מבולבלת.
אני מספרת לה על השיחה. אני מחסירה ממנה את ההקלה שאני חשה מכך שהסטודיו לא בבניין של דן. אני לא בטוחה לגבי עתידי בחברה והדבר האחרון שאני צריכה זה להיתקל בו במעלית.
"אני חייבת ללכת לפגישה," אני אומרת ליסמין וכל אחת מאיתנו פונה לדרכה.
אני מחליטה ללכת ברגל, לנצל את אדיבותה של השמש שמחייכת היום בשמים.
הטבע סביב שינה את פניו. חלק מהעצים כבר ערומים מעלים. שלל הצבעים שכיסה את העיר נעלם, נשארו רק הדשאים הירוקים ופרחי הסתיו מחליפים אותם.
אני מגיעה לבניין של מגנוליה ורק אז חושבת על כך שלא הודעתי לדניאל שאני בדרך. אני מושכת בכתפיי. 'מקסימום תחכי קצת,' אני אומרת לעצמי.
אני נכנסת לבניין, עולה לקומה של הקליניקה, וניגשת לקבלה. להפתעתי אין אף אחות בסביבה. אני מביטה סביבי ולא רואה איש.
"מייפל?" אני שומעת מישהי קוראת בשמי.
אני מסתובבת ורואה את מיכאלה. "מה את עושה פה?" היא שואלת.
"יש לי פגישה עם ד"ר דניאל רובינס," אני עונה לה.
"דניאל נקראה ללידה. בואי נראה האם השאירה הודעה עבורך," היא אומרת וניגשת למחשב בתחנת האחיות.
אני רוצה לשאול אותה מה היא עושה, אבל רואה שיש תג על החלוק שלה – מיכאלה רובינסון, אחות מוסמכת.
"רוצה לשמוע משהו מצחיק? שאלתי את אנדרה אם אני יכולה לקבל את מספר הנייד שלך. הוא לא חזר אליי עדיין," אומרת מיכאלה.
"עכשיו יש לך," אני אומרת.
"ד"ר דניאל השאירה הוראה לתת לך שתי חפיסות וציינה נא לא לחייב. אני אגש להביא לך אותן.
היא נכנסת לחדר פנימי וחוזרת עם השקית ובה החפיסות."יש לי אישור להעתיק את מספר הנייד שלך?" היא שואלת כבדרך אגב.
"כן מיכאלה רובינסון אחות מוסמכת," אני עונה לה.
" רק שתדעי שפרט לשמך ומספר הנייד שלך אין כאן פרטים נוספים," היא אומרת בחיוך.
"אם כך לא הפרנו לגמרי את כללי המשחק," אני נדה בראשי כשמבט רציני על פניי.
אנחנו יושבות ומפטפטות. "ממש הרשמת אותי עם הניתוח שלך את הדברים במשחק. הלוואי והייתי עם ביטחון עצמי כמוך," אומרת מיכאלה.
"אין סיבה שלא תהיי. את אישה יפה ומקסימה," אני מחמיאה לה. כמובן שלא אומר לה שהיא מאד טועה לגביי.
אנחנו נפרדות ואני יוצאת מהבניין לכיוון הסטודיו.
שמו של כריס על הצג מעלה חיוך על שפתיי. איזה תזמון מושלם.
"כמה אני אוהב עסקאות כאלה," הוא אומר לי מרוצה, "תשמחי שאני מהצד שלך."
"אני בטוחה," אני עונה לו בצפייה לשמוע מה יש לו לאמר.
"חלק מהמבנה הוא תוספת בנייה ללא אישור ולכן הוא ייתקשה למכור אותו. אני יודע שיש לך קשרים במשרד מהנדס העיר, ומציע שתבררי אצלו מה בדיוק צריך לעשות כדי שהעירייה תאשר אותו. תחושת הבטן שלי אומרת שתופתעי לטובה."
אני מסיימת את השיחה עם כריס ומתקשרת למשרדו של אדם סמיטסוניון מהנדס העיר.
"היי קטנה. האם את מתקשרת בקשר לנושא שעדיין אין לי תשובה עליו?" הוא צוחק.
"לא," אני עונה, "יש לך כמה דקות עבורי? יש לי שאלה עקרונית בקשר למבנה מסויים."
"תוכלי לבוא אליי עוד…תני לי לבדוק," אני שומעת את קול תקתוק אצבעותיו על המקלדת, "אתפנה עוד חצי שעה. מתאים לך?"
"כן, אגיע למשרד שלך," אני עונה לו ופונה לעבר החניה שליד הסטודיו שם חונה הג'יפ שלי.
אני נכנסת לבית הקפה, בוחרת לי כריך מבין תצוגת הכריכים המוכנים ובקבוק מים, משלמת ויוצאת לדרך.
אני אוכלת את הכריך תוך כדי נסיעה, ולוגמת מהמים. רק כעת אני מרגישה כמה צמאה הייתי.
אני מחפשת חניון בקרבת העירייה. אני תמיד נדהמת מחדש מגובה המחירים של החניה בעיר הזאת, מה שגורם לי שוב להודות על מגרש החניה הצמוד לסטודיו.
אני ממהרת לעלות למשרדו של אדם כדי לא לאחר.
כשאני במשרדו אני מתחילה את השיחה עם משפט הפתיחה הקבוע שלי. "אני לא מבקשת ממך שתעשה משהו חריג, משהו שיכול לסכן אותך כאן."
אדם מתאפק לא לצחוק. "את לא חושבת שאני כבר מכיר את המשפט הזה בעל פה?"
אני מספרת לו על הבניין ועל חריגת הבנייה. "הוא עומד כעת למכירה, אבל ברור שאי אפשר לסכם עסקה כשזה המצב הנתון שלו," אני מסיימת את דבריי. כמובן שאני לא מציינת שזה עבורי.
"אני מבין שאת עובדת עבור הקונה," הוא ספק שואל ספק קובע.
"כן," אני מקמצת במילים.
"ידוע לך מה השימוש העתידי במבנה?" הוא שואל בעודנו מעיין בספרי העירייה בחומר של המבנה.
"סטודיו למחול וסטודיו לציור," אני עונה לו.
"תציעי לקונים שיפנו למהנדס שיגיש בקשה לאישור בניה עבורם. זה תהליך מאד לא מסובך. אני אדאג לאישור לכך."
אני נפרדת מאדם ומתקשרת ליסמין.
"איפה את?" אני שואלת.
"בדרך להורים. את לא תאמיני אבל אימא שלי מבשלת ארוחת ערב. נחשי באיזה סגנון?" היא עונה , "ואגב, הם הזמינו גם אותך."
אני נכנסת לגי'פ ונוסעת לבית משפחת דהרמה. "אני בדרך," אני אומרת ומספרת לה על קורות היום. "מה שנשאר לנו כעת זה לבחור מהנדס שיגיש לנו את הבקשה."
כאשר אני אומרת את המילים אני ניזכרת שסקוט מהנדס. אני בספק אם יסמין תרצה לפנות אליו.
"שזאת ממש לא בעיה. יש כמה מהנדסים שאני עובדת מולם," אני ממהרת להוסיף.
דן
כמה שעות קודם…
אני מריץ בראשי מה לאמר למייפל. אני מרגיש כמו נער בן שש עשרה שעדיין לא התנסה עם בנות. ממתי אני כזה חסר ביטחון?
אני מתקשר אליה. הצלצול מתריע שהיא באמצע שיחה. אני לא יודע מה לאמר ולכן לא מחכה שהמשיבון יענה ומנתק.
מחר בערב יש שוב משחק. אני רוצה לוודא שמייפל נרשמה אליו, אבל ניזכר שהרשימה תהיה סגורה רק אחרי שיצטרפו עוד שני גברים, ובכל זאת נכנס לבדוק.
טיילור רווק בן 32, וברייטון גרוש בן 32 + ילד הצטרפו למשחק. אני משחרר אנחת רווחה כשאני רואה שמייפל עדיין במשחק.
אני חייב להיות סבלני, אבל מה לעשות שאני לא?
אני מתקשר לסבא והוא נשמע לי מאושש. "אולי תבוא לארוחת ערב?" הוא מבקש.
"אני מתארגן ויוצא," אני עונה לו. אני יודע שלפחות כמה שעות המחשבות שלי לא תעסוקנה בה.
