מעצבת את חייה 31 – קובעים להיפגש
אנדרה
"אני פורש," אומר לי דייב, "זה לא משהו אישי נגדך, אבל הקבוצה הזאת משעממת אותי. אין פה אקשן. הבחורות נראות בסדר, אבל הייתי בטוח שכבר אהיה אחרי 'סיבוב אחד' לפחות."
"סיבוב אחד?" אני מעמיד פנים שלא הבנתי.
"תסתכל על מייפל. היא בהחלט שווה זיון. יש לה תחת משגע. מה הייתי עושה ל…" הוא מתחיל לאמר.
"תשמור על הפה שלך," קוטע אותו דן. העיניים שלו רושפות מכעס למרות שדיבורו שקט, "תן כבוד לנשים שמשחקות פה."
'למה נדמה לי שהוא מגיב כך כי מדובר במייפל?'
הוא קולט את המבט הסוקר שלי. "אם הבנתי נכון באנו למשחק חברתי. כל הנשים כאן נראות לי נשים על רמה, לא כאלה שבאו לכאן רק כדי ש… נו אתה מבין," אומר דן.
"אל תעמיד פנים דן שאתה לא באת לכאן כדי למצוא את מי לזיין," מגחך מייקל.
"תתפלא, אבל אני לא. כשאני רוצה לזיין אני לא עושה זאת לעיניי כולם. אולי לא הבנתי נכון את המשחק. זאת הפעם הראשון שאני משחק במשחקי הבקבוק," אומרדן.
"מה שתגיד," אומר מייקל, "גם אני פורש."
"יש עוד מישהו שיש לו הירהורי פרישה?" אני שואל.
כולם מסתכלים עליי אבל שותקים.
אני נכנס לאפליקציה של המשחק ושולח לכולם שאלה.
קבוצה יקרה,
שני גברים הודיע שהם פורשים מהמשחק.
חוקי המשחק קובעים שמספר הנשים והגברים צריך להיות זהה.
אני מבקש לדעת-
- האם את.ה רוצה להמשיך בקבוצה.
- מתי את.ה רוצה שיערך המשחק הבא-
בעוד יומיים, או בעוד שבוע.
שלכם,
אנדרה מנהל הקבוצה
התשובות מתקבלות מייד. כולם בוחרים להישאר.
הם ניגשים לקחת קפה וחוזרים מייד לשבת.
"כפי שהבנתם אני נאלץ לסיים את המשחק היום. אני שמח שמי שנשאר כאן הביע את רצונו להמשיך עם הקבוצה.
אני אפתח את הקבוצה להרשמה של שני גברים כדי לאזן את מספרכם.
כולכם ביקשתם להפגש עוד יומיים כך שתצפו ממני בקרוב לאישור לגבי השעה והמקום. כיוון שמדובר בסוף שבוע האפשרויות הן בלתי מוגבלות.
אתם יודעים איך לתקשר איתי, היה נעים להכירכם. לילה טוב."
"מאד נהניתי מהמשחק," אומרת לי ויקטוריה, "אני מבינה שאין צ'אט קבוצתי כמו במשחק ברשת. האם מותר לי ליצור קשר עם מישהו מהקבוצה באופן פרטי?"
"את מתכוונת לקשר מחוץ למשחק?" אני שואל.
"כן," היא עונה, "הייתי רוצה ליצור קשר עם מייפל."
"אני אתן לך תשובה על כך. אברר עם הנהלת המשחק, וכמובן יהיה עליי לקבל את אישורה. בכל מקרה יהיה עלייך להתחייב שלא תחשפי את זהותה."
מייפל
אני מסמנתלטסה ויסמין שאני רוצה ללכת.
לא ראיתי את דן מאז שקיבלתי עליי למלא את מקומו, ואין לי שום רצון לפתוח איתו בשיחה כעת, ביחוד אחרי השיחה הלא נעימה איתו.
אנחנו ממהרות לצאת ונפרדות מיסמין. "הייתי גאה בך היום," אומרת טסה, "ראית איך כולם היו מהופנטים מדברייך? אני לא יודעת אם שמת לב, אבל דן לא הסיר ממך את עיניו," היא אומרת לי את מה שאני לא רוצה לשמוע.
"רק בגלל שאת אחות ליבי אני מגלה לך שזה דן סקיי הבוס שלי," אני אומרת לה ונאנחת.
"איך לא סיפרת לי שהוא מאוהב בך? העיניים שלו בוערות כשהוא מסתכל עלייך," היא אומרת בהתרגשות, "ואגב, הוא נראה נפלא."
"אז למה שלא תתחילי איתו?" אני אומרת לה בכעס.
"אני לא מבינה למה את כועסת? לא אמרתי שאני רוצה אותו. בסך הכל…רגע את רוצה לאמר לי שאת לא יודעת שהוא רוצה אותך?"
"את בכלל מקשיבה לי? הוא הבוס שלי. לא שמעת על כך שלא מנהלים רומנים במשרד?"
"ואת לא שמעת איך הוא כעס על דייב שאמרת שאתה שווה ז… כנראה שהבוס שלך לא שמע על החוק שלך," היא מסיימת את דבריה בחיוך.
"אני אוהבת שאת כזאת רומנטית. לא פלא שאת מכינה בשמים מלאי תשוקה," אני אומרת.
"מה שמזכיר לי שדן היה היום עם בריזת ים. יש לו טעם טוב," היא צוחקת.
"אוףףף, את כזאת מעצבנת. חבל שגיליתי לך מיהו," אני אומרת בכעס.
"אז מה יהיה מייפל," אומרת טסה ונאנחת. אני רוצה לענות לה, אבל סופרת לפני שאני מגיבה, "את חושבת שכריך אחד מספיק לי? בואי נזמין משהו. מה בא לך?"
"את יודעת שאני לא מרבה לאכול פיצה. עבורי זה תמיד מתקשר לצפייה במשחק. ובכל זאת, יש כאן פיצרייה עם מבחר פיצות שלא טעמת בחיים. בא לך?" אני שואלת.
"את יודעת שאני לא כמוך. אני מכורה לג'אנק פוד. את תמיד יכולה לפתות אותי עם פיצה, ביחוד אם היא כמו שאת מתארת," היא עונה לי.
אני מדברת אל תוכנת הניווט. "קח אותי לאיטליאנה."
"זה מדהים אותי איך שאת מכירה את כל המסעדות בלונג איילנד בזמן שאת ממעטת לסעוד בחוץ," אומרת טסה.
"את שוכחת שגדלתי פה? את חושבת שבימי התיכון בישלתי לעצמי?" אני עונה לה בחיוך.
תוך כמה דקות אנחנו מגיעות למסעדה.
"תראו תראו מי פה!" קוראת לעברי דולי המלצרית המיתולוגית של איטליאנה. "אני מכירה את הילדה הזאת כשעוד הייתה צריכה לעמוד על קצות האצבעות ליד הדלפק כדי שיראו אותה," היא אומרת לטסה.
"ממש לא הגזמת," אני עונה לדולי, "אבל כן, את מכירה אותי מיליון שנה."
"אז מה בשבילכן?" היא שואלת.
"אנחנו מורעבות," אומרת לה טסה.
"אם כך אני יודעת בדיוק מה להכין עבורכן," היא עונה.
היא מסתכלת סביבה, סוקרת את המסעדה, למרות שפרט לנו יש רק עוד שלושה שולחנות תפוסים, ולבסוף בוחרת את השולחן ה'קבוע' שלי. אני מחניקה חיוך. אני מכירה את ההצגות שלה כבר. טסה לעומתי מסתכלת עליי בחוסר הבנה.
"זאת דולי," אני לוחשת לה בזמן שאנחנו מתיישבות, "היא רק מעמידה פנים שהיא מתלבטת היכן להושיב אותנו."
טסה נראית מהורהרת. המבט שלה תקוע אי שם בנקודה בלתי נראית מעבר לחלון, אבל ברגע שדולי עוזבת, היא מפנה מבט מרוכז בי. "תתחילי לדבר," היא אומרת בטון רציני.
"על מה?" אני שואלת מופתעת.
"על זה שאת מעמידה פנים שהאוויר לא עולה באש כשאת וה'בוס' נמצאים באותו מרחב," היא עונה לי.
"טסה!" אני גוערת בה, "מאיפה את מביאה את האמירה הזאת?"
"איזה טפשה אני. רק עכשיו אני קולטת למי קנית את הצייד הצפוני. אל תספרי לי שאת קונה לגבר חסר משמעות בושם כזה יקר. וכן, אני יודעת שאת נדיבה במתנות שלך, אבל עדיין," אומרת טסה ולא יודעת כמה היא נוגעת במדויק במה שאני מרגישה.
אני לא מתכוונת להראות לה שהיא צודקת. "אם כך מה יש לך לאמר על זה שהיום הוא התבשם ב…משהו עם ים," אני אומרת למרות שאת הבושם הזה אני מכירה היטב.
"בריזת ים," היא עונה לי לא מרוצה. טסה אישה חכמה מאד, אבל בויכוחים בינינו, בגלל שאני מכירה אותה כל כך טוב, יד תמיד על העליונה.
היא עושה פרצוף לא מרוצה. "ואני עדיין בדעתי שהוא מאוהב בך קשות. אין לי ספק שבחירת המילים שלו הייתה מחושבת," היא לא מרפה מהנושא.
"הוא בהחלט עושה רושם של גבר חכם," אני אומרת, "זאת ההתרשמות שלי ממנו היום. את מבינה שמעולם לא נכנסתי איתו לשיחות אישיות."
אני חושבת על הפרחים ששלח לי ושמחה שטסה לא הייתה בדירה שלי כשקיבלתי אותם.
*
בחרתי לא לשתף את חברותיי הקרובות במה שעובר עליי.
אני מותשת מכך שכל כמה ימים לירוי מוצא דבר אחר להטריד אותי בו.
"אני מעריץ אותך שאת לא נשברת,"אמר לי כריס ברוקלין, "אבל אני מודע לכך שהסבלנות שלי עומדת לפקוע, ואת יודעת כמה אני אדם שקול. אני לא מאמין איך לירוי לא מפסיק להתעסק בך כל הזמן. הוא אובססיבי כלפייך.
את טוענת שהוא לא מאוהב בך, שאת מזמן לא באמת מעניינת אותו והחיים שלכם היו פשוט נוחות. את טועה ילדה יקרה."
אני מבינה שלא אוכל להסתיר זאת עוד זמן רב.
*
"אני עסוקה במלחמות שלי עם לירוי. אני לא מתכוונת להיכנס לשום מערכת יחסים כעת," אני אומרת לה וגורמת לה לפקוח זוג עיניים גדולות.
"אני לא מבינה, אמרת שהתגרשתם. אני יודעת שבדרך כלל לוקח שנה לפחות להתגרש, אבל חשבתי שהיה לכם אישור בגלל מה שקרה לחתום על הסכם גירושים," היא אומרת, "אני לגמרי מבולבלת."
"זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד בדן סקיי אדריכלים חתמנו על הסכם גירושים.
את יודעת שהוא הפר אותו בכך שלא החזיר לי את הדירה כפי שסוכם. רק עכשיו, חודשים אחרי, סוף סוף זכיתי להיכנס אליה.
אבל לא רק. כל פעם שהוא רואה גבר לידי זה מעלה את חמתו והוא מוצא תרוץ להתנכל לי.
את יודעת שהוא ניסה למנוע ממני לקבל את פרס מעצבת השנה וטען שהוא שייך לו? זו רק דוגמה אחת מיני רבות.
עכשיו צץ משהו חדש ועורך הדין שלי כריס ברוקלין כבר רווי מהסיפור שלו. הוא רוצה לקחת אותו לבית משפט ולדרוש שישלם על כל ההטרדות שלו. אמרתי לו שאני לא רוצה לתת לו במה.
מצד שני, למרות שאין לי טיפת רגש כלפיו, ואת יודעת מה? אני מבינה שמעולם לא באמת אהבתי אותו, זה בהחלט מטריד."
"כל פעם שאני חושבת על הסיפור שלו אני לא מבינה איך יכול היה לבגוד בך," אומרת טסה בכעס, "את צעירה ממנה בחמש עשרה שנה, יפה ממנה פי מיליון, יש לך גוף משגע ושלה ממש לא משהו מיוחד, את עולה עליה בכל."
"את צריכה לשמוח שסוף סוף ניצלתי מהנישואים האלה. לך אני לא צריכה לספר שעברתי לגור איתו כי לא רציתי לחזור לבית של אימי. הוא היה האופציה הפחות גרועה, זה הכל," אני אומרת לה, "את מבינה שהוא עשה לי טובה גדולה בכך שגרם לי לעזוב אותו?"
"ואת מבינה שיש גבר מדהים שהעיניים שלו רואות רק אותך, ודווקא אליו את לא מתייחסת?" היא שוב מחזירה אותי לדן.
מה אני כבר יכולה לענות לה? שאני מאוהבת בו מהרגע שנפגשנו? שאיכשהו אנחנו תמיד רבים? זה מה שחסר לי בחיים?
"אל תשפטי דבר לפי משחק אחד," אני אומרת לה לבסוף.
בזמן שאנחנו ממתינות לפיצה מגישה לנו דולי סלט קפרזה שמחוסל על ידינו במהירות.
"האוכל פה ממש משובח," אומרת טסה ומלקקת משפתיה את שאריות הרוטב, "אני סקרנית לראות איזה פיצה הזמנת?"
אני מקמטת את מצחי מנסה להיזכר בעצמי מה הזמנתי. "אני לא זוכרת בכלל שהזמנתי," אני עונה לה.
אני מתפלאת כאשר במקום פיצה מניחה לפנינו דולי מנת רביולי בטטה ברוטב אלפרדו, ומנת טורטליני פטה ברוטב אורגנו וחמאת עגבניות.
"אמרת שאתן גוועות מרעב. נראה לכן שאביא לך פיצה?" אומרת דולי כשהיא מבחינה בפניה המופתעות של טסה.
היא עוזבת את השולחן וחוזרת שוב עם מגש של פוקצ'ות קטנות. היא מביטה על השולחן במבט מרוצה. "מושלם," היא אומרת, "שיהיה לכן בתיאבון. מי שתסיים את האוכל תקבל קינוח, ואת מייפל יודעת כמה הקינוחים שלנו טובים."
"באמת?" שואלת אותי טסה, "את חושבת שעם הכמות של האוכל של השולחן יהיה לנו מקום לקינוח?"
"תתפלאי," אני אומרת לה, "כשהקינוח יוגש אני מבטיחה לך שתטרפי אותו בלי לחשוב דקה."
זה בדיוק מה שהייתי צריכה היום. הארוחה עם טסה השקיטה את נפשי הסוערת.
כשאני מגיעה לדירה שלי אחרי שאני מסיעה את טסה לדירה שלה, אני מותשת ומוכנה לישון.
אני מתפלאת לראות את יסמין שוכבת על הספה סלון, עדיין לבושה בבגדים שאיתם הגיעה למשחק. אני ניגשת לחדר שהכנתי עבורה, מביאה שמיכה ומכסה אותה.
היא ממלמלת משהו, מסתובבת לצד השני וממשיכה לישון.
אני מופתעת לראות שהיא כאן. הייתי בטוחה שהיא תישן בבית הוריה. מצד שני היא חזרה בעננים כך שאני רגועה ויודעת שהכל בסדר. אני מניחה שהיא רוצה לתת להם פרטיות ושמחה שהיא הרגישה בנוח לבוא לכאן.
אני עולה לחדר השינה שלי וניגשת להתקלח. רק כשאני נמצאת מתחת לזרם המים החמים אני מרשה לעצמי להתמסר למחשבות על דן.
אני יודע שטסה צודקת. העמדתי פנים שלא שמתי לב לכך שהוא מסתכל עליי כל הזמן. היה לי קשה להתנהג בקלילות בעוד שהלב שלי הגביר פעימות, מעצם נוכחותו, מול המילים אותן בחר בקפידה.
דן
אני מודה שאני מאוכזב. מייפל מיהרה לעזוב מייד כשהופסק המשחק. כמובן שאני לא נותן לסקוט לראות, ובכל זאת הוא מבחין שמשהו בי השתנה.
"מה עובר עליך דן?" הוא שואל, "את מאוכזב מהמשחק?"
"כל הימים מאז שסבי אושפז הייתי במצב של השרדות. לא ישנתי הרבה, הייתי קשוב לכל תנועה שלו. עכשיו שהוא שוב בביתו אני מרשה לעצמי להרפות.
דווקא נהניתי מהמשחק. אני שמח לראות שלא הכל סובב כאן סביב זיונים אלא באמת יש שיחות מעניינות," אני עונה לו.
"זה באמת היה שונה. בדרך כלל יש שאלה כללית ואז מסובבים את הבקבוק לשאלות אישיות שלא מתפתחות לדיון עמוק. אני מופתע ממש לטובה. זה נראה לי הרבה יותר מתאים לי אישית.
גם המשתתפים, גברים ונשים, נראים לי כאלה שקל להתחבר אליהם. אני שמח שבאתי למשחק," עונה סקוט.
"נראה לך שתצטרף למשחקי החובה?" אני שואל בסקרנות. זאת שאלה שאני שואל בעצם את עצמי.
"אתה יודע שבאתי למשחק בגלל יסמין. אם הייתי רואה שהיא לא משחקת אני מניח שהייתי פורש. רק לה אענה שאני בוחר בחובה, בתקווה שהיא לא תאלץ אותי לעשות משהו עם מישהי אחרת.
לפי מה שהבנתי מאנדרה, הבחירה בחובה מאפשרת לך לקחת מישהו מחוץ למעגל ומה שאתם עושים הוא לא לעיניי כולם," אומר סקוט ומושך בכתפיו.
זה חדש לי. לא ידעתי שאלה הם כללי המשחק. מצד אחד זה משמח אותי, מצד שני אני חושש שמייפל תלך עם גבר אחר. אם זה יקרה אני אצא מדעתי. אני חייב להראות לה מה אני מרגיש כלפיה.
אני נפרד מסקוט ונוסע לדירה שלי.
אני מריץ במוחי את מהלך המשחק. ניזכר במילים שלי שעלי כגבר להיות זה שיוזם את החיזור. מעולם לא עשיתי זאת. אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. לו רק הייתה מראה לי מה היא מרגישה. אני זקוק שתראה לי.
הנייד שלי מצלצל. כיוון שאני בנסיעה הוא מחובר לדיבורית. אני מתרגש שאולי זאת… אבל לא. זה חברי ד"ר ריי רובינס הפסיכיאטר של בית החולים.
"שמעתי שסבך השתחרר היום," אומר ריי.
"כן. הוא מאושר לחזור הביתה. אני בדרך חזרה לעיר. הוא בידיים טובות," אני אומר לו ולא אומר מילה על המשחק שהשתתפתי בו.
"אני שמח לשמוע. ואיך אתה? אתה נשמע מאד עייף, מה שלגמרי לא מפתיע. אתה מסור לו בצורה מעוררת הערצה," הוא אומר.
"אבי איננו עוד בחיים. הוא היה בן יחיד. זה גרם לנו מאד להתקרב. הוא מאד מזכיר לי את אבי," אני עונה לו.
"שמעתי מפרופסור וייאטסטון שהוא לגמרי החלים. ובכל זאת למה אני מרגיש שאתה מוטרד?" הוא שואל אותי.
"את זה שואל ריי רופא הנפש או ריי החבר המודאג שלי?" אני צוחק.
"אני רוצה להאמין שמעבר לשעות העבודה אני חבר טוב שמתעניין בחבר שלו," הוא עונה לי ברצינות.
"אולי באמת הגיע הזמן שנפגש. אני מרגיש שאני זקוק לעזרה," אני אומר את מה שיושב לי בראש מזה זמן מה.
"אתפנה מתי שתבקש. עכשיו כבר מאוחר. אני חושב שיותר מכל אתה זקוק כעת לשינה הגונה. נדבר מחר?"
