מעצבת את חייה 30 – לחוף האוקיינוס
דן
אני לא מצליח להרדם. סבא וסבתא יושבים לידי בחדר המשפחה מול האח. כל אחד בכורסה 'שלו.' הם אוחזים ידיים, מביטים זה בזו ללא מילים והכל נאמר מהם. כמה אהבה נשקפת מעיניהם.
אני מרגיש שזה מאד נוגע בי. מעולם לא ראיתי את הוריי כך שכן כל מה שאני זוכר הוא קשר בין גבר חולה לאישה שמטפלת בו. כמובן שאת זה הבנתי רק אחרי שנודע לי דבר מחלתו.
*
"אני מתגעגעת אליו," אמרה לי אימי כשהבית התרוקן ממבקרים לאחר שהסתיימה הלוויתו של אבי, "מתגעגעת באופן שאתה לא תוכל להבין."
אני פרשתי זאת בכך שהיא מתגעגעת אליו כיוון שאיננו עוד. "גם אני מתגעגע אליו מאד," עניתי לה מחניק את הדמעות בתוכי.
"אתה לא היכרת אותנו בשנים שקדמו למחלתו," היא המשיכה, "אתה הגעת לעולם כשכבר היה חולה. אתה יודע שאתה המתנה שלו לי כשנאמר לו שכשיתחיל את הטיפולים כנראה לא יוכל עוד להוליד ילדים?"
הרגשתי שאני נחנק. כל הזמן שיננתי לעצמי שהיא איבדה את בעלה ואסור לי לשפוט את בחירת המילים שלה, ועדיין זה היה קשה מנשוא לשמוע אותן.
רציתי לצעוק שתבין שגם אני חווה אובדן גדול, שחור גדול נפער בגופי עם עזיבתו את העולם, אבל שתקתי.
היבטתי באחותי היפה לין לבושה בשמלה שחורה שהעצימה את יופיה. היא הייתה מוקפת בכמה חברים שנשארו איתה וצחקה על משהו שנאמר לה. גם אחי ג'ק ניהל שיחה ערה עם חבריו, בעוד אשתו דיברה עם חברותיה על גידול ילדים.
מבטי שב לאימי שישבה מרוחקת מהם.
"אבא שלך היה מאהב נפלא, מלא רגש ותשוקה," היא ממשיכה. המילים שלה דוקרות אותי. היא צודקת אני לא ראיתי אותו כך.
"לגבר הזה אני מתגעגעת. לא לגבר שנלחם להשאר בעולם עבורכם."
אני חושב על זה שמעולם היא לא דיברתי איתי על מערכות יחסים. הלילה אני מקווה שיחול גם בי השינוי בדרך לחיים נורמליים יותר.
*
אני ניגש להתקלח ומרגיש את הרגש סוער בי עם כל מה שעובר לי כעת בראש. אני רוצה להשתנות.
אני לא בטוח אם אלה המים שנוטפים על לחיי, או אולי הן דמעות שמשתחררות ממני אחרי שנים כל כך רבות של לב קר ורגש קפוא.
'אני בא למשחק בשבילך מייפל,' אני ממלמל, 'כדי להראות לך אותי. אני מקווה שתאהבי את מה שתראי.'
אני מסיים להתקלח ונעמד מול המראה כדי לבחון את הזיפים שלי. אני מעדיף אותם על פני עור חלק, אבל לא אוהב שהם גדלים פרא.
אני מתנגב, מורח דאודורנט ומתיז עליי בושם בריזת ים, שגם הוא מיוצר על ידי מי שייצרה את הצייד הצפוני. 'מעניין מה מייפל תחשוב עליו?'
*
"ראיתי בארון האמבטיה שלך מספר בשמים ולא ידעתי במי מהם אתה משתמש," אמר לי סקוט נבוך כשבא לבקר אותי בבית החולים והביא לי בגדים נקיים מדירתי, "אני אוהב את אלה בצבע כחול, הירחתי אותו והוא נראה לי מתאים."
"באמת שאין זה משנה. בסופו של דבר זה הבושם שלי, מה שמראה שאני אוהב אותו. בחרת טוב," אני עניתי לו.
*
מעולם לא הטרידה אותי העובדה איך אני נראה בעיני נשים. למדתי שזה פשוט מאד. אתה לובש חליפה ומקבל כל מה שאתה רוצה. בנושא הזה מעולם לא טעיתי.
היום אני מתעכב מול בן דמותי במראה. העובדה שאני משקיע באימון יומי ניכרת היטב על גופי. אני נוגע בהיסח הדעת בשיער על החזה שלי.
'מה נשים אוהבות, גבר שעיר או כזה שמסיר שיער מכל חלקה בגופו? מה את אוהבת מייפל?'
אני מתנער ממחשבותיי וממהר להתלבש. לא שמתי לב לשעה וכבר מאוחר.
הבגדים שלי מונחים מקופלים אחרי כביסה על המיטה בחדר האורחים בו אני נוהג לישון. אני בוחר ג'ינס כחול כהה וסריג כחול שנראה לי מתאים למזג האוויר שמתקרר.
את יתר הבגדים אני מכניס לתיק שלי ויורד להיפרד מסבא וסבתא.
"אני הולך להיפגש עם חברים. תתנהג יפה סבא," אני אומר לו בחיבה, "בכל מקרה הנייד שלי יהיה זמין כל הזמן, בכל שעה."
"לך תהנה ילד שלי. עשית מעל ומעבר עבורי. אני מודה לך על השעות הרבות שבילינו יחד," הוא אומר לי ומסמן לי להתכופף לעברו כדי שיוכל להעניק לי נשיקה על המצח. אני עושה כבקשתו.
אנחנו נפרדים, ואני יוצא לדרך לכיוון נקודת המפגש ליד האוקיינוס.
מייפל
אני אוספת את טסה מהדירה שלה. יסמין תגיע ישר משדה התעופה. כיוון שהיא טסה ללונדון לזמן קצר היא השאירה את הרכב שלה בחניון שדה התעופה כך שאין צורך לאסוף אותה ממנו.
אירלנד עובדת בימים אלה על כתבת תחקיר ולכן לא נרשמה למשחק.
"אני חושבת שגשר ברוקלין עמוס בשעה כזאת," אומרת טסה ולכן אני בוחרת בגשר מנהטן כדי לחצות את נהר ההדסון לכיוון חוף האוקיינוס בלונג איילנד.
החלטנו לצאת מוקדם יותר כדי לעצור בבית הקפה הוורד הכחול. שתינו אחרי יום עבודה ולא אכלנו ארוחת ערב. המציאות טופחת על פנינו לאחר שאנחנו נתקעות על הגשר בגלל תאונה שארעה בכניסה אליו מהצד השני.
"הכנתי בבוקר כריכים ולא היה לי זמן לאכול," אני משתפת את טסה ומבקשת ממנה שתוציא אותם מהתיק שלי, "אני גוועת מרעב."
"אני מניחה שכבר לא נגיע היום לוורד הכחול," נאנחת טסה בתאטרליות מעושה, "אבל לפחות לא נגווע ברעב."
"תודי שלא טעמת מעודך כריך כזה טעים," אני אומרת לה בעודי נוגסת בשלי.
"האמת מיי," כך היא קוראת לי בחיבה, "שאי אפשר להתחרות בכריכים שלך. אני תמיד נדהמת מחדש מהיצירתיות שלך. גם משילוב הצבעים בתוכם וגם מטעמם. בואי נראה אם אני יכולה לנחש מה שמת בתוכם.
ובכן, מרחת מין ממרח שהוא שילוב בין חרדל למיונז ועוד משהו… וכמובן נתחי בשר מעושן, מלפפון חמוץ, פלפלים קלויים ו.. מממ, זה כל כך טעים."
אני שמחה שבג'יפ יש לי מקרר קטן והוא תמיד מלא משקאות. פחית סודה בטעם לימון משלימה את הארוחה הבלתי צפויה הזאת בעודנו מחכות שהגשר יתפנה.
"מה ההימור שלך?"אני שואלת אותה כשאני מנקה את פי עם מטלית לחה משאריות הרוטב, "נאחר או לא?"
"אני מאמינה שיש מצב שנגיע בזמן," היא אומרת.
בדיוק כשהתנועה חוזרת לנוע ואני יורדת מהגשר, מתקשרת יסמין. "שכחת מהמשחק?" היא שואלת. הלחץ ניכר בקולה.
"תתפלאי אבל דווקא יצאנו מוקדם ותיכננו לעצור בפורט ג'פרסון לאכול, אלא שעד עכשיו ממש היינו תקועות על גשר מנהטן. איזה סיוט. נגיע תוך עשר דקות, שזה עדיין לפני הזמן," אני אומרת לה.
כיוון שאני מכירה את לונג איילנד כמו כף ידי, אין לי צורך לחפש את מקום המפגש, אני יודעת בדיוק היכן הוא.
מגרש החניה מלא במכוניות, מה שמראה שכמעט כל אחד הגיע במכונית לבד. אני מחנה את הג'יפ, ומעיפה מבט למסך לראות מה השעה. "הקדמנו בעשר דקות," אני אומרת לטסה שנראית קצת מתוחה.
היא משחררת אנחה. "אני שונאת לאחר," היא אומרת.
"גם אני," אני עונה ופונה לאזור בו יושבים כולם.
"ברוך בואכן," מקבל את פנינו אנדרה. "נעים לראותך מייפל," הוא אומר לי ומחבק אותי, "את בסדר?"
"אני בסדר גמור," אני עונה לו.
"אמרתי לך שתהיי," הוא עונה לי בחיוך.
"כולם כאן, בואו נתחיל," הוא אומר.
"כפי שאמרתי לכם שמי אנדרה ונבחרתי לנהל את המשחק הזה לאחר שבחנו את ההתנהלות שלי במשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
"אני מבקש שכל אחד יציג את עצמו, בשמו הפרטי בלבד, גילו ומצב משפחתי. שוב אני מזכיר את הכלל שאין למסור פרטים אישיים."
כל אחד מציג את עצמו. אני עוצמת עיניים מנסה לשנן את השמות.
"בניגוד למשחקים ברשת, לקראת המשחק הזה, כיוון שאנחנו יודעים מי אתם, בדקנו חומר רקע עליכם. עקבנו אחרי מה שאתם משתפים ברשתות החברתיות, הנושאים, סגנון הכתיבה.
היה לנו חשוב לבנות קבוצה של אנשים שמתאימים אחד לשני. כל השאר בידכם.
כשהתכוננתי היום למשחק חשבתי לעצמי על כל השאלות הראשונות שנשאלתי במשחקים בהם השתתפתי ואף אחד מהם לא נראה לי מתאים.
בסופו של דבר בחרתי שאלה שלא נשאלתי בעבר והנה היא-
מה בעיניכם ההבדל בין נשים לגברים?
'וואו, איזו שאלה,' אני אומרת לעצמי, אבל הוא שומע אותי כיוון שאני יושבת לידו.
"אולי תנסי לענות עליה מייפל?" הוא פונה אליי.
"דווקא אני?" אני עונה בחוסר נוחות.
"דווקא בגלל שלא נוח לך לענות אני מאתגר אותך," הוא אומר לי.
"אתה מכיר אותה?" יורה לעברו מייקל בן 32, גרוש+1, כך הוא נשמר בזכרוני.
"שוחחתי עם מייפל כיוון שהיא לא השתתפה מעולם במשחק ורציתי להכיר אותה, אבל פגשתי בה לראשונה רק היום.
אני רוצה שיהיה ברור שלי אישית אסור להיות מעורב בקשר עם אף אחת כמנהל הקבוצה. עניתי לשאלתך?" שואל אנדרה.
"זאת שאלה מאד מורכבת ואין לה תשובה חד משמעית, פרט לעובדה שלגבר ואישה יש איברים מסויימים שהם שונים." ההערה שלי גורמת לפרץ צחוק.
"הנה דוגמה," אני פונה לויקטוריה, "קוראים לך ויקטוריה אם אני זוכרת נכון. איך את רוצה שאפנה אלייך, ויקטוריה , ויקי אולי?"
"ויקי זה בסדר גמור, כך קוראים לי כולם," היא עונה ומנסה להבין למה אני חותרת.
"את יודעת, כשבחרתי מה ללבוש היום לגבי דבר אחד לא היססתי, לבשתי סט של הפנתרה הוורודה. מכירה אותה?" אני שואלת.
"ברור," היא עונה בחיוך, "זה בדיוק מה שיש עליי. יש לך טעם טוב."
"בחרתי בו לא כי אני מתכוונת להשתתף במשחקי החובה היום ועשיתי זאת כדי להרשים גבר, אלא כי זה נותן לי להרגיש טוב עם עצמי."
"אני לגמרי איתך. גברים טועים לחשוב שאנחנו מתלבשות עבורם," היא צוחקת.
אני פונה לסאם. "אתה יודע מיהי הפנתרה הוורודה?" אני שואלת אותו.
"אין לי מושג על מה את מדברת," הוא עונה לי.
"בחנות האופנה מיו מילאן, שעליה אני מניחה ששמעת," הוא מהנהן בחיוב בראשו, "הוציאו ליין של הלבשה תחתונה לנשים בצבע וורוד מאד מיוחד עם הדפס של חברבורות הפנתרה.
עכשיו אתה יודע איזה לנז'רי בחרתי היום. אני מניחה שמה שעובר לך, ולכל גבר בראש כשהוא שומע את זה, אחרי שהוא מהמר על גודל של החזיה שלי, היא המחשבה איך אתה מוריד אותה ממני." החיוך שהוא מחניק מראה שאני צודקת.
"הנה לכם ההבדל," אני אומרת, "ואתה, כשהתלבשת היום בחרת את הבוקסר שלך בקפידה? דמיינת מה האישה שאיתה תהיה תחשוב עליך? אני מניחה שלא."
"צודקת," הוא עונה לי בטון מבודח.
"אתם מוזמנים למסיבה," אני ממשיכה, "הגבר מבקש מבת זוגו שתלבש את השמלה השחורה שלה, הוא רוצה להתגאות בה. נו באמת, אתם יודעים כמה שמלות שחורות יש לנו? לכם כולן נראות אותו דבר. גברים רואים את המכלול הכולל, ונשים שמות לב לפרטי פרטים.
"דן," אני פונה אליו ושפת הגוף שלו משתנה, "יש לך עיניים בצבע כחול מדהים. כמה עניבות כחולות יש לך בארון?"
הוא פורץ בצחוק. "אני מבין לאן את חותרת. יש לי לא מעט עניבות כחולות, וכל אחת שונה מהאחרת."
"אתם מבינים, אנחנו מאד שונים ובעצם די דומים, רק שהעדיפויות של כל אחד מאתנו שונה. לא כי אנחנו גברים ונשים, אלא בגלל אופיו של כל אחד מאתנו.
בסך הכל נועדנו להשלים אחד את השני. יש מי שבוחר לו את התאומה שלו, ויש מי שיסתדר טוב עם מי שהיא ההיפך הגמור ממנו."
"את פשוט מדהימה," אומרת לי ויקי, "את פסיכולוגית?"
"ממש לא!" אני ממהרת לענות, "לא שיש לי משהו נגדם, ואולי יהיה מי שיאמר שלא יזיק לי להשתמש בשרותיהם, אבל אני ממש רחוקה מהעולם שלהם."
"אם כך יש לי שאלה," מתחיל מייקל לאמר.
"אם הבנתי נכון את החוקים," אני קוטעת אותו, "זאת שאלה משותפת. זה לא הזמן לשאלות אישיות. אני מעבירה את השאלה למי שרוצה לענות עליה."
מייקל מביט בי במבט לא מרוצה.
"את באמת חושבת שיש מה להוסיף אחרי מה שאמרת?" שואלת מיכאלה, "ואגב, אני אוהבת את הבחירה שלך בפנתרה הוורודה, אני רק מנסה לנחש באיזה דגם בחרת," מה שגורם לנשים לצחוק. הגברים כמובן לא מבינים על מה אנחנו מדברות.
"בגלל שאני לובשת מכנסיים, אני מודה למי שהמציא את הדגם הברזילאי, שהוא הרבה יותר נוח מהחוטיני כשמדובר במכנסיים," אני עונה לה.
"אפשר לקבל הסבר?" שואל סאם.
"בניגוד לחוטיני, הברזילאי מכסה פחות מלפנים ויותר מאחור. העניין הוא שכשאת לובשת מכנס צמוד רצוי שיראו כמה שפחות את קו התחתונים. לפחות בעיניי זה כך," אני אומרת.
"לגמרי," מצטרפות אליי הבנות.
"אני מדמיין לעצמי מה אענה כשישאלו אותי על מה דיברנו," אומר אנדרה וצוחק, "זה ממש לא מה שציפיתי."
"להגנתי ייאמר שמעולם לא שיחקתי במשחק," אני אומרת.
"על מה את מדברת? אני חושבת שהתשובה שלך הייתה מרתקת," אומרת מיכאלה. היא משתתקת לרגע וממשיכה. "אני חושבת שהשוני הוא באיך שגברים ונשים בוחנים אחד את השני.
אני לא חושבת שהייתי מגיעה לכאן אם לא הייתי שלמה עם הנשיות שלי, עם הגוף שלי. אם למשל, הייתי בעלת עודף משקל הייתי מסתפקת בלשחק רק ברשת.
כמו שמייפל אמרה, זאת הכללה לאמר, אבל לרוב גברים בודקים את גודל החזה, את מבנה הגוף, הרבה לפני שאמרת מילה."
"אין מה לעשות שמשיכה ראשונית היא על סמך איך שאת נראית בעיניי," אומר סאם, "האם זה עושה אותי שיטחי? דווקא במשחק הזה אני חושב שניתנת לנו הזדמנות לשנות את הרושם הראשוני ולהראות את הצבעים האמיתיים שלנו."
"יש משהו בדבריך," עונה לו מיכאלה מהורהרת.
"מצד שני," אומר דן, "גם אותי כגבר שופטים לפי המראה שלי. בודקים את שווי לפיו. חליפה יקרה, שעון תוצרת חברה נחשבת, רכב יוקרתי. תגידי לי שזה לא כך?
כשאני יוצא עם חברים למועדון או פאב לבוש חליפה, אני רואה למי נשים נמשכות, מבקשות שיקנה להן משקה, ואתה כבר יודע לאיפה הלילה יתגלגל. כמובן שגם זאת הכללה. לא כל אחת כזאת," הוא אומר, "מההתרשמות הראשונית שלי כאן אני מאמין שלא כולן כאלה, אם לא כולכן."
"לא נעים לי להודות, אבל זה נכון," אומרת ויקי.
שקט משתרר, וכל אחד מעכל את הדברים שנאמרו פה.
"הגבר בהגדרה של האישה," ממשיך דן, "הוא זה שמפרנס, זה שבונה את הבית, זה שקונה ומפנק, זה שמחזר ומציע נשואין.
בואי נקח למשל את התרחיש הבא. אני נראה טוב, אבל אני מכונאי רכב, קשה יום, שגר בדירה עם שותפים. מה דעתך עליי כעת? אני לא יכול להעניק לך רווחה כלכלית, אבל מבטיח לאהוב אותך ולהיות נאמן לך לנצח. האם זה יהיה מספיק עבורך כדי שתרצי להיות איתי?
שלא תביני לא נכון. אני יודע בוודאות שיש נשים שהיו אומרות לי כן."
"ואם אומר לך שאני מלצרית שעובדת שעות נוספות כדי לשלם שכר דירה?" מתריסה כנגדו ויקי, "דעתך עליי תשתנה?"
"אני חושב שכבר עניתי," הוא אומר לה ומחניק חיוך.
הוא משאיר אותה לתהות. היא מסתכלת עליו אבל הוא לא ממשיך לדבר. היא עדיין ממשיכה להסתכל בו מהורהרת. לבסוף היא מפנה את מבטה אליי. "מייפל?"
"כן?" אני שואלת.
היא ממשיכה להסתכל עליי. כמובן שאני לא מתכוונת לפרש את מה שאמר למרות שהבנתי זאת.
"אני חושבת שכל אדם שקם בבוקר ועובד למחייתו, ואין זה משנה מה המקצוע בו הוא עובד, או כמה הוא מרוויח," אני אומרת לבסוף, "יש להעריכו. דווקא אלה שנולדו עם כפית זהב בבית עשיר ואינם מתאמצים כדי להתפרנס, אותם אני מעריכה הרבה פחות."
"ברור לאיזה קבוצה את משתייכת," אומר לי דייב בהתנשאות.
"ממש לא," אני עונה לו, "אבל לאיזה אתה, אני מניחה שאני יודעת."
"אין לי מה להתבייש שנולדתי למשפחה אמידה ושאיני חייב לעבוד אפילו יום אחד," הוא אומר לי בזלזול.
"אתה בן שלושים ואחת אם אני זוכרת נכון," אני עונה לו, "ומה אתה עושה עם עצמך כל היום? אין צורך שתענה לי. אני יכולה לאמר לך שאני הייתי משתעממת למוות אם לא הייתי עובדת," אני אומרת.
"את פשוט מקנאת בי ומעמידה פנים שאת אוהבת מה שאת עושה," הוא אומר לי.
"אני מבקש," אומר אנדרה.
"תן לי לענות בבקשה," אני אומרת, "הוחלט במשחק הזה שלא חושפים פרטים אישיים. לו הייתי עושה זאת היית מבין שדווקא לי יש את הזכות לדבר כך. כבר דיברנו היום שאסור לעשות הכללות, לא כך?"
"אני חושב שהגיע הזמן להפסקת קפה," אומר אנדרה, "אין ספק שאתם קבוצה מיוחדת במינה."
