מעצבת את חייה 29 – השעות לפני
מייפל
פתאום זה מרגיש לי לא נכון להכניס מישהו מהצוות לדירה הפרטית שלי. לשמחתי גיא מתקשר אליי.
"אני ממש מעריכה זאת," אני אומרת לרוי, "יש לי שיחה ונראה לי שיש כבר מי שיכול לעשות את ההתקנה עבורי."
אני מנתקת ועונה לגיא. "מה שלום אחותי הקטנה?" שואל גיא, "את שמחה עם חדר השינה שלך?"
"ממש מאושרת," אני עונה לו.
"את לא," הוא עונה מייד, "סיימתי את המשמרת אני אבוא אלייך."
"אתה כל כך מכיר אותי," אני עונה לו ומספרת לו מה קרה הבוקר.
"אני מבטיח לך שעוד היום חדר השינה שלך יורכב," הוא עונה לי בבטחון, "כל מה שעלייך לעשות הוא להזמין שני מגשי פיצה."
"אתה רציני?" אני שואלת אותו למרות שאין לו סיבה לאמר זאת סתם.
"חצי שעה אני אצלך," הוא עונה לי.
אני מתקשרת מייד למאמא מריה ומזמינה שני מגשי פיצה אקסטרה לארג' כיוון שאין לי מושג מי יגיע איתו.
"מה עם כנפי עוף מתובלות מייפל?" שואל אותי דמיאן שלוקח ממני את ההזמנה, "את תמיד מזמינה גם את התוספת הזאת."
"צודק," אני עונה לו. הוא כבר מכיר אותי מהפעמים הרבות שהזמנתי בפיצריה עבור לירוי וחברים.
"בקיצור מה שאת תמיד מזמינה," הוא צוחק.
"כן, גם שתיה," אני אומרת.
"ואוסיף לחם שום בשבילך," הוא אומר בזמן שהוא מחייב את כרטיס האשראי שלי.
אני מנצלת את הזמן עד שגיא יבוא להפעיל את מכונת הכביסה. כיוון שידעתי שהלילה אשן כבר בדירה, לא שלחתי את הבגדים שלי לכביסה בבית המלון.
אני עסוקה בענייניי כשאני שומעת נקישה על הדלת וקול של פתיחת הדלת עם מפתח. אני מציצה לעבר הדלת ורואה את גיא מלווה בארבע גברים, כולם לבושים עדיין בחלוק הרופאים שלהם.
"באנו להגשים לך פנטזיה," אומר גיא, "הרכבת חדר שינה על ידי צוות רופאי בית החולים הר סיני."
"אני רק מזכיר לכם שהיא אחותי הקטנה והיא מחוץ לתחום," הוא ממהר להגיד להם.
אני מחייכת לעצמי וחושבת כמה שנים הוא ימשיך לאמר זאת לחבריו.
"מה שאתה אומר," עונה לו רופא בעל תלתלים שחורים ועינים בורקות שאינני מכירה, "שנזכה לראות את חדר השינה שלה, אבל לא… אני מבין," הוא אומר.
אני רוצה לאמר לו שהוא חצוף אבל הוא ומגיש לי קופסה ובה זר פרחים יפיפיה בגוונים שונים של כחול בתוך אגרטל עגול מזכוכית.
"אני ריף והפרחים האלה הם עבורך," הוא אומר.
"וואו," אני קוראת בהתפעלות.
"אם אני זוכר נכון יש לך כלי עבודה בבית או שעליי לבקש מאב הבית?" שואל גיא.
"החזרתי הכל למקומו," אני אומרת מצביעה לעבר הארון במבואה והולכת עם גיא להראות לו.
כשאני חוזרת עם גיא אני מוצאת את ארבעת חבריו של גיא עומדים ליד המדרגות בלי חולצות ומחכים. אני מביטה בהם מופתעת.
"אמנם אנחנו רופאים," אומר לי ריף, "אבל כדי להרכיב רהיטים אנחנו מתלבשים בהתאם," הוא אומר בחיוך.
אני רוצה לאמר לו שמתלבשים זה לא בדיוק התאור הנכון, אבל שותקת.
"איפה חדר השינה שלך אחות קטנה?" הוא שואל ועומד קרוב מידי אלי. ריח מי הגילוח שלו עוטף אותי, וזה הדבר האחרון שאני צריכה כעת.
כל אחד מהם כבר אוחז קרטון ביד ואני מובילה אותם במדרגות לחדר השינה.
הם עולים בעקבותיי וקוראים קריאות התפעלות למראה החדר הגדול.
"מה שאני מבקשת הוא שהמיטה תהיה על הקיר הזה וממול אני אתקין את הטלוויזיה.
ליד החלון תעמודנה הכורסאות והשולחן ביניהן.
"רגע," אומר ריף, "מה לגבי ארון בגדים?"
אני מחייכת, ניגשת לקיר, מניחה את ידי עליו, ולהפתעת כולם הקיר נחצה לשניים, כל חלק נע אחד לכיוון אחר, וחדר הארונות שלי נגלה לעיניהם.
"וואו, איזה רעיון גאוני!" אומר ריף, "לא הייתי מנחש בחיים, ועוד חדר ארונות כל כך מרווח."
"מה אתה מתפלא? הקטנה הזאת היא אדריכלית ומעצבת פנים," אומר גיא בקול אדיש, אבל לוחש לי "את נהדרת."
החמישה עובדים בזריזות רבה וחדר השינה משנה את פניו במהירות. אפילו הטלוויזיה מותקנת על הקיר.
אני מקבלת הודעה שהשליח ממאמא מריה הגיע וניגשת לקחת ממנו את המשלוח. אני עורכת את השולחן בסלון בזמן שהם מסיימים לאסוף את הקרטונים וכלי העבודה.
"הרווחתם את הפיצה שלכם ביושר," אני אומרת להם, והם מסתכלים על השולחן הריק בפינת האוכל וחושבים שאני מתלוצצת.
אני מצביעה על השולחן בסלון. "אני בטוחה שלא תתנגדו לאכול מול המסך. "עוד רגע מתחיל המשחק של הניקס."
"מה אומר לך גיא, חינכת אותה טוב," אומר ריף שניגש עם גיא להוציא את הקרטונים בזמן שחבריו כבר יושבים בסלון ומתחילים לדבר על המשחק.
"עכשיו את שמחה?" שואל אותי גיא שחוזר לדירה.
"אין כמוך," אני אומרת ודמעות מאיימות לחנוק את גרוני.
"את יודעת שבשבילך אלך עד סוף העולם," הוא אומר, "ואני יודע שאת בשבילי. את הוכחת זאת לא פעם."
"תודה על הכל," אני אומרת לו ומחבקת אותו.
"עכשיו תגלי לי מי השקיע בך כך?" הוא שואל.
"אני לא מבינה," אני אומרת לו ומקמטת את מצחי בנסיון להבין על מה הוא מדבר.
הוא מסמן בראשו לעבר הפרחים. לגמרי שכחתי מהם. אני ניגשת להוציא אותם מהקופסה, מניחה את האגרטל על השולחן, ואת הקופסה הריקה אני מקפלת וזורקת לפח המיחזור.
הנייד מצלצל ואני רואה את שמו של דן על הצג. אני נכנסת במהירות לחדר העבודה שלי וסוגרת אחריי את הדלת.
"את כועסת עליי?" הוא שואל. הפעם טון קולו מרוכך.
"מי שכעס זה אתה, למרות שלא ברור לי למה. נאמר שהייתי יודעת איפה אתה ושולחת לך ארוחות כדי לעזור לך, זה כל כך נורא שהייתה מגיעה לי כזאת שטיפה ממך?
הפקדת בידיי את סודותיך בלי לחשוב פעמיים. זה מה שמטריד אותך מי שולח לך ארוחות?" אני אומרת בנשימה אחת ולא נותנת לו להגיב. אני כל כך פגועה ממנו.
"אז את כועסת," הוא קובע, "תדעי לך שאף פעם בחיים לא הבאתי לאישה פרחים, פרט לבנות משפחתי. חשבתי שתביני שאני באמת מצטער על איך שהתנהגתי אלייך."
"מה הקשר לפרחים?" אני שואלת , אבל אז אני קולטת שהפרחים הן ממנו.
אני חוזרת לשולחן עליו הינחתי את האגרטל ומוצאת בתווך הזר מעטפה קטנה.
אני פותחת אותה וקוראת את מילות ההתנצלות של דן.
"אני מצטערת דן," אני אומרת לו.
"אני מבין שאת פגועה. מסתבר שפרחים הם לא תמיד התשובה," הוא אומר.
"אתה לא מבין. אחי הגיע עם חברים להתקין לי את חדר השינה שלי. אחד מהם הגיש לי את הזר וחשבתי שזה מגיא. רק עכשיו ניגשתי לראות אם מצורפת לזה מעטפה.
אתה לא מכיר אותי. לא הייתי מתעלמת מזה, גם אם הייתי כועסת. הזר מעלף. הבחירה שלך בו מעולה. וכמובן תודה על המילים שצירפת אליו," אני אומרת.
"אנחנו בסדר?" הוא שואל. מפתיע אותי לשמוע אותו כל כך רגיש.
"בטח," אני עונה.
"סבא שלי מאושפז במחלקה שאביך מנהל. מחר נדע מתי הוא ישתחרר. אני מקווה לחזור לעבודה בימים הקרובים."
אנחנו מסיימים את השיחה ואני שבה לקרוא את מילותיו. אני כל כך רוצה להיות לבד כעת, אבל גיא וחבריו צופים במשחק ועליי להעמיד פנים שהכל בסדר.
אני עולה לחדר השינה להציע את המיטה ולהניח את האביזרים בחדר כרצוני. אני מניחה את הספרים שאני קוראת על השולחן, מקשטת בכריות החדשות שקניתי,
ומניחה עציצים על אדן החלון.
כשאני מסיימת אני נכנסת להתקלח, לובשת שמלת טריקו ומתיישבת שוב לקרוא את מילותיו של דן. הפעם בעיון.
מייפל יקרה,
אני מבקש את סליחתך על האופן בו דיברתי אלייך.
אני נמצא במתח רב בימים אלה עקב אשפוזו של סבי בבית החולים.
אין בכך להצדיק את ההתנהגות שלי כלפייך.
אני מקווה שתאמיני לי שאני מתחרט מעומק ליבי על המילים שאמרתי לך. הלוואי והייתי יוכל למחוק אותן.
אני מעריך את העזרה העצומה שאת מעניקה לי. לא הייתי יכול להסתדר בלעדייך בתקופה הלא פשוטה הזאת.
אני מודה לך על מי שאת עבורי.
ושוב סליחה.
דן
דן
יומיים עברו
סוף סוף אושר לסבא להשתחרר מבית החולים.
פרופסור וייאטסטון מגיש לי את הניירת עם סיכום המחלה ומסביר לסבא לגביי התרופות.
"אני מבקש שתבוא לביקורת עוד חודש. אני לא רוצה לראות אותך אצלנו לפניי. ובכל זאת, אם יש לך שאלות אתה תמיד מוזמן להתקשר אליי," הוא אומר לסבא ומצרף את כרטיס הביקור שלו ובו רשום מאחור מספר הטלפון הנייד שלו.
"תשמור עליו ילד," הוא אומר לי. הייתי בטוח שהוא ינטור לי על איך שהתנהגתי עם מייפל, אבל דבר לא השתנה בהתנהגות שלו כלפיי.
אני מגיש לסבא את הבגדים שהבאתי לו מהבית. אני שמח לראות שהוא יכול להתלבש לבד.
"אני אקרא לסניטר שיבוא לקחת אותו עם כיסא גלגלים," אומרת האחות.
"בשום פנים ואופן," אומר מייד סבא, "אני לא נכה."
"זה לא קשור למצבך, זה החוק," עונה לו האחות בשקט.
"אם כך אני ארד בינתיים להביא את הרכב לדלת הכניסה כדי שלא תצטרך לחכות," אני אומר לסבא, וניגש להודות לאחיות.
"פרופסור וייאטסטון פנוי?" אני שואל.
"הוא בחדר ניתוח," עונה לי האחות בתחנה.
"אם כך תמסרי לו תודה בשמי," אני אומר ויורד לחניון, ויוצא לחכות לסבא מול דלת הכניסה.
"אני באמת מרגיש טוב," אומר לי סבא בזמן שהוא נכנס בכוחות עצמו לרכב, "אני מצטער שהבהלתי אותך כך. אני מבטיח לשמור על עצמי.
הוא מוציא את הנייד שלו מכיסו. "וורושקה, אני ברכב עם דן בדרך אלייך. יותר לא תשני לבד," הוא אומר לה בחביבות.
"מי ישן לבד?" היא עונה לו, "אתה חושב שיכולתי לישון במיטה שלנו בלעדיך? ישנתי בחדר האורחים עם אחותי."
"הלילה תשני שוב איתי," הוא אומר לה, "היד שלך הייתה חסרה לי."
השיחה ביניהם מחממת לי את הלב. הם המודל שלי לאהבה. 'מתי תהיה גם לי אהבה כזאת?'
אני חוצה את גשר ברוקלין ועולה על הכביש המהיר לכיוון ביתו של סבא. מצד אחד אני משתוקק כבר להגיע, מצד שני יש לי נוסע יקר ואני נוסע במהירות המותרת ולא מייל אחד יותר.
אחנו מגיעים לביתו של סבא. ואני עוצר ליד המדרגות. אני מודה על כך שאין הרבה מדרגות עד לדלת הכניסה וסבא עולה אותן בקלילות.
אני מוציא את התיקים שלו ושלי מתא המטען ונכנס אחריו לבית.
הבית מוצף בריח של בישולים. "נו באמת וורושקה, את עורכת פה מסיבה היום? כמה אוכל בישלת?" אני שומע את קולו של סבא מהמטבח.
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר, וגם לא ידעתי מה יתחשק לך לאכול אחרי האוכל התפל של בית החולים."
סבא מסתכל עליי וקורץ. אני מסמן לו שאין לי כוונה לספר איזה ארוחות גורמה סופקו לנו.
מנהלת משק הבית ניגשת לקחת ממני את התיקים. "אני מבקש שתקחי הכל לכביסה," אני אומר לה, "ואם לא קשה לך אני אודה לך אם תכבסי גם את בגדיי."
"ברור דן, זאת בכלל לא שאלה," היא עונה לי בחיבה. היא מכירה אותי מאז ילדותי. לפעמים נדמה לי שהיא עדיין רואה בי ילד קטן.
אני מתיישב לאכול כאשר נשמעת התראת הודעה נכנסת. אני פותח אותה ורואה את הסימן המוכר.
קבוצה יקרה!
הלילה יערך סוף סוף המשחק הראשון. יש לכם חלון של שלוש שעות להירשם. בסיומו, אם יהיה מספר זהה של גברים ונשים,
אחשוף בפניכם את שמו המשתתפים.
אני מזכיר לכם שיש להירשם בשם פרטי בלבד.
מצפה לראותכם
אנדרה מנהל הקבוצה.
מיד אחר כך אני מקבל מסרון מסקוט שהוא נרשם למשחק ומבקש שארשם.
אין לי אפשרות כעת לבדוק אם גם מייפל נרשמה, ובכל זאת אני נרשם. אחרי הימים הארוכים בבית החולים לצידו של סבא אני בהחלט זקוק להתאוורר.
כעבור שעתיים שוב מופיע הסימן של משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס.
**ההרשמה ניסגרה!**
רשימת המשתתפים למשחק הערב:
אדל – רווקה, 27 מייקל – גרוש+1, 32
ויקטוריה – רווקה, 29 סאם – רווק, 29
מיכאלה- רווקה, 28 דייב- רווק, 30
יסמין – רווקה, 25 ג'וני – רווק, 32
מייפל גרושה (ללא ילדים), 24 סקוט, רווק 29
טסה – רווקה, 25 דן, רווק 31
אני מחייך מרוצה. מייפל נרשמה למשחק.
אני חוזר לאכול עם סבא וסבתא.
"סבתא כשקוראים למישהי קושקה למה הכוונה?" אני שואל.
"אתה לא יודע מה זה קושקה?" מתפלאת סבתא.
"אני יודע, זה חתולה," אני עונה לה, "השאלה אם זה משהו טוב או רע."
"תראה דן, אם זה גבר קורא לאישה חתולה יש לזה שתי אפשרויות- או שהיא אישה מפונקת, או שהיא, איך אומר זאת, מינית," היא עונה לי.
"ואם אישה קוראת לאישה?" אני שואל, "ואני מבטיח לך שאין לה שום רמז למיניות."
"אם כך או שהיא חושבת שהיא מתוקה כמו חתולה סיאמית למשל, או שהיא אומרת לה בצורה עדינה שהיא חתולת רחוב, או כלבה," היא צוחקת, "ומה אתה חושב שהיא התכוונה?"
"אני הייתי בוחר בכלבה דווקא, אבל משום מה יש לי הרגשה שמי שאומרת זאת לא," אני עונה לה ומושך בכתפיי. אני באמת לא יודעת מה התשובה.
אין טעם שאסע לדירה שלי, כיוון שהמשחק הוא בלונג איילנד ולכן בסיום הארוחה אני מוציא את המחשב שלי וניגש לסלון לעבוד.
אני ניזכר שעדיין לא דיברתי עם סקוט ושולח לו הודעה.
דן סקיי: סבא שלי השתחרר מבית החולים ואני בביתו כעת. אין טעם שאחזור למנהטן. אגיע ישירות מכאן נתראה
סקוט וינסטון: אני שמח לשמוע שהוא השתחרר. נתראה על החוף. אני לא זוכר אם אמרתי לך, אין צורך לבוא בחליפה.
דן סקיי: 🤣🤣🤣.גם לו רציתי, אין לי כאן חליפה.
אני מרגיש שעיניי נעצמות ולכן מכוון את השעון בנייד שיעיר אותי.
אנדרה קלארק
אני מודה שאני מתרגש לקראת המשחק.
אמנם האנשים חסויים אחד מפני השני, אבל אני יודע מי הם.
בישיבה שערכנו לפני שעה קלה הסכמנו שזוהי הקבוצה הכי איכותית שהייתה לנו מכל הקבוצות שהתחילו לשחק פנים מול פנים.
למרות שהזמן קצר אני נאלץ לשלוח שוב הודעה לקבוצה לאחר שהתעוררו שתי בעיות במשחקים של קבוצות אחרות.
קבוצה יקרה!
אתם הקבוצה האחרונה שמצטרפת למשחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס.
כיוון שאתם עומדים לשחק פנים מול פנים אני מבקש שתאשרו לי שאינכם נמנים עם שתי הקבוצות הבאות.
- עולם השליטה על כל גווניו.
אין לי שום בעיה עם חובבי הבדס"מ. ישנן קבוצות כאלה שמשחקות ברשת, הקבוצה שלנו לא.
- שאינכם במערכת יחסים עם בני אותו המין, או ביסקסואליות.
חברי הקבוצה מתחייבים שהם בקשר של גבר ואישה בלבד.
אני נושם לרווחה כשכולם מאשרים שאינם שייכים לשתי הקבוצות האלה.
אני מביט שוב על תמונותיהם של המשתתפים ומנסה לנחש מי יחזר אחרי מי, מי יבחר במשימת החובה.
אני ניזכר בשיחות שלי עם מייפל.
*
היא הביעה בפניי שוב את חששה שאולי היא תפריע לקבוצה כיוון שמראש היא לא מתכוונת לבחור בשאלת החובה.
"אין לי שום ביקורת נגד מי שמחפש מין מזדמן," היא הוסיפה.
"מטרת הקבוצה," הרגעתי אותה, "היא לדבר על מערכות יחסים בכל הרמות. ראיינתי את המשתתפים, נכנסתי לראות את הפרופילים שלהם ברשתות החברתיות. יש לי הרגשה שהקבוצה שלך תנהל שיחות מאד מעניינות.
תזכרי שתמיד את יכולה לאמר שהשאלה אישית מידיי, תמיד תוכלי לפרוש.
כפי שאמרתי לך, לאחר ששנים לא היית במעגל ההכרויות, זה יהיה נסיון מעניין עבורך ללמוד איך מתנהל העולם הזה בימים אלה."
כמובן שלא יכולתי לאמר לה שהיא אישה מדהימה בעיניי ומרתקת אותי. לצערי אני מנוע מלהיות מעורב אישית עם חברי הקבוצה. אחרת אין לי ספק שהייתי מחזר אחריה.
אני נאלץ להסתפק בחברות שנבנתה בינינו.
היא אשת שיחה חכמה ומעניינת, אבל ברור לי שהחומות סביב ליבה גבוהות מאד ויצטרך לבוא גבר מיוחד במינו כדי להסיר אותן, אבן אחרי אבן.
*
השעה קרבה ואני צריך להחליט מה השאלה המשותפת הראשונה שאשאל אותם. אני מעלה בזכרוני את כל השאלות הראשונות שנשאלתי במשחקי ברשת, אבל לא מצליח לבחור את המדוייק לקבוצה.
אני עוצם את עיניי ומניח יד על מצחי, ואז זה מגיע.
"מה בעיניך ההבדל בין גברים לנשים?"
