מעצבת את חייה 28 – עימותים
מייפל
בלית ברירה המשרד ממשיך לפעול ללא נוכחותו של דן. רוב העובדים מקבלים את העובדה שאני מנהלת כעת את המשרד.
מידי פעם מסמן לי דן שהוא קרא את ההערות שאני רושמת עבורו לאורך כל היום. הוא לא מרבה במילים, מה שמובן לגמרי בהתחשב בנסיבות.
אני שמחה שאני לא עובדת כעת על פרוייקט גדול ולכן אני פנויה יותר גם לפתור לאחרים את הבעיות.
דלת חדרי הפתוחה מזמינה כל אחד להכנס בלי לעבור דרך איילין.
פקידת השכר מישל נכנסת לחדרי. היא מביטה בי במבט מתנשא, כזה שאומר 'אני יותר חשובה ממך.' אני מתעלמת מכך ומזמינה אותה לשבת.
"מה בעצם חשבתי כשבאתי לכאן," היא אומרת ומעקמת את פרצופה, "את לא באמת יושבת על הכיסא של דן."
היא צודקת. בחרתי לשבת בכיסא מצידו השני של השולחן, למרות שזאת לא הייתה כוונתה.
אני מתעלמת מהציניות שבדבריה. "במה אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת אותה בחיוך. היא בהחלט לא מרוצה שלא הצליחה לפגוע בי.
"צריך לשלם משכורות ביום שישי . מה אני עושה עם זה? יש לך פתרון לזה?" היא שואלת בקול צווחני מעט.
אין לה מושג שישבתי פעם על כיסא המנהלת ואני בקיאה היטב בניהול חברה.
"האם יש שינוי במשכורות מהתשלום הקודם?" אני שואלת.
"לא," היא עונה.
"אז אני מבינה שאיש לא נעדר, לא היה חולה, לא היה בחופש," אני אומרת במפורט למורת רוחה.
"לו היית עובדת מהמשרד היית יודעת," היא עונה לי שוב בטון הציני שלה.
"את יודעת מתי איילין יצאה לארוחת צהריים ביום שני?" אני שואלת.
"מאיפה לי לדעת?" היא עונה בשאלה.
"מה זאת אומרת? את עובדת כל הזמן מהמשרד," אני עונה לה וגורמת לה להשפיל את מבטה.
"עכשיו אנחנו מבינות אחת את השניה," אני אומרת לה, "אני אשלח הודעה לדן שיבקש ממנהל הבנק להעביר את המשכורות לפי הרשימה של לפני שבועיים. אני מניחה שלכולם את משלמת פעם בשבועיים כמקובל."
"כן," היא עונה, הפעם בקול רגיל.
"אין בינינו קשר רציף. אני אודיע לך כשהוא יאשר לי שזה בוצע," אני אומרת לה.
"בסדר," היא אומרת. ברור לי שקשה לה לומר לי תודה.
היא עומדת לצאת אבל ברגע האחרון מסתובבת חזרה על עקבותיה.
"את לא מופיעה ברשימת המשכורות," היא אומרת.
"זה בסדר. אל תדאגי למשכורת שלי. כשדן יחזור הוא ישלם לי," אני עונה לה למרות שאני מבינה היטב את השאלה שלה.
עכשיו זה המבחן שלה כמה היא סקרנית לדעת. "את אף פעם לא מופיעה ברשימת מקבלי המשכורות," היא לא מתאפקת ואומרת.
"אני מבטיחה לך שאני לא עובדת בחינם. כיוון שאני לא מנהלת החברה אין לי מושג איך מועברת אליי המשכורת שלי. שלא יטריד אותך, אני אסתדר. בסופו של דבר דן יחזור והוא יטפל בזה."
אני מחכה שהיא תצא ויושבת לכתוב הודעה לדן.
מייפל וייאטסון:
דן,
מישל פנתה אליי בקשר לתשלום המשכורות ביום שישי.
בררתי איתה ואין שינוי מהתשלום לפני שבועיים.
האם אתה יכול להורות למנהל הבנק שיעביר את המשכורות?
תודה, מייפל.
אני קמה להכין לי קפה כשאני שומעת את מישל ורוקסן מתלחששות.
"שאלתי אותה לגבי המשכורת שלה," אומרת מישל, "היא אמרה שהיא כבר תסתדר עם דן."
"זה לא מוזר לך?" שואלת רוקסן.
"מה את רוצה ממני. עשיתי מה שביקשת. אני לא אשמה שזה מה שהיא ענתה."
אני יוצאת מחדרי והן משתתקות.
"הכל בסדר בנות?" אני שואלת.
"העולם לא סובב סביבך," יורה לעברי רוקסן את האימרה הקבועה שלה.
"לרגע לא חשבתי שדיברתן עליי," אני אומרת ומשאירה אותן לתהות האם שמעתי את דבריהן. הן ממהרות להיכנס כל אחת לחדרה.
אני נכנסת למטבח להכין לעצמי קפה. כאשר אני מסיימת ויוצאת איילין קוראת לי.
"מחפשים אותך מהבנק," היא אומרת לי.
"תעבירי לי את השיחה לחדר של דן," אני מבקשת.
"הוא פה," היא אומרת ומסמנת בראשה לעבר אזור ההמתנה.
אני רואה גבר מרשים לבוש חליפה אוחז בידו תיק מסמכים. אני ניגשת אליו, מציגה את עצמי, ומזמינה אותו להיכנס לחדרו של דן.
שלא כהרגלי אני סוגרת את הדלת אחריי.
"קיבלתי הוראה ממר סקיי לבצע העברת משכורות ביום שישי," הוא אומר ומניח לפניי קבוצה של מסמכים.
אני מתחילה לקרוא את הראשון, ונדהמת לראות שהוא מעניק לי זכות חתימה לפעול בחשבון של החברה.
"אני בטוחה שזאת טעות. בסך הכל ביקשתי ממנו שיאשר לך לשלם את המשכורות בזמן," אני אומרת לו מייד.
"הוא מניח עותק של מייל שכתב דן עם עותק לעורך הדין כריס ברוקלין ובו הוא מבקש להעניק לי זכות חתימה. אני עומדת המומה מול המייל וקוראת אותו שוב.
"אני רוצה שיהיה ברור שפרט למשכורות אין לי כוונה לגעת בחשבון הזה," אני אומרת לנציג הבנק.
הוא מתעלם מדבריי ומניח לפני כרטיס בנק וכרטיס אשראי, שניהם על שמי, ומבקש שגם על קבלתם אחתום.
אני נסערת, זו אחריות כבדה מאד. אני ממהרת להכניס את הכרטיסים לתיק שלי.
"עכשיו כשיש לך זכות חתימה אני מבקש שתחתמי לי על העברת המשכורות," הוא מבקש ומניח לפני צילום של ההעברה האחרונה שנעשתה. "תצייני בבקשה גם את התאריך."
אני עושה כדבריו, הוא מודה לי ועומד לעזוב.
"אני יכולה לקבל עותק מהמסמכים?" אני שואלת.
"לא נתתי לך?" הוא ממלמל וממהר להוציא אותם מתיקו, "אני מתנצל."
אני לוקחת את המסמכים ומכניסה אותם לכספת שאת הקוד שלה אני יודעת, שולחת הודעה בצ'אט הפנימי למישל שתשלום המשכורות בוצע, וחוזרת להתעסק בענייניי.
אני מרוכזת בעבודה, וכאשר מצלצל הנייד שלי אני לא טורחת לראות מי זה ועונה לשיחה.
דן
אני שמח שעברתי בדירה שלי להתקלח ולהחליף בגדים. הרגשתי שהריח של חומרי החיטוי נדבק על עורי.
כל כך נחפזתי לחזור מהחשש שסבא יתעורר ששכחתי את התיק שארזתי עם הבגדים ותיק כלי הרחצה ליד הדלת. כל כך לא אופייני לי. אבל למה אני מתפלא? העובדה שלא ישנתי כמעט מהלילה של הניתוח, יחד עם המתח העצום שהייתי שרוי בו עד שסבא התעורר והתחיל לדבר איתי נותן את אותותיו בגופי.
אני מחליט לוותר על התיק הארוז ועולה מיד למחלקה.
כשאני מגיע נערך ביקור רופאים בחדרו של סבא. משום מה נראה לי שכל המחלקה נמצאת אצלו. האם כך זה תמיד, או שמא עליי לחשוש מבשורות לא טובות?
"חזרת," אומר לי הפרופסור בצאתו מהחדר, "בדקנו כעת את מר דוידובסקי. אני מאד מרוצה מהמצב. הוא מתקדם יפה, אפילו הייתי אומר שהוא מפתיע לטובה.
אין ספק שהנוכחות שלך מאד עוזרת לו. הוא מדבר המון בשבחך. נראה שאתם מאד קשורים."
"לא פשוט לאבא לקבור את בנו," אני אומר, "אני מניח שזה קרב אותנו עוד יותר."
"אני דווקא חושב שהעובדה שאתם כל כך דומים גרמה לכך," אומר הפרופסור.
"אני מאד דומה לאבי, והוא היה קשור מאד לסבי," אני אומר מהורהר.
אני נכנס לחדר של סבא. "תשב תאכל ילד," הוא אומר ומצביע על המגש המונח על השולחן הקטן הסמוך לכורסה עליה אני ישן.
"שוב?" אני ממלמל, "מה היא חושבת לעצמה?"
אני מרגיש שאני יוצא מדעתי. לא ביקשתי ממנה שתנהל לי את החיים. אולי נתתי בה יותר אמון משהיא ראויה לו.
אני נכנס לדף הבנק ורואה שלא נעשו בו פעולות פרט להוראה של תשלום המשכורות לעובדים. לעצמה היא לא משכה משכורת. אני רושם לי תזכורת לדבר עם רואה החשבון בקשר להעברות מהחשבון השני עבורי ועבורה.
"תראה אותי, כאילו שבבית אין לי זמן לקרוא. אתה יודע כמה ספרים קראתי בימים האחרונים?" משתף אותי סבא שלא שם לב לסערה שעוברת עליי. הוא מתחיל לספר לי מה קרא.
אני נהנה מהשיחות שלנו ושם לב שאני באמת מאד דומה לו. יש לנו תחומי עניין משותפים, והבחירה שלו בספרים והמאמרים שקרא בהחלט יכלה להיות שלי.
"אם רצית זמן איכות איתי רק היית צריך לבקש סבא, לא צריך להקים כזאת מהומה," אני אומר לו בחיבה.
"הבוקר כשנעדרת חשבתי על כך שבאמת זכיתי לבלות איתך שעות יקרות. אתה בטוח שזה בסדר שאתה נעדר מהעבודה?"
"אתה יודע שהכל היום ממוחשב ואני יכול לשלוט על הכל גם מכאן," אני אומר. אני לא מספר לו שמיניתי את מייפל במקומי. מחשבותיי נודדות שוב אליה. אני מרגיש שוב חוסר שקט.
"אני יורד לקנות קפה נורמלי, כי זה שמוגש כאן חסר טעם. להביא גם לך?" אני שואל.
"אני חושב שאנצל את הזמן לנמנם קצת," הוא אומר ואני ניגש להדק את השמיכה סביבו.
אני יוצא לחצר הפנימית של בית החולים ומתקשר מייד למייפל.
"אני ביקשתי ממך לנהל לי את החיים?" אני יורה לעבר בכעס.
"אני ממש מצטערת," היא עונה, "נציג הבנק הראה לי את המייל ששלחת ובו ביקשת שייתן לי יפוי כוח. אני מבטיחה לך שאין לי כוונה להשתמש בו. בקשתי הייתה חד פעמית."
"אני לא מדבר על זה," אני ממשיך לדבר אליה בכעס.
"על מה אם כך אתה מדבר? על זה שביקשת שאפגש עם הלקוחות שלך במקומך? נראה לי שפעלתי בדיוק לפי ההוראות שלך," היא עונה לי. אני חש שקולה לא יציב.
"אל תשחקי איתי משחקים," אני מרים מעט את הקול.
"תסביר לי על מה אתה מדבר?" היא שואלת.
"אני לא צריך שתאכילי אותי," אני מסנן לעברה בכעס.
"להאכיל אותך מה? אתה חושב שאני משקרת?" היא עונה לי בטון שאני לא יכול לפענח.
'שחקנית,' אני מסנן לעצמי.
"אם יש לך משהו לאמר לי אל תדבר ברמזים. מה עשיתי כבר שאתה כל כך כועס עליי?" היא שואלת, הפעם בטון קר.
"אני לא צריך שתשלחי לי ארוחות שלוש פעמים ביום. אני מסתדר טוב מאד בלעדייך," אני אומר לה, "האם עכשיו אני מובן?"
"בוא ננתח את מה שאמרת," היא אומרת ומעלה שוב את חמתי.
"תקשיבי לי טוב…" אני מתחיל לאמר, אבל היא קוטעת אותי.
"זה מה שאני יודעת עליך. יש לך מצב חרום משפחתי. נקודה. מה קרה או איפה אתה, אין לי מושג. עכשיו רק תסביר לי איך אני יכולה, גם אם מאד רציתי, לשלוח לך ארוחות כשאינני יודעת היכן אתה?" היא שואלת.
"אני לא אדיוט. את מכירה את פרופסור וייאטסטון במקרה? אני מניח שהוא סיפר לה שאני פה," אני עונה לה.
"למה לא סיפרת לי שאתה מאושפז?" היא אומרת מיד בטון מרוכך.
"נו באמת! את ממשיכה במשחק שלך?" אני שואל בכעס.
אני שומע שהיא מחייגת, כנראה בטלפון של המשרד.
"מדברת מייפל, האם הפרופסור פנוי?" היא שואלת ומפעילה את הרמקול.
"היי אבא," היא מתחילה את השיחה, "יש לך במחלקה מטופל בשם דן סקיי?"
"קוקי, את יודעת שאסור לי למסור מידע על החולים שלי. זוכרת שכשטסה הייתה פה לא סיפרתי לך? רק בגלל שהתשובה היא שלילית אני יכול לאמר לך שדן סקיי לא הגיע למחלקה שלי," הוא עונה לה.
"מעניין מאד, כי הוא טוען שאני שולחת לו ארוחות לחדרו בבית החולים, ולא סתם אלא במחלקה שלך," היא אומרת ואני סקרן לשמוע את תשובתו.
"החדר היחיד שמקבל ארוחות מיוחדות הוא החדר הפרטי, זה שאת היית מאושפזת בו לאחר הירי בלטינה, כיוון שהתשלום עבורן כלול במחיר.
נכון להיום יש לנו רק חולה אחד בפרטי ואני יכול להבטיח לך ששמו איננו דן סקיי."
"תודה אבא. עזרת לי מאד," היא אומרת ומסיימת את השיחה איתו.
"שמעת את השיחה עם אבי. אין לי יותר מה לאמר לך," היא אומרת ומנתקת את השיחה.
אני בוהה בטלפון דקות ארוכות, לא בגלל שמייפל ניתקה את השיחה, אלא בשל המילים שאמר הפרופסר לגביה בקשר לירי בלטינה.
לא שמתי לב לזמן שחלף, ולכן אני קונה קפה מהמכונה כדי להמנע מההמתנה בתור, ועולה חזרה לחדרו של סבא.
כשאני נכנס לחדר אני רואה את סבא מתלוצץ עם פרופסור וייאטסטון.
"פטפטנו קצת עליך. סיפרתי לפרופסור שירשת מאביך את האהבה לאדריכלות. תראה איזה עולם קטן הוא סיפר לי שגם הבת שלו אדריכלית ומעצבת פנים.
הפרופסור התעניין האם אני מרוצה מהשרות, מהתנאים, מהאוכל," משתף אותי סבא.
אני נבוך אבל לא מראה זאת. "ואתה מר דוידובסקי, האם גם אתה מרוצה מהשרות הניתן לסבך?" הוא פונה אליי.
"אני מניח שאתה יודע ששמי דן סקיי," אני עונה לו, "וכן אני חושב שהשרות שלכם נפלא."
"כך הבנתי. ואני מניח שכבר הבנת שהשרות שניתן לכם הוא בגלל בחירתך בשרות פרטי משודרג, ואין לו שום קשר למייפל שלא יודעת עד רגע זה שאתה פה ולמה."
"לא ידעתי שהיא הייתה בלטינה בזמן הירי," אני אומר לו, "אני לא יודע למה איש לא הודיע לי. הייתי בא להיות איתה."
"אין לי רשות למסור פרטים על מי שמאושפז, גם אם מדובר בבת שלי," הוא מסיים את השיחה.
אני מתקשר למייפל אבל היא לא עונה. אני לא מרפה ומנסה מספר פעמים. המשרד עדיין פתוח ואני מתקשר לאיילין.
"מייפל בישיבה עם ספק חדש של ריהוט משרדי," היא עונה לי, "להעביר לה את השיחה?"
"אני אתקשר אליה מאוחר יותר," אני עונה לאיילין.
בהחלטה של רגע אני אומר לסבא שהשארתי את התיק בדירה ושואל אם זה בסדר שאגש לדירה לקחת אותו.
"דן, אתה דואג לי יותר מידי. אני בסדר. אני מאד נהנה מהזמן שלנו יחד, אבל יש לך חיים, אל תמהר לחזור."
כשאני עומד לצאת מבקשת ממני העובדת הסוציאלית שאשאר בזמן שהיא מראיינת את סבא שלי.
"אני נשוי ויש לי אישה מדהימה וגם מנהלת משק בית שיכולה לעזור אם צריך. אני רוצה לחזור הביתה ולא למוסד שיקומי," הוא אומר לה לפני שהיא מתחילה לדבר.
"מה אתה אומר?" היא פונה אליי.
אני לא רוצה לאמר לה שעצם המחשבה שסבא יעבור למוסד מעבירה בי חלחלה.
"אם קראת את התיק שלו את יכולה לראות שהוא לא נוטל אף תרופה. הוא בכושר גופני מעולה. ההתאוששות המהירה שלו רק יכולה להעיד על כך.
אז נכון שעכשיו הוא יאלץ לנהוג קצת אחרת, אבל הוא בהחלט לא צריך להיות מאושפז יותר. הוא יהיה בסדר גמור בבית. יש מי שיטפל בו," אני מחזק את דבריו של סבא.
"אם כך נחכה לביקורת מחר בבוקר ויוחלט מתי הוא ישוחרר," היא אומרת לי.
כשהיא יוצאת מהחדר וארוחת הערב מוגשת. אני מסתכל על השעון ומבין שהמשרד שלי כבר סגור.
אני נכנס לרשת ומחפש את חנות הפרחים פרחי יסמין הממוקמת במגדל הנהר. אני עומד אבוד מול שפע הזרים שהם מציעים.
בחיים לא שלחתי לאישה פרחים ואני לא יודע מאיפה להתחיל.
אני חושב לכתוב בגוגל את השאלה איזה פרחים שולחים לאישה כשרוצים לבקש את סליחתה, אבל אז אני רואה זר פרחים יפיפה בגוונים שונים של כחול.
פתאום אני מבין למה המבט בעיניו של הפרופסור נראה לי כל כך מוכר. ראיתי בהן את מייפל והעיניים המדהימות שלה שגנבו לי את הלב ביום שפגשתי בה לראשונה.
מייפל
אני רוצה שהיום הזה יגמר כבר. כל כך חיכיתי שיביאו לי את הריהוט לחדר השינה ואוכל סוף סוף לחזור לחיות בדירה שלי.
אני לא מאמינה שספק הרהיטים שסיפקתי לו עבודה במאות אלפי דולרים התנהג אליי כך.
הרהיטים הבלתי מורכבים הונחו הבוקר במבואה לדירה. בקושי יכולתי לסגור את הדלת. המובילים ביקשו ארבע מאות דולר רק כדי להעלות את הקרטונים במדרגות לקומת חדרי השינה.
הם הסתכלו עליי בזלזול כשציינתי בפניהם ששלמתי גם עבור הרכבה, כאילו ביקשתי משהו לא הגיוני.
איך אני יכולה לסחוב הכל למעלה ולהרכיב את מיטת הקינג סייז החדשה שלי לבד? בעיקר כשעדיין אסור לי לאמץ יתר על המידה את זרועי השמאלית שנפגעה מהירי בלטינה?
אם לא די בכך שכך פתחתי את היום, סיימתי אותו עם השיחה ההזויה מדן. התאפקתי לא לענות לו שנאמר שהייתי יודעת היכן הוא, והייתי שולחת לו שלוש ארוחות ביום, האם באמת היה מגיע לי שיכעס עליי כך?
אני נכנסת לדירה שלי מותשת ונתקלת בקרטון שמונח על הריצפה.
מעולם לא ביקשתי עזרה מהצוות שלי במה שקשור לענייניי הפרטיים. בלית ברירה אני מתקשרת לרוי.
"אני זקוקה לעזרתך, קיבלתי רהוט חדש לחדר שינה. אתה יכול למצוא לי מישהו שיבוא להרכיב אותו?" אני שואלת. אני מרגישה כל כך עייפה.
"מישהו?" הוא צוחק, "תשלחי את הכתובת ואני בא עם הצוות להרכיב לך אותו מיד."
