מעצבת את חייה 27 – מקבלת עליה את התפקיד
דן סקיי
דן
אני מחנה את הרכב בחנייה הסמוכה לבית החולים וממהר לחדר המיון.
"סבי, אלכסנדר דוידובסקי הגיע לכאן לפני זמן לא רב," אני אומר לאחות בקבלה.
"חיכיתי לך. יש כמה טפסים שעליך למלא. חשוב שתמלא את רשימת התרופות שהוא מקבל," היא אומרת לי.
אני חושב לעצמי שאין לי מושג אם סבי נוטל תרופות. הוא תמיד נראה לי שיא הבריאות, אולי כי אבי תמיד נראה לי לא. אני מתקשר מייד לסבתא ורה ושואל אותה.
"סבא שלך מקפיד על אורח חיים בריא. הוא צועד כל יום, אוכל ארוחות מאוזנות ויש לו גנים טובים," היא אומרת לי, "זה בהחלט נדיר שגבר בגילו לא נוטל שום תרופה."
אני ממלא את מספר הנייד שלי, רושם רק את שמי הפרטי ומציין שאני הנכד שלו.
האחות מעיינת בטפסים ומתפלאת שכתבתי שאינו נוטל תרופות. "אתה בטוח?" היא מוודאת.
"דיברתי עם סבתי. היא אישה מאד צלולה ואני סומך על מה שאמרה לי," אני עונה לה.
"אם כך אמסור את הטפסים לפרופסור. אני מניחה שהוא יצא בקרוב לעדכן אותך לגבי מצבו של סבך. הוא בידיים הטובות ביותר שיכול היה לבקש," היא אומרת לי ואני ניגש לשבת בחדר ההמתנה.
הזמן נראה לי כמו נצח. אין לי מושג מה קורה מחשבותיי נודדות לאבי.
*
גם כשכבר ידעתי על חומרת מחלתו של אבי, הוא מנע ממני לבוא לבקר אותו כשהיה מאושפז.
"אני מקבל תרופות שלוקחות ממני את כל הכוח. בכל מקרה אני לא איש שיחה מעניין בזמן הזה. עדיף שנתראה כשאחזור הביתה," הוא אמר לי כשביקשתי לבוא להיות איתו.
עם זאת הוא שמר איתי על קשר רצוף. כל יום היה מתקשר אליי לקראת ערב ומתעניין ביומי.
"יום אחד עוד אבוא לראות אותך משחק," הוא אמר לי. האמנתי לו והייתי מתאכזב כשלא הגיע.
"תבין דן שהמערכת החיסונית של אבא לא חזקה. עדיף שלא יסתובב בין המון אנשים שלא יחלה," הסבירה לי אימי את העובדה ששוב לא הגיע לצפות בי משחק.
אז נכון שמחלתו של אבי ליוותה אותי כצל כל הזמן, אבל הדאגה לשלומו לא הייתה נוכחת כמו ברגע זה בו אני יושב על הספסל בבית החולים וממתין לשמוע מה קורה עם סבי.
*
הדלתת נפתחת ורופא יוצא מחדר המיון, נושא בידיו תיק רפואי. הוא מביט סביבו והולך לקראתי.
יש לו הופעה מאד מרשימה. הוא גבוה, וההליכה שלו מקרינה עוצמה. למרות שהוא בשנות החמישים לחייו להערכתי, שיער ראשו מלא וצבעו בלונדיני. יש לו עיניים כחולות שבניגוד למראה הרציני על פניו מביעות רגש.
יש משהו במבט שלו שנראה לי כאילו נפגשנו כבר.
"אתה דן?" הוא שואל אותי.
"כן," אני אומר וקם לקראתו.
"אביך יודע שסבך הגיע לכאן?" הוא שואל.
"אבי נפטר לפני למעלה מעשור," אני עונה לי.
"אם כך אני מבין שאני יכול לדבר איתך. המצב של סבך לא פשוט. הוא עבר אירוע מוחי. הבשורה הטובה היא שהוא הגיע בזמן לבית החולים. במקרים כאלה מהירות הטיפול משפיעה על הנזק העתידי אם יהיה וכמה. אנחנו מכינים אותו כעת לניתוח ואני זקוק לחתימתך."
הוא מגיש לי עט ואת המסמך לחתימה. אני קורא במהירות את הטופס אבל יודע שבכל מקרה יהיה עליי לחתום עליו.
"יש לי את מספר הטלפון הנייד שלך ואעדכן אותך כשיהיה לי מה לספר," הוא אומר לי, "אני מניח שהניתוח ייקח שעות. אולי כדי שתלך לנוח. מצפה לנו לילה ארוך."
"אני מעדיף לחכות בחדר ההמתנה של חדר הניתוח," אני עונה לו. ברור לי שאם אסע הביתה אצא מדעתי.
אני שמח שהבאתי איתי את המחשב שלי.
*
"אני מתפלא עליך דן, למה אתה מתעקש על מחשב עם מסך קטן כששנינו יודעים שאתה אוהב לשחק. מדוע לא תיקח לך מחשב בעל מסך גדול יותר?" שאל אותי איש המחשבים שלי.
"אתה צודק," אני אומר לו כשהוא מציג לפני את המחשב עם הרזולוציות המושלמות לגיימר כמוני.
"אני אקח אותו, וגם את הקטן יותר שבו אשתמש לעבודה."
זה היה בימים שעדיין עבדנו על השלישייה ורציתי שיהיה לי מחשב זמין כל הזמן. ההשראה והמוזה מתעוררים בזמנים לא צפויים, ואני יודע כמה זה מתסכל כשאתה מרגיש צורך להעלות דברים ואין לך מחשב זמין לידך.
כמובן שהוא היה מרוצה מהבחירה שלי.
בזמן הזה, כשלפניי שעות המתנה ארוכות אני מודה על כך שהתעקשתי לקנות גם אותו.
*
"אתה מזומן ללוות את סבך לחדר הניתוח. אני מניח שהוא ישמח לראותך. אמנם הוא לא מדבר אבל הוא בהכרה מלאה," אומר לי הפרוספסור ומזמין אותי ללכת בעקבותיו.
"אני פה סבא אלכס," אני אומר לו ומניח את ידי על ידו.
הוא מנסה לחייך אליי, אבל לא כל כך מצליח לו.
"אני אוהב אותך סבא," אני מוסיף.
הוא עוצם את עיניו ופוקח אותן. "הוא מנסה לומר לך שגם הוא אוהב אותך," אומר לי הסניטר שמוביל את המיטה שלו לכיוון חדר הניתוח.
"אני יודע. סבא שלי ואני לא צריכים מילים כדי להבין אחד את השני. נכון סבא?"
שוב עוצם סבא את עיניו ונאנח.
"בהצלחה סבא. אני אחכה לך בחוץ כשתצא," אני אומר לו.
אני רואה את הפרופסור עובר עם צוות של רופאים. הם מדברים בשקט וממהרים לחדר הניתוח. אני רוצה לאחל לו בהצלחה אבל כולו מרוכז בהסברים בשפה רפואית שאין לי מושג מה היא אומרת.
אני פותח את המחשב ומסתכל על השבוע שמחכה לי.
ביום שני יש לי מספר ישיבות. כולן בקשר לפרוייקטים שאני מנסה להתחמק מהם. בלית ברירה אתן אותם לאחד האדריכלים במשרד.
אני רוצה להיות פנוי כולי לפרוייקט של לטינה. אני נזכר במילותיו של סקוט בקשר ללטינה.
*
"אתה יודע שלא הייתי מעולם בלטינה?" אמרתי לו מהורהר, "אני מבין שזה מועדון ריקודים, ואני אישית לא רוקד במועדונים, או בכלל בעצם. האווירה במועדון השחקים מתאימה לי הרבה יותר."
"אני מבין אותך לגמרי. אני לא יכול לדמיין את פיית' נכנסת למועדון כמו הלטינה. היא בטח הייתה מביטה בבוז על ה'לטינים' וממהרת לצאת משם עם פנים שמביעות את דעתה על המקום. גם אני לגמרי מתחבר למועדון השחקים."
*
אני נכנס למנוע החיפוש ומחפש מידע על הלטינה. מה שמפתיע אותי היא העובדה שעדיין חל איסור פרסום בקשר למה שארע שם.
אני חוזר לעבוד על התיקים ליום שני וחושב בליבי מה יקרה עם סבא והאם אוכל להגיע לעבודה ולקיים את הפגישות.
אני בודק מידי פעם האם יש לי הודעות בנייד.
לסבתא ורה אמרתי שתלך לישון. "סבא בידיים טובות. הוא מטופל על ידי הפרופסור, מנהל המחלקה. הוא אמר לי שאלך הביתה, אבל נשארתי פה. אני אעדכן אותך בבוקר מה קורה," אני אומר לה, "אם לא תוכלי לישון את יכולה להתקשר אליי."
"וג'ק ולין הגיעו?" היא שואלת אותי. אני בטוח שהיא יודעת את התשובה.
"את יודעת שהם בעלי משפחות," אני שולף את התרוץ הקבוע.
"נניח," היא עונה לי, "גם כשתהיה לך משפחה משלך לעולם לא תשתמש בתרוץ הזה," היא אומרת.
אני חוזר להתרכז בעבודה שלי, מכין ראשי פרקים לישיבות. 'למה יש לי הרגשה שלא אגיע אליהן?'
אני מתאמץ לחשוב חיובי, מרים לעיתים את עיניי לשמים, אבל מתקשה להתמודד עם זה לבד.
'בבקשה אבא, תדבר איתם שם למעלה שהניתוח יעבור בהצלחה,' אני מדבר אל אבי בעיניים עצומות.
*
חמש וחצי בבוקר
דלת הכניסה לחדרי ניתוח נפתחת. אני רואה את הפרופסור ועוד רופא צעיר שמאד דומה לו.
הוא נראה לי מאד מוכר. אני מאמץ את מוחי מאיפה אני מכיר אותו? מעולם לא הייתי כאן בבית החולים.
"אני מאד מרוצה," אומר לי הפרופסור, "כפי שאמרתי לך פעלת מהר ואני מאמין שלא רק שהצלת את חייו אלא מה שקרה הוא בר תיקון.
כמובן שעליי להיות זהיר ולומר לך שיש לפנינו שתי יממות קריטיות, אבל אישית אני מאמין שהוא יצא מזה."
"אין מילים בפי להודות לך פרופסור," אני אומר לו ומחפש את התוית עם שמו, אבל לא מוצא אותה.
"אני מציע שתלך למלא את טפסי האישפוז שלו. יש באפשרותך לבחור חדר עבורו. אם תבחר בחדר פרטי תוכל להישאר איתו כל הזמן," אומר הרופא הצעיר.
אני רוצה לשאול אותו מהיכן אנחנו מכירים, אבל האיתורית בכיסו מצלצלת. "אני מתנצל פרופסור, יש לי קריאה מהמחלקה," הוא אומר ופונה בצעדים מהירים לעבר המעלית.
"ניפגש במחלקה"" אומר לי הפרופסור, "הוא יועבר בקרוב לחדר טיפול נמרץ במחלקה שלי. האחות בקבלה תיתן לך את כל הפרטים, העברנו לה את כל המידע."
אני שומר את החומר שעליו עבדתי ויורד להסדיר את הניירת עבור סבי.
כאשר הניירת בידי, אני עובר ליד מכונת הקפה. אני מרגיש שכעת אני מסוגל לשתות ואפילו לאכול משהו.
מייפל
יום ראשון בלילה
סמוך לחצות אנחנו חוזרים מהצילומים ביוון. ליאה עוברת עליהם ומאד מרוצה. "אני כל כך שמחה שמצאתי אותך," היא אומרת, מתעלמת מהנסיבות בהן היכרנו.
"ליב אומרת שכייף לעבוד איתך. המצלמה ממש אוהבת אותך. אני שמחה שהפעם את מרשה לצלם אותך בפנים גלויות, מה שמוסיף דרמטיות לתמונה.
אני חייבת להודות שאני מתקשה לבחור מביניהן איזה לשלוח לקטלוג.
אני מודה שממש נהניתי מהסרטון שצילמו אתכן בשעת מעשה. בעיקר מהקטע שליב ביקשה ממך להיות סקסית וסירבת. אני מסכימה שמאוהבת מתאים לך הרבה יותר," היא צוחקת.
"מישהי מבינה אותי," אני עונה לה. המילים שלה מרגשות אותי. אני כל כך צמאה למילים טובות, ולליאה אין בעיה לפזר לי אותן, ואני יודעת שהיא מתכוונת להן.
הנהג מסיע אותי הביתה ואני נפרדת מליאה.
למרות השעה המאוחרת והג'ט לג אני לא מוותרת על המקלחת, מה שלוקח ממני דקות שינה יקרות.
אני נרדמת מייד ומתעורררת בבהלה למשמע צלצול עקשני שלא מפסיק. 'מה השעה?' אני ממלמלת לעצמי ומביטה בעין אחת פקוחה על הנייד שלי.
שמו של דן מופיע על הצג. אני בודקת את השעה. שש וחמש דקות. אני מגרדת את ראשי מנסה להבין איזה יום היום והאם השעה היא שעת בוקר מוקדמת או שעת בין ערביים.
הצלצול נפסק ומתחיל שוב מחדש. אני קולטת שלא עניתי לשיחה.
"אני יודע שמאד מוקדם בבוקר, אבל יש לי מצב חירום משפחתי ואני לא יכול להתקשר מאוחר יותר," הוא אומר בטון רציני.
"אני מצטערת לשמוע," אני אומרת ומתיישבת מייד על המיטה. עכשיו אני כבר עירנית לגמרי ומחכה לשמוע את המשך דבריו.
"אני לא רוצה לשמוע ממך שהייתי צריך לקרוא את קורות חייך. אין לי זמן להתעסק בשטויות כעת," הוא אומר לי.
אני רוצה לענות לו שזה מאד חצוף מצידו אבל הוא ממשיך, "כמה את בקיאה בעבודתו של אדריכל?"
"אני יודעת לקרוא תוכניות, דוחות, מבינה את אופן חישוב הכמויות. שכחתי משהו?" אני שואלת. כמובן שאני לא משתפת אותו שיש לי תואר ראשון ושני באדריכלות ולו היה קורא את קורות חיי לא היה צריך לשאול זאת.
"אני נותן לך כניסה לתיקים שלי. קוד הכניסה שלי הוא שתיים-אפס-אחד-אחד. זוהי השנה שאבי נפטר. הקוד הזה משמש אותי גם כקוד כניסה לחדר שלי," אומר דן, "יש לי אמון בך."
"אני מבטיחה לך שלא מעניינים אותי חשבונות הבנק השלך, ולא כל כל מה שקשור לניהול הכספי של החברה שלך. זה לא ענייני.
אני אלמד את התיקים שלך ואפגש עם הלקוחות שלך. כמובן שהיתרון שלי הוא שאני לא צריכה לקחת החלטות בשמך. אני מבטיחה לייצג אותך בכבוד," אני ממהרת לומר לו. חשוב שהוא ידע מי אני.
"אני יודע, ולכן אני מרשה לעצמי לבקש זאת ממך," הוא עונה לי, "'קחי בחשבון שאני רוב הזמן לא אהיה זמין. כשאוכל אכנס לראות אם השארת לי הודעה."
"אני מבטיחה להעלות את סיכומי הישיבות כך שתוכל לקרוא מה עשיתי. אם יש לך הערות תכתוב לי ואפעל בהתאם.
אני מאחלת לך שמה שזה לא יהיה שזה יפתר במהרה," אני אומר לו.
"תודה מייפל. גם אני," הוא עונה ומנתק.
אני ממהרת לקום. אני יודעת שהיום עליי להתלבש כמו בימים שניהלתי עסק משלי. אני כבר יכולה לשמוע את מה שיהיה לרוקסן לומר.
היום לא אתן לה להשמיע את מילות הארס שלה. אין לי זמן לזה.
אני מתלבשת בזריזות ומחליטה שאקרא את החומר במשרד. עוד החלטה שאני מקבלת על עצמי הוא להיות אמיצה ולנהוג בג'יפ. הגיע הזמן לחזור לתפקוד מלא.
אני מגיעה למשרד כשעדיין הכל מנומנם ושקט.
השעה רק שבע וכיוון שיש לי את המפתחות של המשרד אני פותחת אותו ונועלת אחריי.
אני נכנסת לחדר של דן, מוציאה את המחשב ונכנסת לתיקייה שלו. אני לא נושמת. אחריות כבדה מוטלת על כתפיי.
אני קוראת את התיקים שעליהם הוא עובד ואת ההערות שרשם עבורי.
אני אוהבת את האופן המדוייק בו הוא רושם את הדברים, בדיוק כמוני. הכל מובן לי ואין לי שאלות.
בשמונה וחצי אני מסיימת לקרוא את כל החומר ומרגישה מוכנה לפגישות שלו.
אני ניגשת ופותחת את הדלת, מחכה שהמשרד יתעורר לחיים.
אני שומעת את קולה של איליין וניגשת אליה. "דן יעדר בימים הקרובים. הוא ביקש שאקיים את הישיבות שלו בהעדרו.
אני מעלה את הישיבות שלו בלוח הזמנים שלי כדי שתדעי באלה מהן אני מטפלת.
אם יש למישהו במשרד בעיה אנסה לפתור זאת. במידת הצורך אשלח לו הודעה. הוא כמעט שלא יהיה זמין כך שלא תמיד אוכל לקבל תשובה מיידית.
ועוד משהו, תשלחי בבקשה הודעה לכולם."
"נו, השגת את מה שרצית . סוף סוף את בוס," אומרת לי רוקסן.
הפעם איילין לא מתאפקת ומתפרצת עליה. "אני מצטערת מייפל, אבל זה כבר יותר מידי," היא אומרת לי.
"לידיעתך מייפל הייתה הבוס שלי, ושל עוד לא מעט אנשים. בעייננו היא תמיד תישאר הבוס. כל מי שעבד איתה רק יכול לחלום שיהיה לו עוד בוס כמוה."
"איליין זה היה מיותר," אני אומרת לה, "את יודעת שאני יכולה להגן על עצמי לבד."
אני סובבת על עקבי וחוזרת לחדרו של דן. דלתי, בניגוד לדן, נשארת פתוחה. אין לי בעיה שיראו מה אני עושה.
אני בוחרת בכוונה לא לשבת על כסאו של דן. מין הצהרה לעובדים שאין לי רצון לתפוס את מקומו.
הלקוח הראשון מגיע ואני מקבלת את פניו בחיוך. אני מתנצלת על העדרו של דן. "אני בקיאה בחומר ואשמח לנהל איתך את הפגישה אם תסכים," אני אומרת לו.
אני מתעלמת מהמבטים החמדנים בעינו כשהוא מביט בי. אני שמחה שהקפדתי ללבוש חצאית שארוכה מקו הברכיים, כך שאיננה חושפת יותר מידי גם כשהיא מתרוממת מעט. אני צריכה שיהיה מרוכז בדבריי לא בגופי.
אני פותחת את התיק ומתחילה להסביר לו מהם המכשולים והבעיות במה שביקש מדן לעשות. כל הזמן יושבת במוחי המחשבה כמה דן לא מעוניין בעבודה.
"מר סקיי יעשה כל מה שתבקש, שכן אתה הלקוח, אבל אתה חייב לדעת מהם המכשולים שבדרך. כמובן שזה ייקר מאד את העבודה.
אני בטוחה שאתה יודע שיש לו ניסיון רב עם מגדלים רבי קומות, ובהכירי אותו אני יודעת שהוא בדק את הדברים לעומקם," אני מסיימת את דבריי.
"איך שאת מציגה זאת זה בהחלט גורם לי לבחון מחדש את העניין. אני אחזור אלייך," הוא אומר בדיוק את מה שרציתי לשמוע. אני כבר יודעת שהוא לא ייתן לדן את העבודה, בדיוק כפי שרצה.
אני יושבת וכותבת סיכום ישיבה ומסיימת את הדוח במילים של הלקוח.
יש לי חצי שעה עד הישיבה הבאה ואני ניגשת להכין לי קפה.
"לא יאומן, הבוסית מכינה לעצמה קפה," אומרת רוקסן.
אני מביטה בה בעיניים מצומצמות. "אני לא יכולה להאמין שדן משלם לך על כך שתעירי לי הערות כל הזמן. אני כן בטוחה שהוא משלם לך על העבודה שלך, אני מציעה לך להתרכז בה," אני אומרת לה ומשאירה אותה המומה.
"מה שאותי מעניין הוא איך הוא משלם לך, היא אומרת רגע לפני שאני עומדת להתיישב.
"מעניין אותך גם איך הוא משלם לאיילין, לגבריאלה, לרון, לתומס, למייקל ל…שאמשיך?" אני יורה לעברה, "תתעסקי בעניינך. אמרת שהוא הגבר שלך. תשאלי אותו כשאת במיטתו. עכשיו הזמן לעבוד."
אני חייבת לשלוט בעצמי. נמאס לי כבר מהערות שלה.
לשמחתי מגיע הלקוח השני שלי להיום ואני יורדת לעמדה של איילין ומקבלת את פניו בחיוך. "דן לא יהיה בימים הקרובים ואני ממלאת את מקומו," אני מתחילה לומר לו.
