מעצבת את חייה 26- עוגת שוקולד חמה
מייפל
"למה יש לי הרגשה שאתה לא מאמין לי?" אני שואלת אותו ומייד מתחרטת.
"זה באמת משנה?" הוא אומר, "אני חייב ללכת."
הוא מעצבן אותי. אני כבר לא מסוגלת לישון. מה יש בי שאני מעוררת בו כזה חוסר אמון.
אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם מישהו. אני מתלבשת ויורדת ללובי של המלון.
אני ניגשת לפינת הקפה, מוזגת לעצמי כוס תה צמחים ומתיישבת ליד החלון המשקיף על המים הכחולים המדהימים ביופיים.
"למה את לא ישנה מייפל?" שואלת אותי ליב הצלמת של מיו מילאן בדאגה.
כיוון שליב לא מסתובבת בחוג הקבוע שלי אני מחליטה לשתף אותה במחשבות שלי בלי באמת לחשוף את עצמי.
"עד לפני שנה הייתי נשואה ובעלת עסק. מאז שעזבתי את הבית אני עובדת כשכירה.
אמנם אני בוחרת את העבודות שלי ואין מי שאומר לי מה לעשות, אבל אני לא מסתדרת עם העובדים והבוס," אני אומרת לה.
"בואי נדייק. אני בטוחה שיש עובדים שאת כן מסתדרת איתם," היא מגששת.
"את צודקת. זה רק כמה עובדות בודדות, בעיקר שתיים שמשתפות פעולה נגדי," אני אומרת.
"אני מניחה שמקום העבודה הוא ברובו גברי," היא ממשיכה לנתח את המצב.
"אמת," אני אומרת.
"את לא מעריכה את עצמך מייפל. ברור שכשרואים אישה כמוך, אישה יפה ומוכשרת, את מהווה עליהן איום," היא אומרת לי.
"איזה איום? רוקסן היא שרטטת ואני לא נעזרת בה," אני עונה לה, "היא כל הזמן זורקת לי דברים באוויר לגבי הבוס, טוענת שהיא איתו," אני עונה לה לא מרוצה.
"וזה מפריע לך שהיא איתו?" היא שואלת.
"זאת בעיה שלהם," אני עונה, "אם כי לפי ההתנהגות שלה אני לא מאמינה לך שזה כך."
"ונאמר שכן. זאת בעיה בעינייך?" היא לא מרפה, "אולי זה הבוס ש.."
"שמה?" אני אומרת לה מרוגזת, "למה כל הזמן זה צריך להיות קשור אליו. הוא בכלל לא סובל אותי."
"אם כך שניהם לא בעיה, אז מה מדיר שינה מעיניך?" היא שואלת.
"מעצבן אותי שהוא לא מאמין לי שאני כאן," אני נאנחת.
"עכשיו סוף שבוע. מה זה עניינו היכן את?" היא שואלת. ברור לי שאת מה שעובר לה בראש היא משאירה לעצמה.
"ערכו לו מסיבת יום הולדת ונאלצתי לעזוב מוקדם. היום, כלומר בשישי בלילה ערכו לו עוד מסיבה והוא הזמין אותי, וכמובן שאיני יכולה להגיע כי אני פה," אני עונה לה.
"עכשיו זה הכל מובן. הבוס באמת לא סובל אותך אם הוא רוצה שתבואי לחגוג איתו את יום הולדתו אחרי שפעם אחת … לגמרי הגיוני."
אנחנו יושבות בשתיקה ולוגמות מהתה החם.
השחר עולה, שאר הצוות מצטרף ואנחנו עסוקים בהכנות ליום הצילומים.
דן
אני מעיף מבט אחרון במראה ונזכר במילותיה של מייפל על כך שגבר אלפא לא צריך ללכת עם חליפה כדי לגרום לנשים להתעלף למראהו.
אני פושט מעליי את המכנס המחוייט ולובש ג'ינס וחולצת סריג כחולה, כיוון שהמסיבה היא במרפסת ומזג האוויר מתחיל להיות קריר, כעת כשהסתיו בראשיתו.
בהיסח הדעת אני מעביר את אצבעי על שפתיי ונוגע במקום בו נפגשו שפתייה של מייפל עם שלי. אני יכול להרגיש עדיין את הרכות שלהן עליי.
אני חייב להוציא אותה מהראש שלי. יש לי מסיבת יום הולדת והיא לא תהיה שם.
אני שמח להפגש עם חבריי. הם מקבלים אותי בשמחה ומשכיחים ממני את השיחה המעיקה עם מייפל.
סמוך לחצות אני שומע התראה בנייד ומוציא אותו כדי לראות מי שלח לי הודעה. מייפל וייאטסטון, זה השם שמופיע על הצג.
'לא מגיע לך שאתייחס אלייך. אני לא אתן לך לקלקל לי את הערב,' אני אומר לה בליבי, ובכל זאת פותח את ההודעה.
הכניסה לקישור הזה היא חד פעמית, והיא בתוקף למשך שש השעות הקרובות.
'את לא תתני לא אולטימטום,' אני מסנן ומחזיר את הנייד לכיסי.
"מה עובר עליך דן?" שואל אותי סקוט.
"אני שונא שמנסים לדחוק אותי לקיר," אני אומר.
"על מה אתה מדבר?" הוא מתפלא.
"על קישור שנשלח לי והוא מוגבל בזמן," אני עונה.
"ולא מסקרן אותך לראות מה יש בו?" הוא שואל.
הוא צודק. על מי אני עובד?
אני מתרחק מכולם ומוציא שוב את הנייד.
כל החומרים המועלים באתר זה שייכים למיו מילאן. אין להעתיק אותם או לעשות כל שימוש בהם ללא קבלת אישור בכתב מליאה רוטשילד בעלת החברה.
"אני שולחת לך את הקישור כיוון שמסתבר אתה לא מאמין לי שאני לא בניו יורק.
מייפל והדרמות שלה…"
לו רק ידעה מה הייתי עושה לה כעת אם היא הייתה פה.
אני ממשיך לקרוא את ההוראות. עליי להקיש את שמה של מייפל כדי להיכנס, וזה מה שאני עושה.
החלון נפתח ואני מתחיל לקרוא את כותרות הסרטון .
מאחורי הקלעים – יוון
קולקציית סתיו 2022
קתרין לה בלנק על ידי מיו מילאן
צילום- אוליביה (ליב) סאמר, צלמת, קליפורניה
אומנית- דורי ברמינגהם, תכשיטנית, ניו יורק
דוגמנית – מייפל וייאטסטון, אדריכלית פנים, ניו יורק
על רקע חוף הים הכחול מצלמת ליב את מייפל במגוון בגדי ים, ונותנת לה הוראות.
'תהיי סקסית,' אומרת לה ליב.
'לא סקסית!' היא עונה ומביטה בה באופן שמבהיר שאת זה היא לא עושה. אני לא מתאפק ומחניק חיוך.
'תראי מאוהבת,' אומרת לה ליב.
מייפל עוטה על פניה מבט חולמני וחיוך עדין. אני שומר מייד את התמונה. 'על מי את חושבת עכשיו אוצר שלי?' אני אומר ומרגיש שהבטן מתכווצת לי.
הסרטון מסתיים ואני שולח לה הודעה.
דן סקיי :
תודה ששיתפת אותי. הסרטון מהמם.
רק שתדעי שהאמנתי לך.
אני יודע שאני מקמץ במילים. אני מרגיש חשוף מולה ולא רוצה להראות לה זאת. עדיין לא.
מצב רוחי מרומם ואני נהנה מהלילה. המסיבה נמשכת עד שלוש בבוקר ואני דוחה כל ניסיון של נשים להתקרב אליי. אין לי כוונה לקחת אף אחת מהן לדירתי. זה חוק בל יעבור. אני לא מכניס אף אחת למרחב הפרטי שלי.
*
ג'ק קבע מראש שישאר אצלי לישון אחרי שהבטחתי לו שהוא לא מפריע לי לחגוג עם אף אחת.
למרות שלא ישנו הרבה שעות אנחנו יוצאים יחד לריצת בוקר בפארק, בדיוק כפי שנהגנו לעשות בימים שעוד היה רווק.
העצים בפארק מתחילים לשנות את צבעם והפארק מתמלא בשלל צבעים. אחרי שעה של ריצה בשבילי הפארק אנחנו עוצרים כדי למתוח מעט את השרירים. "עוד מעט ויתחיל החורף. הוא הגיע מהר מידי," אומר לי ג'ק ונאנח "היו כל כך הרבה דברים שתכננתי לעשות ולא הספקתי. אני כל כך זקוק לחופש."
"אני מבין אותך לגמרי. הדד ליין המטורף של בניית שלושת המגדלים לקח לי כל דקה פנויה. אני מודה שמאז אני לא כל כך מוצא את עצמי. תכננתי לצאת לחופש ועדיין הרגשתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להעלם כך מהמשרד. עבור שאר העובדים דבר לא השתנה."
כאשר אנחנו חוזרים לבניין אני רואה שליח, שלובש חולצה ועליה מודפס Le Jardin café מדבר עם השומר בלובי.
השומר רואה אותי ופונה לשליח. "תראה איזה בר מזל אתה. הנה דן סקיי."
"זה עבורך," הוא אומר לי ומגיש לי קופסה. "תחזיק אותה כך מלמטה. יום הולדת שמח."
"תודה," אני אומר לו ופונה לכיוון המעלית.
אני מביט בפליאה על הקופסה ועליה סמל בית הקפה. "ממי זה יכול להיות?" שואל אותי ג'ק בסקרנות.
"חשבתי שזה ממך. אם כך אין לי מושג," אני עונה לו, "מה כבר יכול להיות פה? ברור שזה לא קפה."
אנחנו נכנסים לדירה, חולצים את הנעליים בכניסה והולכים עם החבילה למטבח.
אני מניח אותה על הדלפק ומסיר מעליה את המכסה.
יש בתוכה שתי כוסות שקופות גדולות ועליהן הסמל של בית הקפה. אני מוצא בתוך כל אחת שקית עם פרלינים שוקולד.
אני מוציא תרמוס שגם הוא נושא את הסמל של בית הקפה. אני פותח אותו בזהירות ואדים של חלב חם מתפרצים ממנו החוצה.
אני מבחין בדף הוראות ומתחיל לקרוא.
בתחתית אני מוצא מעטפה קטנה שמסבירה את הכול.
אני לא יכול להסתיר את מה שאני מרגיש.
"אני לא מאמין שהיא עשתה זאת," אני אומר בהתרגשות לג'ק. לא איכפת לי שהוא יראה מה האישה הזאת עושה לי. "בוא נאכל לפני שהגלידה תימס."
אני מתקשר אליה, אבל הנייד שלה כבוי.
"הייתה לי הרגשה שתזמין אותה אתמול למסיבה," אומר לי ג'ק.
"האמת שהזמנתי אותה. היא נמצאת בצילומים ביוון," אני עונה לו. אני מניח שהוא קולט שאני בסערה גדולה ומנסה לשוות לקולי טון רגיל.
ג'ק לא מרפה. "היא מיוחדת במינה. המחשבה להפתיע אותך בבוקר יום הולדתך ממש מראה זאת. אתה בטוח שלא קורה ביניכם כלום?"
"אתה יודע שאני לא גבר של מערכות יחסים. בסך הכל ראית שהיא עזבה באמצע המסיבה במועדון, ואתמול לא יכלה להגיע ולכן חשבה … " אני משתתק.
"חשבה מה דן? "הוא שואל מנסה לאלץ אותי לומר בקול את מה שמתרחש בי כעת.
"אתה שואל אותי? אני לא הפרשן שלה. כנראה שהרגישה לא נעים," אני אומר לבסוף.
"אתה צודק. זה לא משנה. העיקר שנהנינו מארוחת בוקר מפנקת," הוא סוף סוף מסיים את הנושא. "מה תוכניותיך להיום?"
"סבא ביקש שאבוא לבקר. קבעתי איתו שאגיע לארוחת ערב," אני משתף אותו, "פרט לזה אני מתכוון לנוח היום. אל תשכח שלא ישנו הרבה הלילה."
"אם כך תלך לנוח ואני אסע הביתה לפני שאשתי היקרה תשלח את כוחות ההצלה לחפש אחריי. נהניתי לבלות איתך אח קטן. שיהיה לך יום הולדת שמח. הגיע הזמן שתפנק קצת את עצמך," הוא אומר ומוציא מכיסו מעטפה ומניח אותה על השולחן.
אני פותח אותה ומוצא בה שובר זוגי ליום כייף במנדרין אוריינטל ספא. "זוגי?" אני מלכסן אליו מבטי.
"מי יודע? אולי תרצה להזמין איתך מישהי," הוא מחניק חיוך וקם ללכת.
"אתה רומז לי שאני מזדקן והשעון הביולוגי שלי מתקתק? כי תרשה לי לחדש לך. זה נכון לגבי נשים, לא גברים," אני עונה לו בציניות.
"בסך הכל רציתי לפנק את אחי הקטן לכבוד יום הולדתו," הוא אומר ויוצא.
אני נשאר לשבת ובוהה בכרטיס הזוגי. 'כל הדרכים מובילות אלייך,' אני ממלמל ועולה לחדרי להתקלח. כל כך הייתי מופתע ונרגש מהחבילה שהגיעה שעדיין לא התקלחתי אחרי הריצה הבוקר.
אני לא יכול שלא לחשוב על מייפל כשאני מתקלח. זה מדהים איך אני יכול לשלוט בתשוקותיי. אני בוחר להיות עם מישהי כשאני צריך לפרוק מתחים, לא בגלל שמישהי פתאום מושכת אותי.
עם מייפל זה שונה. המחשבה עליה ועל מה שהייתי רוצה לעשות לה, מעירה אותי מייד מאפס למאה.
אין לה מושג שאני מפנטז עליה ופורק את תשוקתי בגללה. מעניין מה הייתה חושבת עליי לו ידעה.
אני מסיים להתקלח ומחליט לצאת כעת לביתם של הוריי אבי.
אני בוחר ללבוש את הג'ינס שקניתי במיו מילאן, זה שרפוי מעט וחולצת מיזע כחולה, יורד לחניון ויוצא לדרך.
החלון בגג הרכב פתוח ורוח הקרירה ממלאת את החלל מסביבי. אני מרגיש שאני חשוף. אני לא רגיל להרגיש כך כלפי אישה.
היא חסרה לי פתאום. העובדה שהיא לא עונה לי מטריפה אותי. לא כי אני חושב שהיא עם גבר אחר, אלא כי אני זקוק לשמוע את קולה. יש בה משהו שמשרה עליי רוגע.
אני מחליט לנסות שוב. אני סופר את הצילצולים – אחד, שניים שלושה להפתעתי היא עונה.
"איך היה?" היא שואלת מייד.
"היה שמח. זאת הייתה הזדמנות לראות חברים שאני לא רואים כל יום," אני עונה לה. 'וגם הזדמנות שיראו אותך,' אבל את זה אני לא אומר. פתאום אני מרגיש כמה אני קשור אליה.
"דן!" היא גוערת בי.
"מה?" אני מעמיד פנים.
"אני מתה על שוקולד. הוא תמיד היה מקור לנחמה עבורי כשהייתי עצובה," היא אומרת ומעלה חיוך על פניי.
"מעניין," אני עונה לה.
"אני מבינה שהחלטת לשחק איתי. אני כבר מבינה מכך שהיה לך טעים. אני שמחה לשמוע. אני חייבת לסיים. אנחנו שוב מצלמים."
"אל תעלמי לי," אני אומר, אבל היא כבר סגרה.
אני מגיע לביתם של סבי וסבתי ולפני שאני נכנס אני כותב לה הודעה.
דן סקיי:
העלת חיוך על פניי הבוקר.
היה לי בוקר מושלם בזכותך.
אני חולק איתך את האהבה לשוקולד.
ערב נעים, דן.
מייד כשאני נכנס לבית אני מרגיש באוויר שמשהו לא בסדר.
"הוא עובר משהו, אני לא מצליחה להבין מה יש לו," לוחשת לי סבתי וקוראת בקול רם מידי לטעמי – "אלכסנדר תראה מי פה."
סבא נד בראשו בכעס. הוא מנסה לומר משהו ולא מצליח.
"כמה זמן הוא כך?" אני שואל.
"מרגע ששמע את הרכב שלך. הוא קם וניסה לומר משהו אבל הוא לא מצליח," היא אומרת לי והפחד ניכר על פניה.
אני מתקשר מייד למוקד 9-1-1.
יללות האמבולנס נשמע תוך כמה דקות. הכל קורה כל כך מהר.
"הוא בעיצומו של אירוע מוחי," מיידע אותי הרופא שבודק אותו, "אנחנו מפנים אותו לבית החולים הר סיני במנהטן."
"זה לא רחוק מידי?" אני שואל, "יש כאן בית חולים הרבה יותר קרוב."
"יש בו את טובי הרופאים בתחום הזה. כבר הודענו להם שאנחנו בדרך." הוא עונה. "מי אתה?"
"אני הנכד שלו," אני עונה.
"תבקש מאביך שיגיע לבית החולים. יתכן ונזדקק לחתימתו אם יוחלט על ניתוח," הוא אומר בטון ענייני.
"אבי נפטר. אני אגיע," אני עונה לו.
"הוא נפטר מארוע מוחי?" הוא שואל.
"לא, הוא היה חולה סרטן," אני עונה . זה מחזיר אותי למעלה מעשור לאחור.
*
"אני מצטערת דן," אמרה לי אימא בקול חנוק, "אבא נפטר."
הייתי בשנה האחרונה של האחרונה של התואר הראשון באדריכלות וכל מה שיכולתי לחשוב עליי איך הוא עשה לי זאת לפני שסיימתי את לימודיי. כל כך רציתי שיהיה שם כשאקבל את התעודה, שכן אני היחיד שהלכתי בדרכיו.
*
אני מתקשר לדודתי, מבקש ממנה שתבוא להיות עם סבתא ורה, וממהר לרכב שלי, בזמן שהאמבולנס יוצא עם צופר מופעל לכיוון בית החולים.
אני מתקשר לג'ק וללין. לכל אחד מהם יש סיבה משלו מדוע הוא לא יכול להגיע.
'שוב הכל על כתפיך,' אני מדבר לעצמי בקול. ברור לי שהעובדה שאני רווק היא לא הסיבה לכך, אלא מי שאני. "אתה דומה לי," נוהג לומר לי סבא אלכסנדר, "לי ולאביך. איך האחרים יצאו כל כך שונים, אני לא יודע."
'תשמרו לי עליו,' אני מדבר בקול למלאכים שבשמים, 'אני עוד לא מוכן להפרד גם ממנו'
