מעצבת את חייה ב 72 – שיחה מהלב
מייפל
תמיד כשאני מתרגשת אני מדברת ברוסית. למה? באמת אין לי הסבר. אולי כי כך נוהגת אימי.
"האישה שלך מדברת רוסית ממש טובה. אפשר לחשוב שהיא נולדה 'שם," אומרת סבתא ורה.
"דה," הוא עונה לה בחיוך מרוצה, "ככה היא כשהיא מתרגשת, היא מתחילה לדבר ברוסית."
אני מתחילה לחשוב על כל מה שהרשיתי לעצמי לומר לידו.
"זה דווקא משעשע, וגם מועיל לשמוע מה האישה שאתה אוהב חושבת עליך," הוא אומר מתאפק לא לצחוק, "תגידי לא ניהלנו את השיחה הזאת פעם?"
אני מעמידה פנים שאני כועסת, עדיין מריצה בראשי את כל השיחות עם רוקסן.
"היי אל תכעסי. את לא אמרת דבר שלא היה בסדר. זה לא שאמרת משהו שאת עלולה להתחרט עליו. המעבר בין השפות כל כך טבעי אצלך שכשדיברתי ברוסית עם אימך את לא קלטת."
"לפחות תהיה לנו שפה סודית שלנו ליד הילדים," אני נאנחת.
"זה נשמע נפלא. כלומר, זה שאת מדברת על הילדים שלנו," הוא עונה לי, "למרות שיש סיכוי שהם יהיו כמונו ויקלטו את השפה בלי שנלמד אותם."
"מעניין שאימי מדברת ללא מבטא זר כמעט, ואילו אחותה לוסיאנדה נשמעת כאילו האנגלית היא שפה זרה עבורה," אני מהרהרת בקול.
"אז לאנוצ'קה יש שתי בנות. לנו נולד רק אנדרו ואחריו לא יכולתי ללדת. היה לי פעם הריון אחריו שלא החזיק מעמד," אומרת סבתא ורה בעצב.
"אל תהיי עצובה ורוצ'קה, מאנדרו יש לנו את דן. תראי איזה ילד הוא," אומר סבא אלכסנדר ומלטף את ראשה.
"ואת לין וג'ק," ממהר דן להוסיף.
"כן," עונה סבא אלכסנדר, "אני לא צריך לספר לך מה אתה בשביל סבתא. בזכותך אבא שלך, הבן שלנו, ממשיך לחיות."
אנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר ואני נהנית מהמאכלים הכה מוכרים לי מבית סבתא. "את יודעת סבתא, מייפל היא כמוך. היא קמה בבוקר מתחילה לסדר ולנקות, אפילו שהבית מסודר. והאוכל שהיא מכינה, ללקק את השפתיים," אומר דן בגאווה. מסתבר שהוא שם לב לכל פרט קטן.
בזמן שאני עוזרת לסבתא ורה לפנות את הכלים מהשולחן ולרחוץ אותם, דן מתקשר לאימו לאחיו ומספר להם שהוא עומד להתחתן.
סבתא ורה כל כך מתרגשת מנוכחותי ולא מפסיקה לדבר, כך שאיני מצליחה לשמוע את השיחה.
אני מקבלת הודעה מליאה שהיא בדרך לבית בפורט ג'פרסון כדי לסגור 'כמה פרטים,' כדבריה לגבי חתונתנו.
ואז מגיעה שיחה שממש מפתיעה אותי. על הצג אני רואה את שמה של סבתי אנה.
"מייפל שלי. אני כל כך מתרגשת שאת מתחתנת. אימא שלך סיפרה לי שהוא גבר מאד מיוחד, ושהמשפחה שלו גם באה מ'שם'," היא אומרת לי בהתרגשות.
"סבתא אני רוצה שתשבי כי יש לי משהו מרגש לספר לך," אני אומרת לה.
"אני יושבת," היא אומרת לי.
"אני רוצה שתפתחי את המצלמה כיוון שאני רוצה להכיר לך את דן," אני אומרת ומסמנת לו להגיע.
"שלום סבתא אנה," הוא אומר לה בחיוכו הממיס.
דמעות ממלאות את עיניה של סבתא. "העיניים שלך, אני מכירה אותן. זה פשוט לא יתכן," היא ממלמלת.
"נכון יש לו עיניים מדהימות? כשנפגשנו לראשונה לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו. את יודעת למה הן נראות לך מוכרות?
סבתא, דן ואני ממלאים את השבועה שלך עם החברות שלך. הוא הנכד של ורוצ'קה שלך, ואני פה בבית שלה והיא כבר לא יכולה לחכות לדבר איתך."
"אנוצ'קה שלי," אומרת סבתא ורה בדמעות, "מייפל שלך סיפרה לי על הנסיעה של קתרינה שלך. הגורל החליט לחכות. אנדרו שלי איננו, אבל יש לנו את דן והוא נשלח אל מייפל כדי להגשים סוף סוף את השבועה שלנו."
אני לא מתאפקת ועיניי מתמלאות דמעות. השיחות עם לנה צפות ועולות לנגד עיניי. 'את יכולה לנוח על משכבך בשלום לנה אהובה. מה שצריך לקרות קרה,' אני מדברת אליה בליבי.
אני שולחת לסבתא את מספר הטלפון של סבתא ורה. "אנחנו חייבים ללכת, יש לנו פגישה בקשר לחתונה," אני אומרת ונפרדת משתיהן.
שעה אחרי
"ומה לגבי הסכם ממון?" שואלת ליאה עניינית לאחר שחתמנו על הבקשה לרישיון נישואים.
"אני אחתום לה על כל מה שתבקש," אומר מייד דן.
"אני אחתום לו על כל מה שיבקש," אני אומרת מייד.
"אז אני מבינה שאין צורך בזה," אומרת ליאה, "עם הניירת סיימנו. כעת אני מבקשת לדעת דן אם אתה יודע איזו חליפה אתה רוצה ללבוש ביום חתונתך. אני שולחת לך קישור כדי שתוכל להתרשם.
ברשותך, את הכלה שלך אני רוצה לעצמי. החלק היחיד בחתונה שאינך שותף לו היא בחירת שמלת הכלה."
ליאה משאירה את דן בחדר העבודה ויוצאת איתי לפטיו.
"מה שאני רוצה לדעת ממך, איך את רואה את שמלת הכלה שלך. אני כבר יודעת איך את לא," היא מחייכת.
כשישבנו על סעיפי הגישור, הראיתי לה תמונה של שמלת הכלה שלי, כדי להמחיש לה איך ניהלו לי את החיים. "האם את מתכוונת להחליף את השמלה אחרי הטקס?"
"עדיין לא חשבתי על כך. אני רוצה שמלה פשוטה, לא מקושטת מידי. כזאת שתתאים למי שאני," אני מנסה לחשוב מה אני באמת רוצה, "אני ממש לא יודעת."
"אני בחרתי עבורך ארבע שמלות. אני לא אביע את דעתי, רק אראה לך אותן." היא מעלה על המסך ארבע תמונות, אבל אני יודעת מייד את מי מהן אני רוצה.
"זו בדיוק האחת שבחרתי בשבילך," היא מחניקה חיוך. למה נדמה שיש משהו מעבר לבחירה שלי? "שתראי אותה תביני למה, מעבר לעובדה שהיא יפיפיה. למרות שעליך כל אחת מהן הייתה מושלמת."
האם זה מקרי שהיא בחרה ארבע שמלות? 'אולי נציע את האחרות לחברות שלי,' אני מהרהרת בקול.
"חשבתי עליהן, ולכן הבאתי ארבע," עונה לי ליאה. האם זאת הסיבה לחיוך המסתורי שלה?
"תסתכלי כעת על מבחר הנעליים שבחרתי. אני אלך לראות מה קורה עם דן," היא אומרת ונכנסת לבית.
אני מתלבטת בין כמה זוגות נעליים. כולן מתאימות לשמלה, וכולן יפות בעיניי.
אני עדיין ממתינה שליאה תחזור והמחשבות שלי נודדות.
אני כל כך רוצה שהזוגיות של טסה תצליח. היא נראית מאוהבת יותר מאי פעם. אני מביטה שוב על השמלות ויודעת איזו מהן הייתי בוחרת עבורה. אבל עכשיו זה הזמן שלי, ואני מתמלאת התרגשות.
"מה דעתך על הנעליים האלה?" שואלת ליאה. אני מביטה עליה. הייתי כל כך שקועה בעולמי שלא שמתי לב שהיא חזרה.
"מושלמות," אני אומרת. היא תמיד מצליחה לבחור את הכי טוב עבורי.
"אני שמחה שהעיקול הוסר מחשבון הבנק שלי. אני אלך להביא את כרטיס האשראי שלי," אני אומרת ועומדת לקום.
"מעבר לעובדה שדן לא היה נותן לך לשלם," היא מתחילה לומר.
"אבל זו השמלה שלי," אני קוטעת אותה.
"זאת הייתה ההוראה שלו. כל הוצאות החתונה משולמות על ידו. וכן, הוא יודע שיש לך כסף משלך, ועדיין. כפי שהתחלתי לומר, למרות שדן ביקש לשלם, ביקשתי את רשותו לצלם אתכם בתמורה," משתפת אותי ליאה.
"והוא הסכים?" אני שואלת מופתעת.
"הוא אמר שיעשה כל מה שאת רוצה," אומרת ליאה.
"אני כל כך מאוהבת בו," אני אומרת, "אני לא מאמינה שהגורל הפגיש בינינו."
"שמעתי מאימך את הסיפור המרגש. זה נשמע כמו סיפור אגדה. אין ספק שנועדתם זה לזו," אומרת ליאה.
"אני אעשה מה שתבקשי, העניין הוא שאני חושבת שאולי ארצה לשמור את השמלה," אני אומרת.
"זו מחשבה שעוברת בראש כל כלה," היא רומזת לי שכנראה אחליט שלא, "בכל מקרה אם תרצי אשאיר לך אותה."
"סיכמתי עם דן שנבחר תמונה מבין התמונות שיצלם אתכם הצלם," אומרת ליאה. אני דווקא אוהבת את הרעיון. לא הייתי רוצה שליב תצטרך להתרוצץ בין כולם ולא להנות מהחתונה.
"רגע צלם, אני צריכה לדבר עם דן. אני חושבת שאבקש מרפאל שעובד איתי בסטודיו סקיי," אני אומרת.
"כן, רפאל נענה בשמחה לבקשתו של דן. הוא הבטיח לשמור על סודיות האירוע, וגם אמר לדן שזו תהיה מתנת החתונה שלו לכם.
דן ניסה להתווכח איתו, אבל רפאל סיפר לו שדיברת איתם על ההצעה שלו לעבור לבניין של דן סקיי אדריכלים, ושכנע אותו להסכים לכך."
"יש עוד משהו שעליי לעשות?" אני שואלת את ליאה.
"עברתי על כל מה שהייתי צריכה ממך. מה שנשאר לי רק זה לעבור עם אימך על התפריט ולהביא אותו לאישורכם," אומרת ליאה.
אני ניגשת לדן. "תראה לי מה בחרת," אני מבקשת.
"את תראי לי?" הוא עונה בשאלה.
"אתה יודע שלא," אני מתרעמת. למה הוא עושה לי את זה?
"את תצטרכי להתאפק. אני מבטיח לך שתהיי מרוצה מהבחירה שלי," הוא אומר.
"נו באמת. אתה יודע שגם אם תלך עם הבוקסר שלך וגופיה אני אתעלף למראיך," אני אומרת.
"את די קרובה," הוא עונה בחיוך ממזרי. אני מחמיצה פנים. "את לא רוצה שאלבש בוקסר מתחת?"
"אני בדרך כלל טובה בדחיית סיפוקים רק שהפעם כבר קשה לי לחכות," אני עונה לו לא מרוצה.
"נו באמת. זה לא סיפור גדול. אני מתכונן ללבוש מכנס, חולצה וז'קט רק שקצת יותר, איך אומר זאת, לא כמו שאני הולך תמיד, ויותר לא אספר לך," הוא אומר בהחלטיות.
"אם כבר גילית לי, אני אספר לך שבחרתי שמלה לבנה", אני אומרת לו, "שמעת שסגרת עם רפאל בקשר לצילומים."
"כמובן שזה תלוי באישור שלך. קצת רבתי איתו כי הוא לא רוצה תשלום, אבל אז הוא שלף את הקלף שסטודיו סקיי עובר לבניין שלנו ושהוא לא יידרש לשלם שכירות," אומר דן ומצפה לתגובתי.
"אני שמחה עם הבחירה שלך. הוא צלם מוכשר ברמות. כמובן שליב סאמר הייתה הבחירה הראשונה שלי, אבל הפעם אני רוצה אותה כאורחת, למרות שאני בספק שהיא לא תביא איתה מצלמת ותתעד את הארוע," אני מאשרת לו את מה שרצה לשמוע.
"חשבתי על זה. יש לנו עוד הרבה דברים לארגן ולכן אם נוח לך יותר להישאר פה עד החתונה זה בסדר מצידי," אומר דן, "חוץ מזה שאני בטוח שאחרי שכולם עוזבים היום, אולי כדי שנשאר עוד קצת."
"אני רוצה לישון במיטה שאתה ישן, ולא איכפת לי היכן זה. מצידי על מזרון בשפת הים," אני עונה.
כשאני שואלת את אימא אם היא מעדיפה שנישאר, היא עונה לי שלא העזה לבקש. "זה קשה שהבית מתרוקן בבת אחת," היא מסבירה לי.
דן
סקוט מתקשר ואמר שבינתיים הם נשארים בבית החולים.
אני שואל אותו אם הוא רוצה שנבוא לקחת את יסמין, אבל הוא אומר שאין צורך. "היא בסדר גמור ומסוגלת לנהוג לבד, אבל מתעקשת להשאר לצידי. אני שמח על כך כיוון שהיא מאד עוזרת. היא תומכת באימא שלי, ודואגת לנו לאוכל ושתיה."
"אנחנו נשארים פה לארגן את העניינים לחתונה. אתה יכול להתקשר בכל עת. נשמח לעזור," אני אומר לו.
"משמח אותי לשמוע שאתה מדבר כל הזמן בלשון רבים. אתה מתנהג כבר כמו גבר נשוי," אומר סקוט. כייף לי שהוא שם לב לשינוי שחל בי ושמח על כך. אין ספק שהוא הפך להיות חברי הטוב ביותר.
"יש לך רשימה את מי את רוצה להזמין?" אני שואל את מייפל.
"כן, ואפילו התחלתי לחשוב על עיצוב ההזמנה," היא עונה ומסובבת אליי את מסך המחשב.
"יש לי רעיון קצת משוגע. חשבתי להזמין את כולם לבראנץ' בלי לציין שזו החתונה שלנו. המשפחה והחברים יודעים שהתארסנו, אבל אין להם מושג מתי החתונה," אני בוחן את תגובתה.
"אני חושבת שזה רעיון נפלא, רק רצוי שנציין שקוד הלבוש…יודע מה לא. שכל אחד יבוא איך שמתאים לו," היא עונה מהורהרת.
"דווקא בקשר לזה אני חושב שהעלית נקודה נכונה. בכל זאת אנשים ירגישו לא בנוח אם יבואו עם ג'ינס זרוק וחולצת טריקו מקומטת," אני אומר.
"לא שאני חושבת שיש מישהו כזה, אבל אני מסכימה," היא מהנהנת בראשה.
את הימים עד החתונה אני מרבה לבלות עם מרק. הוא מבקש שאחווה את דעתי על הבניין ואביע את דעתי אם יש צורך בשינויים.
אני מבקש ממנו שיצטרף אליי למדוד את בגדי החתן שלי אחרי שג'ק לא מצליח למצוא זמן עבורי. "שתהיה נשוי תראה שזמנך כבר לא בידך," הוא תירץ זאת. לא רצית לענות לו שאני בטוח שעם מייפל זה לא יקרה.
מרק משבח את טעמי הטוב, ובוחר לעצמו חליפה בהתאם.
כמובן שכל דבר כזה אני צריך לתאם עם מייפל, שכן גם היא באה למדידות. מסתבר שהיא ירדה במשקל והיה צורך לתקן את השמלה שלה.
גם כשמגיע היום של טעימת העוגות, בני משפחתי לא מוצאים את הזמן. אימא מתקשה להתמודד עם החיים, והעובדה שהכומר של המשפחה יערוך את הטקס גורם לה לחשוב על טקס קבורתו של אבא. הפעם אני לא יכול לעזור לה, עכשיו תורי להתרכז בחתונה שלי.
היה למייפל ולי ברור שעוגת השוקולד האהובה עלינו לא יכולה לשמש למה שמכונה 'העוגה של החתן והכלה,' אבל הובטח לנו שיוגשו מנות קטנות ממנה בתוספת גלידת וניל כקינוח העיקרי.
הימים עוברים מהר והגיע היום המיוחד שלנו.
אנחנו קמים מוקדם ומיד מתלקחת בינינו האש. "אני צריך שתרוקני אותי היום עד הסוף. את יודעת שכשאני מתוח, זאת הדרך שלי להרגע," אני אומר לה בנזקקות. אני לא צריך לומר הרבה.
מייפל מייד מתפשטת ומושכת אותי אליה. "תראה לי כמה אתה אוהב אותי," היא מבקשת.
כל פעם מחדש מדהימה אותי העובדה כמה היא מוכנה לקלוט אותי לתוכה כשאני מבקש לעשות איתה אהבה.
אני מתחיל לנשק אותה בכל הפינות שהיא אוהב. והיא מתחילה לגנוח, מה שמטריף אותי יותר.
"בא לי לצעוק מרוב עונג," היא אומרת, "אתה כל כך יודע איך לגרום לגוף שלי לשיר."
היום אין לנו זמן להתפנק במיטה. בשתיים עשרה בדיוק יתחיל הטקס. אני שוטף את עצמי בזריזות וניגש להתלבש. אני בוחר מכנס ג'ינס וגופיה שחורה. הבגדים שלי נמצאים בחדר שלי בביתם של סבא וסבתא.
אני מוציא מתיקי את המתנה שהכנתי למייפל.
"זאת מתנה ממני ליום נשואינו," אני אומר לה ומגיש לה את הקופסה. היא פותחת אותה ומביטה בה המומה. "אני יודע שאת אוהבת צמידי רגל. דורי הכינה לך במיוחד ליום הזה, שיהיה לך משהו חדש, ומשהו כחול, ולב עם ראשי התיבות שלנו עליו."
"שכחת רק פרט קטן," היא אומרת, "שהצמיד משובץ יהלומים."
דקה לשתיים עשרה.
אני עומד נרגש ומחכה לבואה של מייפל. אני יודע שהיא תאחר, ולא יכול לחכות כבר לראות אותה. הלב שלי מאיץ את פעימותיו.
"תנשום," לוחש לי הכומר ומוסיף בקול. "אני רוצה לומר לכם כמה מילים."
"אני יכול לספר לכם הרבה על משפחת סקיי בעקבות היכרותי רבת השנים איתה, וגם על דן אותו אני מכיר מיום שנולד.
היום כאשר התכוננתי לקראת הטקס, אני מניח שאתם כבר מבינים שדן מתחתן היום," הוא אומר וגורם לקהל לצחוק, "חשבתי מה אני יכול לומר על מייפל שאותה אינני מכיר.
עמדתי במשרדי בכנסיה, והבטתי מבעד לחלון החוצה. החלון שלי משקיף על בית הקברות, ומטבע הדברים אין הרבה מה לראות דרכו.
אלא שהיום הזה היה שונה. ראיתי את דן עומד ליד קבר אביו. נעצבתי מאד על ליבי. אני יודע כמה חשוב לחתן שאביו יהיה לידו ביום הכה חשוב הזה בו הוא מקים משפחה משלו.
התחלתי לצעוד לעברו, אבל אז שמתי לב שהוא לא לבד. אישה צעירה כרעה לפני הקבר והניחה זר פרחים לבן.
עמדתי רחוק מספיק כדי לא להפריע, אבל קרוב מספיק כדי לשמוע את המילים.
אני מייפל ואני עומדת להיות כלתך. עצוב לי מאד שלא זכיתי להכיר אותך, אבל אני מאד מכירה אותך, כי דן מאד דומה לך כך מספרים לי.
רציתי לספר לך איזה בן מדהים יש לך. הייתי רוצה כל כך שתראה לאיזה גבר הוא הפך להיות. אני בטוחה שהיית גאה בו. הוא הנשמה התאומה שלי, יש בו כל מה שחיפשתי בבן זוג לחיים. אין מאושרת ממני לחלוק איתו את שם המשפחה שלו, שלך.
יש לי בקשה קטנה. אני מבקשת שתהיה איתנו היום. זה מאד חשוב לשנינו.
אני מבטיחה לך לאהוב אותו עד קץ הימים ומעבר, להיות לצידו בשמחות ובימים קשים, להושיט לו יד אם יזדקק, ולהיות נאמנה לו בליבי ובגופי. תודה שיצרת אותי בשבילי.
אתם מבינים, הבוקר הזה היה אמור להיות מוקדש להכנות לקראת החתונה. הספרית חיכתה למייפל, המאפרת, וכל מי שאמור היה לעזור לה להתכונן.
אבל למייפל היה חשוב יותר לבוא עם דן לאביו, גם אם לא תספיק להתכונן כפי שתיכננה.
אם זאת לא אהבה, אני לא יודע מהי אהבה."
אני מתאפק לא לבכות. לא הייתי מוכן לכך שהכומר יספר על כך. לפחות הוא לא תיאר את ים הדמעות שזרם מעיניי ומעיניו כשמייפל דיברה.
הקהל מנגב את דמעותיו. עכשיו כולם יודעים למה בחרתי בה. היא האוויר שלי, והיא הוכיחה את זה היום לכולם.
למרות הבוקר העמוס מסמנים לנו שמייפל מוכנה, זאת באיחור של חמש דקות בלבד.
אני מרגיש שרגליי לא נושאות אותי. אני כבר רוצה לראות אותה.
ואז היא הולכת לקראתי.
היא לובשת שמלה לבנה, כאשר החלק העליון שלה מעוטר בחוטי כסף. בדיוק כפי שהווסט השחור שלי מעוטר בהם.
אני מביט בה מהופנט, בקושי עוצר את דמעותיי.
"אהוב שלי," היא אומרת אוחזת בידיי ונושקת להם.
"אני כל כך אוהב אותך, אני כל כך מאושר," אני עונה לה.
אנחנו מביטים זה לזו בעיניים. אני שומע את המילים שאומר הכומר אבל כולי מרוכז בה.
אני מרגיש שאני מרחף כאשר אני עונד את הטבעת על אצבעה, ורואה שמייפל עפה איתי לגבהים כשהיא עונדת לי את שלי.
"עכשיו זה לנצח," אני אומר לה.
"לנצח ואחריו," היא עונה לי.
תורה של ליאה להקריא את הנוסח של הנשואים האזרחיים, והיא מסיימת אותו במשפט אני מכריזה עליכם בעל ואישה. אתה יכול לנשק את כלתך.
אחרי הנשיקה הארוכה, מסמנת מייפל לאירלנד שתבוא.
"יש לך אישור לפרסם," היא אומרת, נעמדת מאחוריי ומחבקת אותי כך שהיד עם הטבעת מונחת על לוח ליבי וידי עליה.היא מציצה מאחורי ואירלנד מנציחה אותנו.
היא מוציאה את הנייד שלה ושולחת הודעה לחדר המערכת.
כאן אירלנד מורל.
רבים תהו בשבועות האחרונים מיהו הרווק שיצא מרשימת הרווקים של ניו יורק.
אני מתרגשת לספר לכם שהאדריכל דן סקיי נשא לפני דקות אחדות את חברתי הטובה אדריכלית הפנים מייפל וייאטסטון.
למי שעורך את רשימת הרווקים, אתם מוזמנים להסיר את שניהם מהרשימה.
החתונה נערכה בחוג המשפחה והחברים הקרובים.
בשמי, בשם החברים ואנשי הצוות של תחנת השידור MNYC אני מאחלת לבני הזוג מסע חיים מרתק.
מזל טוב דן ומייפל סקיי.
אירלנד שולחת את ההודעה לתחנה ומכבה את הטלפון הנייד שלי. "זהו, עכשיו איש לא יפריע לנו לחגוג," היא אומרת.
אני מוביל את מייפל לחדר שלי בבית סבא וסבתא. "אני לא מאמין איזה בוקר זה היה," אני אומר לה, "את נראית מהמם. לא נשמתי כשראיתי אותך."
"אתה מדבר? אני כמעט התעלפתי למראיך. הבחירה שלך בחליפה השחורה, והווסט השחור שחוטי כסף שזורים בו, בדיוק כמו בחלק העליון של השמלה שלי, היא פשוט בחירה מושלמת. אתה … מעלף. אין לי מילה אחרת," היא אומרת נרגשת, מקיפה את צווארי בזרועותיה ומנשקת אותי. הפעם שנינו לבד והיא מרשה לעצמה לסמן את שפתיי באצבעותיה, להעביר את לשונה סביבן. בדיוק כפי שאני נוהג לעשות לה, ורק אז היא מצמידה את שפתיה לשלי בנשיקה לוהטת.
"כדאי שנחזור, למרות שהייתי מוכן כעת…" אני אומר לה. אני מוזג לה לכוס מיץ תפוזים שהכינו עבורינו, ומוזג גם לעצמי. על הכיבוד אנחנו מוותרים.
"באמת הגזמנו," אומרת מייפל, "כולם מחכים לנו, ואל תשכח שהבטחנו לליאה להצטלם עבורה."
