מעצבת את חייה ב 70 – דורש תשובות
דן
"ממתי אהבה היא מילה שמתקיימת בינינו?" המילים שלה מהדהדות במוחי ואני יודע שהגיע הזמן שאומר לה מה אני מרגיש בלי מסננים, בלי לשקול מילים, הכי חשוף שאפשר.
"ביום שבאתי לנזוף בך בחדרך, הרמת את עינייך היפות וצללת לתוך עיניי, חקרת אותי מבפנים, הסרת את אבני החומה שהגנו על ליבי הקפוא, והערת אותו מתרדמתו.
אני אוהב אותך מייפל. מעולם לא אהבתי אישה לפנייך, ולא אוהב אחרת לעולם."
"אף פעם לא אמרת לי זאת," היא אומרת.
"את צודקת. הגיע הזמן שאומר לך זאת. תביטי בעיניי ותאמרי לי שאת לא אוהבת אותי."
מייפל משפילה את עיניה, ונראה שהיא מתקשה לנשום.
"תביטי בעיניי ותאמרי לי שאת לא אוהבת אותי," אני חוזר בפעם השלישית על בקשתי, משתדל לשמור על איפוק. הלב שלי הולם בפראות.
"אני לא יכולה," היא אומרת לי, "אתה יכול לומר עליי הרבה דברים, אבל אני לא שקרנית."
"מה את אומרת לי בעצם?" אני שואל.
"אני אומרת לך שאיני יכולה לומר לך, כיוון שליבי מלא אהבה אליך," היא עונה לי.
"למה זה כל כך קשה לך לומר זאת," אני שואל.
"הייתי צריכה לשמוע אותך אומר זאת," היא עונה בשקט.
"ובגלל שלא אמרתי לך אמרת שאינך רוצה לראות אותי יותר?" אני מקשה. אני חייב לדעת מה גרם לה לדבר אליי כך.
"אני אישה נבגדת. בעלי בגד בי, הגבר שניהלתי איתו מערכת יחסים קצרצרה בגד בי. לא הפריע לי כיוון שלא אהבתי איש מהם.
המחשבה שאתה הולך למסיבה, ועומד לצייר לבבות על גופה של אישה אחרת כשם שעשיתי על עורי, שאתה עומד לומר לה את המילים שאמרת לי, גרמה בטן שלי לבעור. עד עכשיו כואב לי מעצם המחשבה עליך ועל אחרת.
אני אוהבת אותך בטרוף. אתה גבר מושלם בעיניי. אבל לא אוכל לעמוד בכאב הבגידה," היא אומרת ודמעות זולגות מעיניה.
אני כל כך רוצה למחוק את הדמעות מעיניה ויודע שאני צריך להיות מאופק. אסור לי לקטוע את השיחה הזאת באמצע.
"נכון שקיבלתי הזמנה לבוא למסיבה, אבל שלחתי מייד הודעה שאינני מגיע. אין לי מה לחפש במסיבות האלה. אני לא מחפש נשים אחרות. כבר שבועות, חודשים לא הייתי עם מישהי מלבדך," אני אומר לה ומישיר אליה מבט. חשוב לי שתדע שאני דובר אמת.
"אם לא התכוונת ללכת למסיבה, למה התקלחת, התלבשת יפה, ועזבת את הבית?" היא שואלת בפליאה.
"רציתי להתרחק ממך כי היה לי קשה עם העובדה שלא הגבת למה שהשארתי לך," אני אומר לה ומרגיש את המתח גואה בי. אני לא בטוח שאני מוכן לתשובה שלה.
"אבל לא פתחתי אותה. הנחתי אותה על הספה בחדר של סקוט אחרי שעזבת," היא נראית לי לא מרוכזת.
"ראיתי את הציור שציירת. הציור של האישה שדומעת עם הפרפר בצבע תכלת," אני מגלה לה את אחרון הקלפים.
"איך ראית מה אני מציירת במחשב שלי? לא ישבת לידי," היא שואלת, ואני חושב לעצמי 'האם זה באמת מה שחשוב?' היא מתחמקת מלענות לי. 'אז מסתבר שאת כן משקרת.'
"מסך המחשב שלך משותף עם המסך על הקיר, שכחת?" אני אומר לה בטון קר יותר משהתכוונתי.
"הכנתי תווית לבושם חדש עבור טסה. היא סיפרה לי שכשעצמה את עיניה ראתה אותי דומעת, ודמעתי הפכה לפרפר בצבע תכלת. העליתי את התאור שלה על הצג ומשם הפכתי את זה ליצירה שלי.
אתה באמת חושב שהייתי מתעלמת ממילים שכתבת לי? אתה לא מבין שאני אוהבת אותך? אף פעם לא הרגשתי איך זה מרגיש כשמישהו, כשגבר, הופך להיות כל העולם שלך. אז לא, לא הייתי מתעלמת ממה שהבאת לי לו ראיתי זאת."
"אם כך את מוכנה ללכת איתי ולראות מה הכנתי עבורך?" אני שואל.
"כן אהוב שלי," היא עונה, "רק שלפני כן יש לי בקשה קטנה."
אני עדיין לא נושם. 'מה יש לה לומר לי עכשיו?'
"תחבק אותי," היא מבקשת, "אני מתגעגעת בטירוף למגע שלך."
"העולם לא סובב סביבך מייפל, אבל שלי כן. אני לא יכול לנשום בלעדייך. אני מבטיח לך שלעולם לא אבגוד באמונך, לעולם לא אהיה עם נשים אחרות. אני שלך לנצח. נפשי, ליבי וגופי הם רק שלך. וגם… נו את מבינה. את מי שהלב שלי בחר להיות אשתי, אם ילדיי, הנצח שלי.
תבטיחי לי שתספרי לי הכל, תשאלי אותי כל מה שאת רוצה. אף פעם אל תשאירי בינינו דברים לא פתורים אני מתחייב לספר לך הכל."
"אני מבטיחה לך. אין דבר שאני זקוקה לו יותר ממך. אתה האדם היקר לי ביותר בעולם," היא אומרת לי.
אני מחבק אותה חזק, מאמץ אותה אל ליבי ומרגיש שאני סוף סוף יכול לנשום.
"אני לא אתן לך ללכת ממני לעולם," אני לוחש לאוזנה.
"אני לא ארצה ללכת ממך לעולם. אתה האחד שחלמתי עליו כל חיי," היא עונה לי.
מייפל
אנחנו עומדים חבוקים דקות ארוכות. אני עטופה בחום גופו, בריח שלו, בנשימות שלו שנרגעות לאט על גופי. אני כל כך מאושרת!
"בואי נלך," הוא אומר לי לבסוף, עוטף את ידי בכף ידו החמה. אני מרגישה את עוצמתו באופן שהוא אוחז בי. סוף סוף אחרי שנים רבות אני מרגישה מוגנת.
דן מוביל אותי לחדרו של סקוט, לוקח את החבילה בידו האחת, לא עוזב לרגע את ידי, ופונה לחדרי.
הוא מניח את החבילה ומחכה.
אני פותחת אותה ורואה בה מעטפה לבנה ועליה כתוב
למייפל
1
אני פותחת אותה ומוציאה ממנה כרטיס. נשמתי נעתקת הוא כל כך מדהים. עכשיו אני מבינה מה הטריד אותו. על הכרטיס מצויירים פרפרים במעגל. אני מעבירה את ידי על כל אחד מהם שצבוע בצבע אחר.
"אתה מצייר כל כך יפה," אני אומרת לו ומביטה על עיניו.
זיק של שובבות מופיע בהן. "למה את חושבת שציירתי אותם? זה לא נראה לך כרטיס קנוי?"
"כשנגעתי בהם הייתה לי הרגשה שעוד רגע הם יפרשו כנפיים ויתעופפו סביבנו. אין לי ספק שאתה ציירת אותם," אני עונה לו.
"את צודקת. ועכשיו תקראי מה שכתוב בו," הוא מבקש.
מייפל,
האם תצאי איתי לדייט?
❤️
דן
לכרטיס מצורף פתק קטן. "אני אוהבת כתב יד יפה, בעיקר של גבר," אני משתפת אותו וקוראת בקול.
אם התשובה חיובית
תעבירי למעטפה מספר 2
אני מניחה בזהירות את הכרטיס. אני כבר מתכננת בראשי להכין לנו תיבת זיכרונות.
מייפל
2
אני שמח שנענית להזמנתי.
אני יודע שאת לא יוצאת מהבית.
בית הקפה הוורד הכחול פתוח עד שתיים בלילה,
מה דעתך שנצא לדייט בחצות.
חשבתי שנזמין שוקו
ועוגת שוקולד חמה
עם גלידה.
נראה לך?
❤️
דן
אם את מסכימה
פתחי את מעטפה מספר 3
"אין לנו עדיין שיר שלנו, אבל עוגה שלנו כבר יש," אני אומרת.
"שערתי לעצמי שמה ששלחת לי בבוקר של יום הולדתי, זה מה שאת אוהבת," הוא עונה בחיוך.
אני מוציאה מהמעטפה השלישית שקית ועליה הסמל של קתרין לה בלנק, חנות התכשיטים של דורי בירמינגהם שקשורה למיו מילאן.
אני מוצאת בתוכה זוג עגילים משובצים באבני ספיר כחולות בצורת לב.
הלב שלי
בבלו ספייר
❤️
דן
"מתנת חג המולד שלי עבורך הייתה שרשרת עם לב שמסמל את ליבי, משובצת באבן ספיר כחולה שמרמזת על כך שאני רוצה אותך איתי במגדל הבלו ספייר," מסביר לי דן, "עבר זמן רב מאז. כשראיתי את העגילים האלה אצל דורי ביקשתי ממנה להחליף את השרשרת בהם, והיא הסכימה איתי שזה מתאים יותר. היא יודעת שהם עבורך."
הוא מחניק חיוך כשהוא אומר זאת. ברור לי שהוא מתאפק לא לספר לי משהו. אין לו מושג מה קרה ביני לבין דורי שקשור אליו.
"אני יכולה לקבל את היד שלך?" אני שואלת.
"זה לא עומד לקרות," הוא עונה בטון רציני. הוא שוב עומד מולי עמידה זקופה כשידיו בכיסיו. אין לו מושג מה זה עושה לי לראות אותו עומד עמידה עוצמתית כזאת. "אני לא אתן לך להציע לי נשואים. זה לא יקרה."
"אתה לא מבין," אני אומרת לו.
"לא סיימנו, הוא מתעלם מדבריי ומסמן בראשו לעבר הקופסה שעליה כתוב.
מייפל
4
אני מסירה את העגילים מאוזניי ועונדת את עגילי לב הבלו ספייר.
רק אז אני פותחת את החבילה. נייר העטיפה בתוכה מכסה על תוכנה, אבל כבר ברור לי מה יש בה שכן הסמל של מיו מילאן מוטבע עליה. אני מסירה את הנייר ומגלה בתוכה שמלה שחורה.
"איזו שמלה יפיפיה," אני אומרת לו ומניחה אותה על גופי.
"אמנם לדייט לבית הקפה לא נלך כעת, אבל בכל זאת אני מבקש שתלבשי אותה."
דן
"כבר ראית אותי ערומה," היא אומרת ומושכת בכתפיה. היא פושטת מעליה את שמלת הטריקו שלבשה, ואני מביט על גופה מהופנט. כן, היא צודקת. כבר ראיתי אותה לבושה בפנתרה הוורודה, ועדיין אני מתרגש לראות אותה כך.
'אתה חייב לשלוט בעצמך,' אני מדבר אל עצמי. 'באת לכאן להראות לה שאינך מעוניין רק בגופה, אלא כדי לכבוש את ליבה.'
"זה נראה לך טבעי להתפשט לידי," אני אומר לה.
"רק לידך," היא עונה לי.
"את הסנדלים תרשי לי לנעול לך," אני אומר לה, "בסופו של דבר הנסיך צריך להיות בטוח שאת הסינדרלה שלו, ואין דרך טובה מלנעול אותם לרגלייך."
מייפל פורצת בצחוק. "אני כל כך אוהבת אותך," היא אומרת ומושיטה לי את רגלה.
"כשגבר מרגיש שזאת האחת שלו, הוא מרגיש שדחוף לו פתאום ללכת לחפש לה טבעת. אני עיצבתי לך טבעת וביקשתי מדורי שתייצר אותה עבורך. לא רציתי לספר לה עבור מי היא. רק כשאר ביקשתי לחרוט בתוכה מילים, אמרתי לה שהיא עבורך."
אני מחייכת. מחכה לו הפתעה שהוא לא חלם עליה.
"אחר כך," אני ממשיך, "הוא מתחיל לתכנן כיצד יציע לה נישואים. אני יודע כמה אהבת את הגן הפורח בדירתך, ולכן תכננתי לך גן בדירה שלנו."
"איפה יש לך מקום לגינה בדירה שלך?" אני שואלת.
"בדירה שלנו. מה זאת אומרת? את מכירה את הדירה שלי," אני עונה לה מופתע.
"להזכירך הייתי בחלק מאד קטן ומסוים בדירה שלך," היא עונה לי ומחניקה חיוך.
"אמרת שהסכמת לעבוד איתי לאחר שראית את התוכניות של מגדל הבלו ספייר," עכשיו תורי להיות מופתע, "אפילו אמרת לי שהדירה שהכי אהבת היא דגם S."
"נכון, אבל אין לי מושג מי מהדירות היא שלך," היא ממשיכה.
אני צוחק. "איך לא חשבתי על זה. דגם S נקרא כך כי הוא האות הראשונה של שם משפחתי, שיהיה בקרוב גם שלך, סקיי."
"אני לא מאמינה," היא ממלמלת, "איך לא עשיתי מעולם את הקישור בין שם משפחתך לסקיי. אתה יודע שלסטודיו שלי קוראים סטודיו סקיי, ולגלריית הציורים שלי קוראים גלריית סקיי.
סקיי הוא שם שאימצתי לי, כי השמים הם הגבול.
כשהייתי בת חמש עשרה, בימים אפלים ורחוקים, אמרה לי אימי שאין טעם שאצייר, שאין לי את זה. זה היה אחרי שראיתי אותה שורפת ציור שלי.
היום אני יודעת שזאת אחותי למחצה ששרפה אותו בהתקף קינאה מטורף, ואימי ניסתה להציל אותו. בהחלטה של רגע היא בחרה לומר לי מה שאמרה כדי לא לגרום לקנאה של אחותי לגרום למעשה קיצוני עוד יותר. מאז אני חותמת את השם סקיי על ציוריי.
זה מדהים שזה קרה עשור לפני שפגשתי בך, כשעוד לא ידעתי שיום אחד זה יהיה שם משפחתי לנצח."
אני מביט בעד לחלון ורואה ערוגה של וורדים אדומים. "שבועות אני מגיע לבית הזה ואף פעם לא ראיתי את הגן מהכיוון הזה," אני אומר לה ובמוחי כבר נרקם רעיון.
"אמנם לא ביליתי כאן הרבה, אבל את האהבה לפרחים ספגתי מאבי. בוא תראה איזו ערוגת וורדים יפיפה יש סמוך לחדרי," היא מתחילה לספר לי בזמן שאנחנו יוצאים מחדרה לגן.
"אתה יודע שאני אוהבת צבעים. תראה כמה גוונים של אדום יש בערוגה אחת. אדום יין, אדום פטל, אדום דובדבן, אדום בהיר…." היא מתלהבת כמו ילדה קטנה כשהיא פוסעת בין שתילי הוורדים.
מייפל
"ותראה איזה צבע מיוחד של אדום זה," אני מצביעה על אחד מהשיחים שאני אוהבת במיוחד.
אני מסתובבת אליו ולא נושמת.
דן כורע על ברכו ובידו קופסה שבתוכה נוצצת טבעת יהלום.
"אוצר יקר שלי, אני כל כך אוהב אותך ורוצה ממך הכל. שתהיי אשתי, אם ילדיי, האחת שתצעד איתי לנצח בשבילי חיי.
ואת, את יודעת מה את רוצה, או שאת צריכה לחשוב על זה?"
"לא!" אני אומרת.
הוא עומד לסגור את הקופסה ולהכניסה לכיסו. אני אוחזת בידו, כדי לעצור אותו. "אתה לא מבין," אני ממהרת לומר, "אני לא צריכה לחשוב. אני יודעת את התשובה."
הוא משחרר אנחה.
"מה? אתה שאלת אותי אם אני צריכה לחשוב על זה ועניתי לך שלא," אני אומרת.
הוא שוב נאנח. "מה שמך?" הוא שואל.
"מייפל, רק מייפל," אני עונה, "אבי אמר שהשם שלי מתוק מספיק ואין צורך להוסיף עליו."
הוא צוחק. "ההצעה הזאת היא כל כך לא מה שחשבתי שתהיה. מייפל וייאטסטון, התינשאי לי?"
"כן!" אני אומרת מייד, שלא יהיה ספק. "אתה מאוכזב ממני?" אני מוסיפה מייד.
"לא מתוקה, ממש לא. עכשיו אני יכול לקבל את האצבע שלך כדי לענוד עליה את הטבעת שמסמלת את אהבתי לך? תקראי את המילים שחרוטות בפנים, הוא אומר ואני קוראת בקול
אוצר יקר שלי
"ואלה טבעות הנישואים שלנו. בתוך שלי ביקשתי שיחרטו מייפל שלי ובשלך את שמי. דורי הוסיפה את המילה שלי," הוא חושף בפניי את טבעות הנישואים שלנו שכבר מוכנות.
"מרגש אותי לחשוב שאתה רוצה לענוד טבעת נשואים, זה לא מובן מאליו, ואני שמחה על מה שנכתב בה," אני אומרת נרגשת.
אנחנו נכנסים חזרה לחדרי. "עכשיו אני יכולה לקבל את היד שלך?" אני שואלת.
"ההצעה שלי לא היה טובה בעינייך?" הוא שואל.
"ההצעה שלך הייתה מושלמת, מאד התרגשתי ממנה," אני עונה.
"למה אם כך את מבקשת את ידי?" הוא שואל.
"למה שאציע לך נישואים אם כבר נעניתי בחיוב לשלך? יש לי מתנה בשבילך. היא ההבטחה שלי לך," אני אומרת ומוציאה את הקופסה מארונית הלילה ליד המיטה שלי.
אני פותחת אותה ומוציאה ממנה צמיד עם לוחית מזהב לבן ועליה חרוטות המילים
שלך לנצח.
"הצמיד הוא כזה שאתה יכול לענוד אותו כך שהכיתוב גלוי או לא," אני מסבירה לו.
הוא מגיש לי את ידו הימנית, ומבקש שאענוד לו את הצמיד עם הכיתוב כלפי מעלה, ומופנה אליו. "כך שאוכל לראות אותו כל הזמן," הוא מוסיף.
"את הצמיד הזה ראיתי אצל דורי ומאד אהבתי אותו. את יודעת שהיא יוצרת רק צמיד אחד מכל דגם. לאכזבתי דורי אמרה לי שהוא כבר מכור. אמרתי שהוא האהוב עליי ביותר ואני מוכן לשלם עבורו יותר. 'אני מבינה,' היא ענתה, 'אבל יש עליו כבר הקדשה אישית.' עכשיו אני מבין למה היא חייכה כשאמרה את המילים האלה."
דן מוציא את הנייד מכיסו ומצלם אותנו יחד. "מה שנשאר כעת הוא לבוא לספר להורייך," הוא אומר, "כשהייתי קטן אחותי הכריחה אותי לצפות איתה בסרט אהבה ודעות קדומות. מה שהכי השפיע עליי כל פעם זה הקטע שמר דארסי ניגש לאביה לבקש את ידה, והאב בטוח שהיא לא סובלת אותו. כמה האב מופתע לגלות שהיא דווקא מאוהבת בו."
"זה לא עומד לקרות. אני לא חושב שיש מישהו בסביבתנו שלא יודע שאנחנו מאוהבים אחד בשנייה בטרוף," אני עונה לו.
"ובכל זאת, אני רוצה לספר לו שנענית להצעתי ולבקש את ברכתו," הוא אומר לי.
אנחנו הולכים לחדרו של אבי. ידו של דן שוב עוטפת את שלי ואני מרגישה כל כך מאושרת. "אבא אתה מכיר את הסיפור של ג'יין אוסטין על מר דארסי ו…" אני מתחילה לשאול.
"כן קטנה שלי, אלא שבמקרה שלך אין לי ספק שאת מאד אוהבת אותו, ואני מאושר שהוא סוף סוף אמר לך שהוא אוהב אותך."
אני מביטה בשאלה על דן שמושך בכתפיו, ושוב על אבי.
"יש לך טבעת יהלום נוצצת על היד מיי. היא לא הייתה שם כשישבנו לאכול ארוחת צהריים. זה לא משהו שהייתי מפספס. ברוך בואך למשפחה בן," הוא אומר לדן וקם לחבק אותו, "לא יכולתי לבחור טוב ממך עבור הילדה שלי."
