מעצבת את חייה ב 69 – כעסים
דן
סקוט שוב מזמין אותי להתאמן איתו. השעה שעת בוקר מוקדמת ואני מניח שמייפל עדיין ישנה. אנחנו מתחילים להתאמן יחד, אבל אני שם לב שסקוט לא מרוכז. "אני אעשה אימון קצר היום," הוא אומר לבסוף ומשאיר אותי לבד.
אני שמח כאשר גיא מצטרף אליי. אנו משוחחים על המשחק בו צפינו יחד, והוא משתף אותי בכך שאחד השחקנים כנראה נפצע. הוא מתח את הרצועות והוא כעת בבדיקה.
"אני עומד להצטרף למרפאה החדשה של אבי. עדיין לא שיתפתי איש בכך. אני אוהב לעבוד לצידו בחדר ניתוח, אני לומד ממנו המון. זה לא קורה הרבה כיוון שההתמחות שלנו שונה, אבל לעיתים יש צורך במומחה לכלי דם, גם בעת ניתוח אורטופדי," אומר גיא ומנגב את הזיעה מעל מצחו.
אני נהנה לרוץ לצידו כיוון שמהירות הריצה שלנו היא אחידה. לעיתים אני מתאמן עם אחרים שרצים לאט ממני, וזה מתיש אותי. אני לא יכול להסביר למה הרעש שהם משמיעים בעת הריצה האיטית מפריע לי להתרכז בשלי.
"החלום שלי היה לעבוד עם אבי," אני מספר לו, "נמשכתי לאדריכלות כיוון שזה היה המקצוע שלו. מהר מאד הבנתי שזה לא עומד לקרות, אבל קיוויתי שהוא יחזיק מעמד ויזכה לראות אותי מסיים את התואר הראשון. לצערי זה לא קרה.
כשנפטר, כיוון שאחי ואחותי לא היו בעניין, קניתי את המשרד שלו, והחדר שלי הוא החדר בו הוא עבד. כמובן שמאז שיפצתי אותו והתאמתי אותו למשרד שלי שגדל מאד מאז."
"אני יכול לשאול ממה הוא נפטר?" שואל גיא.
אני נושם עמוק. אני לא זוכר מתי מישהו שאל אותי על אבי.
"את הבשורה שהוא חולה סרטן הוא קיבל לפני שנולדתי. למעשה אני באתי לעולם כמתנה לאימי, כיוון שנאמר לו שיש סיכוי שהטיפולים יפגעו בפוריותו.
על המחלה לא דיברו בבית, וגיליתי אותה באופן אכזרי למדי. אימי ביקשה שאביא תרופות מבית המרקחת, והרוקח שלא ידע שאינני יודע, זרק לאוויר את המילה כימותרפיה. הוא נפטר, כאמור כשעדיין למדתי לתואר הראשון," אני מספר לו.
"זה נשמע ממש קשוח. בן כמה היית?" הוא מתעניין.
"בן חמש עשרה. עד לאותו יום הייתי נער מלא שמחת חיים. מאותו יום הקפאתי את הרגשות שלי, הפכתי סגור ומופנם. לא רציתי להקשר לאף אחד. מעולם לא הייתי במערכת יחסים, ביחוד אחרי שהבנתי שאתה יכול לקבל מבנות כל מה שאתה רוצה בלי להשקיע. כמובן שזאת הכללה גסה, אבל כך היו הבחירות שלי," אני אומר לו.
"ומה קרה מאז?" הוא שואל.
"אני לא מבין," אני עונה לו.
"אני רואה את האש שבוערת בך כל פעם שאחותי בסביבתך. היא בהחלט לא כמו הנערות האלה שדיברת עליהן," הוא אומר לי.
'היא אהבת חיי,' זה מה שאני רוצה לענות לו, אבל מרגיש שהיא צריכה לשמוע זאת ממני ראשונה.
"היא בהחלט אישה מיוחדת במינה. לא פגשתי הרבה נשים איכותיות כמוה." אני לא בטוח שהוא מרוצה מתשובתי, אבל אני לא מסוגל לומר לו יותר מזה.
אני מרגיש את הכאב בחזה כשאני נאבק עם עצמי לא לחשוף את רגשותיי.
אני מסיים את האימון שטוף זיעה. רק אז אני קולט שדחפתי את עצמי יותר מידי.
אני נכנס לבית להתקלח, מעיף מבט סביב בנסיון להריח את שובל הבושם שמייפל משאירה אחריה כשהיא מסתובבת בבית, אבל אני לא מצליח להריח כלום.
אחרי המקלחת אני בוחר ללבוש מכנס לבן קצר, וגופיה שחורה. אני סקרן לראות איך תגיב כשתראה אותי.
אני ניגש להקיש על דלת חדרה של מייפל, אבל היא לא עונה.
"מייפל זה דן," אני אומר, ועדיין אין תשובה.
אני פותח מעט את הדלת וקורא שוב בשמה. כיוון שהיא לא עונה, אני מציץ לעבר מיטתה ורואה שהיא מוצעת ועליה מונחת החבילה שהשארתי לה אתמול. 'אז לא היית כאן,' עוברת המחשבה במוחי. זה מוזר בעיניי, שכן היא לא יוצאת מהבית.
אני נכנס לסלון ומוצא סקוט ומרשל מדברים ביניהם בשקט, אבל איני מקשיב לשיחתם, אלא עוקב אחרי מבטם. ואז אני רואה אותה, לבושה שמלת טריקו ארוכה, ושיערה קשור בסרט לזנב סוס.
אני ניגש אליה, וריח של מבשם השמפו מכה באפי. גם היא יצאה לא מזמן מהמקלחת.
היא מעיפה מבט זריז לעברי, ומפנה לי את גבה. קולות חיתוך של הסכין על גבי קרש העץ ממלאים את המטבח ומפרים את השקט שהשתרר בו.
"איפה ישנת הלילה?" אני שואל אותה.
"נו איזה שאלה זאת, איפה אני יכולה לישון? ישנתי בבית," היא עונה כעוסה.
"לא ישנת בחדרך," אני עונה לה.
"ברור, כי ישנתי במיטתו של סקוט," היא עונה לי ולא מפסיקה לחתוך את הירקות.
"מעבר לעובדה שאני לא מאמין שהיית עושה זאת, אני יודע שלא היית בחדרו, כיוון שנשארתי כאן הלילה. המשחק נגמר מאוחר סקוט הציע לי להשאר ביחידה שלו, וישנתי על הספה בסלון שלו," אני עונה לה בצורה מאופקת. חשבתי שהיא תשמח שאני מאמין לה.
"אני מצטערת שקילקלתי לך את התוכניות. אני מבינה שחשבת שתזכה לזיין אותי, ולא הייתי בחדרי," היא אומרת בטון לגלגני.
"זה כל מה שאני עבורך, גבר שזה כל מה שיש לו בראש? אין לי שוב תכונה אחרת שאת יכולה לומר עליי, חוץ מזה שאני נשלט על ידי התשוקות שלי?
חשבתי שאחרי השיחה שלנו אתמול, אנחנו כבר במקום אחר, רגוע יותר. מסתבר שטעיתי.
השארתי לך משהו על המיטה, וחיכיתי לתגובתך. כיוון שלא הגבת הלכתי כעת לחדרך לדבר איתך, קראתי בשמך ולא ענית ולכן הצצתי לתוכו וראיתי שהחבילה במקומה. היא גדולה מידי שלא תבחיני בה, ולכן הסקתי שלא ישנת בחדרך. זה כל הסיפור."
"ישנתי בקומה העליונה. אחרי שעזרתי לאימי עם הכביסה חשתי ברע והתמוטטתי. אימי עזרה לי להגיע למיטה, וישבה לידי עד שנרדמתי. התעוררתי לפי זמן לא רב," היא משתפת אותי במה שקרה בקול חסר רגש, בעודה ממשיכה לחתוך ירקות.
"למה לא קראת לי?" אני שואל מייד.
"למה שאקרא לך? אמרתי לך שאימי הייתה איתי ובדקה שאני בסדר," היא עונה ומושכת בכתפיה.
אני כועס על עצמי שלא חיפשתי אותה אתמול כשראיתי שהיא לא מצטרפת אלינו לצפות יחד במשחק.
"מה שחשוב הוא שאת מתאוששת," אני אומר וממהר לצאת מהמטבח.
לו רק הייתה יודעת כמה המילים שלה משפיעות עליי ועל בטחוני העצמי בכל מה שנוגע לה. הפירוש שלה לשאלתי, כאילו חיפשתי אותה כי רציתי לשכב איתה, לא מניח לי.
היא יותר מכולם נחשפה לרגש שלי, גם אם לא ביטאתי אותו במילים.
אני מבין שעכשיו יותר מתמיד אני חייב לקחת נשימה עמוקה ולהמתין לתגובתה, כעת כשהיא יודעת שהנחתי משהו עבורה על מיטתה.
מה אני אמור לעשות כעת, כשאני צריך להתרכז בעבודה והראש שלי במקום אחר? בכל יום אחר אני מצליח לאסוף את עצמי, לא היום.
מייפל
אני שונאת אותו! מה הוא חושב לעצמו, באמת שאני משתגעת.
אין לו בושה לגבר הזה שחושב שהוא ישאר לישון בבית של הוריי רק כדי לפרוק את תשוקותיו. שילך לחפש לו זונה אחרת.
כל כך נעלבתי, שאינני מסוגלת לחשוב על כמה טוב לי איתו ביחד, אלא רק על כך שהוא חושב שהוא מצא לו סידור נוח.
מה רע לו פה? אנחנו עובדים ביחד, הוא זוכה לארוחות, ורק הסיפוק הגופני ישלים את מעגל הנוחות. זה לא יקרה!
אני מסיימת להעמיד את הסירים על הגז. הפסטה כבר מוכנה, וגם הסיר עם הירקות, ורק רוטב העגבניות שבו מתבשלים בנחת כדורי הבשר מתבשל על אש איטית.
בכל מצב אחר הייתי מתעלמת מקיומו, אבל אנחנו לא לבד בבית, ואין לי רצון שסקוט יידע שקרה בינינו משהו.
"אני חייבת לסיים עבודה לטסה," אני אומרת כשאני נכנסת לחדר ומתיישבת על כיסאי, "היא לפני השקה של בושם חדש לגבר, והיא ייצרה בושם לאישה שהיא רוצה לצרף אליו.
כמה אני מודה בליבי כעת לטסה שהיטלה עליי לעצב לה את התווית. אמנם לא דייקתי בדבריי, וההשקה של הבושם לגבר תעשה בנפרד, אבל ברגע זה היא תרוץ טוב עבורי להתנתק מהעבודה על מגדל האופאל.
אני שמה אוזניות, ונכנסת לפלייליסט שלי כדי להקשיב למוסיקה. כאילו כדי להכעיס עולה רשימת השירים שדן שלח לי.
אני ממהרת לצאת ממנה ובוחרת בפלייליסט של שירי הלטינה.
'אוף…' אני מסננת כשאני נזכרת בארועים שקרו, ועצב ממלא אות על כך שהמועדון חדל להתקיים.
"הכל בסדר?" שואל סקוט בדאגה.
"בטח," אני עונה.
"יש לה מבט מעונה על הפנים. את בטוחה שאת מרגישה בסדר?" הוא שואל.
אני נאנחת. "הפלייליסט של שירי המועדון עלה לי והעלה בי זכרונות עצובים," אני עונה, "זו הייתה, ובעצם עדיין, שנה מאד קשה עבורי."
"למה השירים מעציבים אותך?" הוא שואל ואני מבינה שהוא לא מבין.
"המועדון הזה הוא חלק גדול מהחיים שלי, והידיעה שהוא לא יתקיים יותר לא פשוטה עבורי," אני מסבירה לו.
"עכשיו זה מסתדר לי. את מדברת על הלטינה. לרגע חשבתי שאת מדבר על מועדון השחקים, ולא הבנתי מה יש בו שמעציב אותך כל כך. אני מכיר אותו, אבל לא ביליתי בו," הוא אומר.
"אין לי הצלחה גדולה עם רשימות השירים שעולות לי. אני פשוט אקשיב למוסיקה שמשודרת ברדיו," אני אומרת ופותחת את תוכנת העיצוב שלי.
אני מציירת אישה בדמותי, כשדמעתה הופכת לפרפר תכלת. זה מה שראתה טסה בדמיונה.
עכשיו תורי לעוף במחוזות הדמיון ולהפוך את התמונה לסמל עבור הבושם החדש.
בזווית עיני אני מבחינה שמשהו עובר על דן. הוא נעשה מתוח וחסר מנוחה. אני מסיטה מבטי ממנו.
'הייתה סיבה שבחרת דווקא עכשיו לעצב את התווית עבור טסה,' אני מזכירה עצמי בליבי, 'היית זקוקה לברוח ממה שקרה איתו קודם, ולכן אסור לך להישאב לאנרגיות שלו כעת.'
אני מעלה את הספרייה של התוויות שעיצבתי בעבר עבור הבשמים כדי לשאוב השראה. כמה קשה לי להתרכז כעת.
ואז צלצול טלפון מפריע את השקט שמשתרר בחדר. דן מוציא מכיסו את הנייד ועונה לו.
שלא כהרגלו הוא לא מזדהה בשמו.
"מה קורה?" הוא שואל.
הוא מקשיב רגע ואומר. "זאת פעם אחרונה שאת קורא לי מותק דרלינג," הוא אומר לה.
הוא מקשיב כמה דקות. נראה שבת שיחו לא מפסיקה לדבר. הוא נראה משועשע, אבל לא מגיב. "אם את אומרת. תשלחי לי את הכתובת של המסיבה."
אחרי השיחה הוא בכלל לא נראה מרוכז. אני מעיפה מבט לשעון ורואה שלמעשה יום העבודה כבר הסתיים ואיתו גם שבוע העבודה.
אני מתקשה עדיין לבחור את התמונה. ברור לי שמדובר בפרפר בצבע תכלת, אבל התנוחה של האישה עדיין לא מדוייקת מספיק עבורי.
אני מרגישה שאני מיובשת וניגשת למטבח למזוג כוס מים. אני שומעת את קולו של דן. "סיימתי להיום." הוא נכנס ליחידה של סקוט ויוצא כעבור רבע שעה כשהוא לבוש במכנס שחור וחולצת בד שחורה. אני נתקלת בו כשאני יוצאת מהמטבח. הוא מביט בי. "בקשר למה שהנחתי לך על המיטה, זה כבר לא חשוב."
"אם כך אתה יכול לקחת את זה," אני אומרת.
"אין לי מה לעשות עם זה," הוא אומר בקור, "מצידי את יכולה לזרוק את זה לפח."
הקור שלו מקפיא אותי. אני לא מוכנה למשחקים האלה יותר.
"אל תחזור לכאן. אני לא רוצה לראות אותך יותר אף פעם," אני אומרת ופונה בצעדים מהירים לכיוון הפרוזדור של יחידה שלי.
אני שומעת את הדלת הראשית נסגרת עוד לפני שאני מגיעה לדלת של היחידה שלי. אני מתפרצת לחדרי, ומבחינה בחבילה שמונחת על מיטתי. אני בוהה בה. היא עטופה בסרט בצבע כחול, אבל פרט לשמי לא כתוב עליה כלום.
אני לוקחת אותה ומניחה אותה על הספה בחדרו של סקוט. אני מבחינה במזוודה שעליה יש תגית עם השם דן סקיי.
'אז לא לקחת את המזוודה שלך,' אני מסננת בכעס, אבל ניזכרת שהשיחה בינינו נערכה רגע לפני שעזב.
אני נכנסת לחדרי ומתפרצת בבכי.
דן
הרגשתי שאני לא מסוגל להתמודד איתה היום. הכעס שבעבע בי על כך שלא התייחסה למה שהכנתי עבורה, לא עזב אותי.
ישבתי איתה בחדר העבודה כאשר היא ציירה ציור של אישה בוכה ודמעתה הפכה לפרפר תכלת.
'נו באמת? את רוצה לספר לי שלא ראית את תוכנה של הקופסה שהשארתי עבורך? מאיפה אם כך הופיע פתאום הפרפר התכול בציור שלך.
אני מניח שהיא לא שמה לב שהמחשב שלה היה מחובר למסך הגדול שעל הקיר, ואני מאמין שלא היה לה מושג שמה שהיא מציירת הופיע עליו. ועדיין, זה לא משנה את העובדה היא שהיא התעלמה לגמרי מהמילים שהנחתי לפניה.
כשאמרתי שאני הולך היא אמרה שלא אחזור יותר, שאיננה רוצה לראות אותי.
יכולתי לומר לה שאני לא חייב ללכת, שכן שלחתי כבר הודעה לרובי שאין לי כוונה להגיע למסיבה. היא נעלבה, ושטפה אותי עם מילים שלא ראוי שאחזור עליהן.
האופן בו מייפל דיברה אליי גרם לי לשתוק מולה.
אני כעת נמצא בדירתי. את הלילה העברתי כאן בסלון, ברביצה מול מסך הטלוויזיה, בלי באמת לשים לה מה משודר בה.
אני מכין לעצמי כוס קפה, ויוצא לגן הפורח בדירתי, הגן שעיצבתי עבור מייפל.
היה לי ברור שכאן אכרע על ברכיי לפניה כדי להציע לה נישואין, אבל כשקרה מה שקרה, כבר הבנתי שיהיה עליי לעשות זאת אחרת. עכשיו כבר ברור לי שזה כבר לא יקרה.
מה אני אמור לעשות עם עצמי כעת? אין לי תשובה.
השעות עוברות, ואני לא מצליח להרגע. אני כועס עליה, אבל לא מצליח להפסיק לחשוב עליה, להתגעגע אליה, לאהוב אותה בטירוף.
אני חייב להבין מה יש בפנתרה הגאה הזאת, שהופכת לחתולה שורטת, שמושך אותי כל כך אליה.
אני מנתח הכל בצורה קרה, חסרת רגש ומבין. היא היחידה שאני חשוף בפניה יותר מכל אדם אחר בעולם, היחידה שאני מרשה לעצמי להיות כזה.
אני מבלה את סוף השבוע מסוגר בדירתי, מוותר על ריצות הבוקר שהן שיגרת חיי מזה שנים, ולא עונה לטלפונים של חבריי.
הזמן מרפא הכל. אני מחליט לתת לו לעשות את שלו.
בערב אני מקבל הודעה מגיא לבוא לצפות במשחק.
ד"ר גיא וייאטסטון:
הלילה יהיה חמים ונעים.
אנחנו מתכננים לראות את המשחק על המסך ליד הבריכה.
כולם יהיו שם, אתה מוזמן.
בידידות, גיא.
אני תוהה מה מייפל אמרה לו, אם בכלל. בהחלטה של רגע אני מחליט להגיע.
אני לובש ג'ינס, שחור, חולצת טריקו שחורה, לוקח איתי ליתר בטחון קפוצ'ון שחור, ויוצא לדרך.
רק כשאני בנסיעה אני נזכר בשמלה השחורה שבחרתי עבורה. זה מאוחר מידי.
אני גומע את המרחק לבית בפורט ג'פרסון במהירות. בשעות האלה של סוף שבוע הכבישים ריקים כמעט.
כשאני מגיע לבית, ג'ונתן מקבל את פניי. "כולם מחכים לך."
‘ כולם? באמת?'
אני מחנה את רכב במקום שהפך למקום החניה הקבוע שלי, בדיוק כמו שאני נוהג לעשות מידי יום, אלא שהפעם אני מרגיש מחנק בגרון.
אני יוצא מהרכב ומגיע לבריכה. כולם פה פרט לה.
הלב שלי מאיץ את פעימותיו. 'אז מסתבר שהיא כנראה לא יודעת על ההזמנה של גיא.'
לשמחתי הדלת של הסלון פתוחה. אני מנפנף בידי לשלום לעברו של גיא, ונכנס לתוך הבית.
חשבתי שאולי היא במטבח מכינה כיבוד למשחק, אבל לא. הקומה ריקה.
המסדרון ליחידת הדיור שלה נראה לי ארוך מתמיד. אני קולט שאני פשוט הולך לאט מהרגיל.
הדלת של היחידה שלה פתוחה ואני נכנס דרכה. גם הדלת של חדר השינה איננה סגורה.
אני מוצא אותה יושבת ליד החלון ובוהה החוצה.
אני נעמד זקוף לידה, ידיי תקועות בכיסיי. היא עדיין לא מבחינה בי.
המילים שלי גרמו לה להסתובב.
"אני מבקש שתסתכלי לי בעיניים ותאמרי לי שאת לא אוהבת אותי," אני אומר לה בלי לחשוב. קולי יציב ולא מקרין דבר הסערה שאני חש כעת.
היא סוקרת אותי בזריזות. "אוהבת? ממתי אהבה היא מילה שמתקיימת בינינו?"
