מעצבת את חייה ב 66 – הרהורים
דן
אני מרגיש מותש.
המפגש האחרון בבית בפורט ג'פרסון גבה ממני מחיר נפשי כבד.
'מה קרה לזאב הבודד שלא היה לו איכפת מה נשים חושבות עליו, שנהנה מפריקת תשוקותיו מתי שרק רצה?'
אני יכול להאשים רק את עצמי שהקשבתי למילות הארס שפיזרה יסמין. נכון שחשבתי שבתור חברה טובה של מייפל היא אמורה להכיר אותה יותר טוב מכולם, אבל מסתבר שהיא לא יודעת הכל.
כעת זה דווקא נשמע לי הגיוני. מייפל מאד קנאית לפרטיותה. עובדה שאף אחת מחברותיה לא ידעה שהיא בקשר עם לירוי. מתי זה קרה?
הרגשות שלי כל כך חשופים כשאני לידה. ידעתי שלא אהיה מסוגל לראות אותו מעביר את אצבעו לאורך זרועה, מגניב לה נשיקה בכתף או בעורפה. יותר מזה, אם ינשק אותה על שפתיה. אני יודע שרק המחשבה על כך שהוא יושב לידה, והיא נושמת את הריח שלו לתוכה יוציא אותי מדעתי.
הדבר האחרון שרציתי היה להתפרק לעיני כולם. מעולם לא הייתי במצב בו הייתי מאוהב. ובה, אני מאוהב טרוף.
לטיסה התחילה לעבוד אצלי כשרטטת. שוב ביקשו ממני אדריכלי הפנים עזרה. בהעדרה של מייפל, אין מי שינהל את המחלקה שלהם. גם העובדה שאני עובד רחוק מהם ולא עוקב אחרי קצב העבודה שלהם, גרמה לי להסכים.
היא שמעה על מייפל מהמעצבים האחרים ואמרה לי שהיא רוצה להכיר אותה. כמובן שלא סיפרתי להם שמייפל כבר לא עובדת עבורי. הם כן יודעים שהיא שותפה לפרויקט החדש שבגללו אנחנו עובדים מחוץ למשרד עם סקוט וינסטון.
איני יודע האם זאת יד הגורל שהפגישה אותי עם לטיסה באותו היום בחנות הנוחות הסמוכה לביתי, או שהייתה זאת פגישה מכוונת מצידה. זה קרה לפני צאתי לפורט ג'פרסון. כששאלה מה מעשיי עניתי לה שאני הולך להיפגש עם חברים.
"ומייפל תהיה שם?" היא שאלה מייד ותפסה אותי לא מוכן.
"גם היא תהיה," עניתי.
"תיקח אותי איתך?" היא שאלה.
ברגע הראשון זה נראה לי מופרך, ורציתי לענות לה שאני לא מבלה עם העובדים שלי מחוץ לשעות העבודה.
אבל הייתי מתוח לקראת הפגישה עם מייפל ולירוי, ופתאום זה נראה לי רעיון טוב. "אמרת שאת רוצה להכיר אותה. אולי זאת ההזדמנות שלך," עניתי לה.
ניסיונות החיזור שלה אחריי כשנסענו לפורט ג'פרסון לא נעלמו מעיניי, רק בחרתי להעמיד פנים שלא שמתי לכך, מהסיבה הפשוטה שלא התכוונתי להיכנס איתה לשיחה אישית.
לטיסה לא טפשה. היא קלטה שאני מתעלם ממנה, ויותר מזה שהיחידה שמעניינת אותי זאת מייפל.
יש רק דבר אחר שלא אמרתי לה. היא לא ידעה שהיא באה להגן עליי ממה שאראה, מה שלא קרה לבסוף. לא רק, אלא שמייפל אמרה בגלוי שאין לה כוונה לחזור אליו.
יסמין לא הרפתה ממנה, ואני התחלתי לפתח אליה רגשות שליליים. אני מרחם על סקוט. הוא מתאפק לא להתפרץ עליה, אבל ברור לי שלו יכול היה, הוא לא היה מהסס לשלוח אותה לכל הרוחות.
*
אני מסתכל על השעון ומחשב מה השעה בקליפורניה. להערכתי כריס ברוקלין עדיין לא הלך לישון ולכן אני מתקשר אליו מתוך ידיעה שיכול להיות שהוא ישטוף אותי על האופן בו נהגתי, אבל אני מוכן לקבל הכל באהבה, בתקווה שאשמע ממנו מה היא חושבת עלי.
אני מתקשר אליו והוא עונה מייד.
"מה קרה ששנתך נודדת?" הוא שואל אותי, "הכל בסדר?"
"אתה יודע, יש ימים כאלה שהמחשבות מעסיקות אותך והשינה ממך והלאה," אני אומר לו.
"אני חייב להיות גלוי איתך. מאז שאני עם סול, מאז שהיא מרכז עולמי, אני ישן כמו תינוק. אני עוטף אותה בזרועותיי ומייד נרדם," הוא אומר.
"אתה בר מזל. סול היא אישה מדהימה," אני מחמיא לו. אני באמת חושב שהיא כזאת.
"מה חדש אצלך?" הוא שואל. אני תוהה האם יש מניע נסתר בשאלתו או הוא סתם מתעניין בי.
"אנחנו עובדים במלוא המרץ על מגדל האופל, אני לא יודע אם אתה מעודכן שאנחנו עובדים בפורט ג'פרסון. מייפל הסכימה שנעבוד מבית אביה עד שיסתדרו שם העניינים," אני מנסה לגרור אותו לומר משהו.
"אני יודע. אבי מעדכן אותי כל הזמן. אני מעריץ את המשפחה הזאת. הם אנשים נדירים. אבי מעריץ גדול של מייפל. הוא אומר שיש לה ראייה מדהימה לראות פרטי פרטים. לי זה לא חדש, אני בטוח שגם לך. יש לה לב ענק, ויכולת הכלה שאין להרבה אנשים.
שמעתי שפגשתם את לירוי שבא לבקר אותה. הוא סיפר שאחת החברות שלה רצתה לרצוח אותו, כמובן כמשל."
"הוא עושה רושם של גבר מקסים, לא פלא שהיא הייתה איתו," אני אומר.
"הוא היה שביל הבריחה שלה מהבית שהיה פעם. לשימחתי העניינים השתנו מאז. העניין הוא שדבר לא השתנה לגביהם. הם לא מתאימים כזוג. לירוי מבין זאת היום, ועדיין היה לו חשוב לחזק אותה, להראות לה שהיא לא הייתה שקופה בעיניו," אומר כריס.
"אתה נשמע לגמרי בעניינים," אני אומר, מנסה לדלות ממנו עוד מידע.
"הוא השתנה. נוכחתי בכך. הוא לקוח שלי וגם עובד עבורי. הוא הגיע אתמול לתכנן כאן בית בחווה. אני מניח שזה ייקח כמה חודשים, אולי חצי שנה. אז בינתיים הוא עבר להתגורר כאן."
"שמעתי עליו רק דברים טובים כאדריכל. לא עבדנו יחד כי הוא לא מתעסק בתכנון אורבני," אני אומר.
"ובגלל שאתה אדריכל שבונה מגדלים, ולא בתי מגורים, ומי כמוני יודע לאיזה פרויקט גדול נכנסת, לא ביקשתי את עזרתך כעת," מסביר כריס.
"כריס זה ממש מיותר. אתה לא צריך להסביר לי. אני חושב שפעלת נכון," אני אומר לו, "בכל מקרה רק רציתי לשמוע את קולך. אני חושב שהגיע הזמן שאלך לישון."
ברור לי שהשינה ממני והלאה, ולכן אני ניגש לסלון, נשכב על הספה בסלון ומחפש מה לראות. אני בוחר לראות את 'החפרפרת.' לפחות זאת לא תוכנית ריאליטי על זוגות, אהבה, וסקס.
אין לי מושג מתי נרדמתי, אבל אני מתעורר מצלצול עקשן של הטלפון הנייד שלי.
אני מחפש אותו על השולחן ולא מוצא, מסתכל מסביבי ואין לו זכר. הצלצול מפסיק ושוב חוזר. לבסוף אני מוצא אותו מתחת לספה.
"דן סקיי," אני עונה ומחניק פיהוק.
"המשלוח שלך הגיע," אומר לי השומר בכניסה.
אני מתיישב, מעביר את אצבעותי בשערי הפרוע וחושב עצמי 'על מה לעזאזל הוא מדבר?'
"ארוחת הבוקר שהזמנת?" הוא שואל.
"אתה בטוח שזה עבורי?," אני שואל אותו. 'יכול להיות שהייתי כל כך עייף שלא שמתי לב למעשיי?"
"אני אבדוק שוב," הוא אומר ומנתק את השיחה.
כשמצלצל שוב הטלפון הנייד אני בטוח שהשומר יתנצל בפניי. אני מופתע לשמוע קול נשי מוכר, כזה שהייתי מוותר לשמוע.
"דן זו אפריל. הבאתי לך ארוחת בוקר, אתה מוכן לומר לשומר שיאשר לי לעלות?"
"אני ארד למטה," אני עונה לה. בשום פנים ואופן אני לא מוכן שהיא תכנס לדירתי.
אני יורד ללובי ורואה את אפריל יושבת בפינת הישיבה כשעל השולחן העגול מונח סל.
אני נשאר לעמוד עם ידיי בכיסיי. "מה את רוצה?" אני שואל אותה בקור.
"אחרי כל השנים שהיינו יחד הייתי מצפה ליחס יותר חם," היא עונה לי נעלבת.
"לא הספיקה לך ארוחה באלף דולר כדי להבהיר לך שמה שאת מדמיינת שקרה בינינו, לא באמת קרה?" אני שואל אותה ולא זז ממקומי.
"יש לך מישהי? לכן אתה לא רוצה שאעלה לדירה?" היא אומרת בטון מתנשא.
אני חושב לעצמי שמעולם לא הבנתי אותה. מה יש לה להתנשא עליי כעת?
"זה לא עניינך," אני עונה.
"אז כשתתפנה מהמשחקים שלך, אני רוצה שנדבר. אני לא מוכנה לוותר על מה שהיה בינינו," היא אומרת בהחלטיות.
"אני לא מסכים איתך. דווקא על מה שהיה בינינו קל מאד לוותר, כי זה מסתכם בכמעט כלום," אני אומר לה.
"אני לא אמרתי את המילה האחרונה," היא אומרת נעלבת.
"את לא קובעת מה יקרה בחיי. אין לך שום נגיעה אליהם. אני מבקש שתפסיקי להטריד אותי," אני אומר לה בקול תקיף.
"אל תגיד לי שאתה עדיין כרוך אחרי מייפל," היא אומרת.
"אני לא אגיד לך. מאחל לך את כל הטוב שבעולם, רק תתרחקי ממני," אני אומר, מסובב אליה את הגב ופונה לשומר.
"כפי שאמרתי לך. ארוחת הבוקר לא נועדה לי," אני אומר ופונה בצעדים מהירים למעלית. העובדה שיש לי מעלית פרטית רק מקלה עליי להסתלק מהמקום עוד לפני שאפריל מספיקה להגיב.
'זאת שאתה רוצה, לא רוצה אותך. זאת שאתה לא רוצה, היא כן רוצה. ממש מושלם,' אני מדבר לעצמי.
מייפל
אמנם אני לא מראה זאת, אבל אני שרויה במתח גדול. אין לי מושג מה עתיד לקרות עם הבית בו התגוררה אימא. לא שאני חוששת שהוא ימכר, הרי זה בלתי אפשרי, אלא בשל התסבוכת המשפטית אליה נקלעה הופ.
אני ממש כבר לא מרגישה כלפיה כלום. כל כך הרבה נתתי לה, ומעולם לא צפיתי לקבל משהו בתמורה. קיבלתי את העובדה שהיא כזאת, וזאת מערכת היחסים שלי איתה.
אחרי מה שקרה פה לאחרונה אני לא מעוניינת יותר בקשר הזה. אני מבינה שהיא לעולם לא תקבל את העובדה שאני קיימת ואין טעם שאשקיע במערכת יחסים שלא קיימת.
ובכל זאת, כמה שאימא אומרת שלא איכפת לה, אני לא רוצה להעמיד אותה במצב שתאלץ להוכיח לנו שזה באמת כך. אני אעשה הכל כדי שהנושא הזה ייסגר בשקט.
ככל שאני מנתחת את העניין, אינני יודעת איך מונטה יצא מהסיפור הזה, בהנחה שהוא ירצה לצאת. אני לא אתפלא אם הוא יתעקש על המכירה.
אני מרגישה שהדרמה הזאת רחוקה מלהסתיים.
אני יושבת בפינת האוכל ומביטה על הגינה. הגשם שירד לאחרונה הרווה את הדשאים ואת הפרחים. שלל הצבעים משמח את ליבי וגורם לי לרצות לשבת ולצייר עוד ועוד.
"שניים סוכר וחלב במידה הנכונה," אומרת לי אימא ומניחה לפניי את הספל הוורודה. "את יודעת שהוורוד העתיק הוא גם הצבע האהוב עליי ביותר?" היא שואלת. היא כל כך נהנית לגלות כמה דברים יש לנו במשותף.
היא חוזרת עם צלחת מלאה בקרואסונים קטנים שיצאו זה עתה מהתנור. אני שואפת את הריח לקירבי. "הריח נפלא, אני בטוחה שהטעם עוד יותר," אני אומרת לאימא את מה שהיא מצפה לשמוע.
אני לא משתפת אותה שלמרות שזה המאפה שתמיד משמח אותי, היום אני מלאת עצב , ושוב דבר לא יכול לנחם אותי.
אני לא מבינה את יסמין. למה היא באה לכאן אם היא כל הזמן רבה איתי, או יותר נכון משתלחת בי, ואני מחזיקה את עצמי לא לענות לה.
אני כל כך רוצה לומר לה שכל העניין עם לירוי התחיל בעצם באשמתה. כאשר הודיעו לנו על הפינוי של הדירה המשותפת היא הראשונה שאמרה שהיא תחזור לבית אביה. היא ידעה שלי אין לאן לחזור, וזה בכלל לא הטריד אותה.
אני מתחילה לקלוט שתמיד זאת אני שנותנת, שמוצאת עבורה פתרונות כשהיא במצוקה. והיא? היא אפילו לא שאלה אם אני רוצה לעבור לגור איתה בבית אביה עד שאמצא פתרון, למרות שהייתי שם בת בית. אני חושבת שאני ניהלתי עם אביה שיחות נפש יותר ממה שהיא. ואולי זאת הבעיה?
אז עכשיו זה לירוי שגורם לה לירות עליי חיצים. לא שיתפתי אותה מה למדתי עליו ועל היחסים בינינו בעקבות השעות הרבות שדיברנו, ולכן מובן לי שבעיניה הוא גבר שפל ובוגד, והיא כועסת עליו.
היא רק שוכחת דבר אחד. ההחלטה האם לחזור אליו או לא, היא שלי. מעולם לא התערבתי לה במערכות היחסים שלה. אם הייתה שואלת אותי מה קורה זה היה אחרת, אבל לא. היא פשוט קבעה שאני לא נורמלית שאני חוזרת אליו.
אני מצטערת שאמרתי לה שאני לא. החיים שלי הם לא עניינה. לא כי יש לי משהו להסתיר, אלא כי היא בחרה שכך יהיה.
אני יודעת שסקוט מאד לא מרוצה מההתנהגות שלה. אני מקווה שלפחות איתו היא מתנהגת כפי שמגיע לו. הוא גבר מדהים., ואני לא מדבר על החיצוניות שלו. הוא משקיע ביסמין, מראה לה את הרגשות שלו בלי חשש.
המחשבה הזאת מובילה אותי לחשוב על דן שכל כך שונה ממנו.
הרגשות שלו נעולים בתוך כספת.
אני חושבת על משחקי האהבה שלי איתו. כמה רגש היה על פניו כשסימן שביל של נשיקות מצווארי כלפי מטה. על חצי החיוך שלו כשגלש בעמק בין שדיי, רגע לפני שכבש כל אחד מהם.
כמה רוך היה בכל נשיקה, במגע של שפתיו על עורי.
אני זוכרת את הרגש שסער בעיניו כשביקש ממני להסתכל עליו כשחדר לתוכי. 'תסתכלי עליי,' הוא לחש לי כל פעם שעיניי נעצמו מהעונג שהוא גרם לגופי.
אני מתקשה להאמין שכך הוא עם כל אישה. אני חייבת להאמין שלא, כדי שיכאב לי פחות.
אמרו לי שהוא עלה פעמיים במשחק לחדר בבית המלון. 'אלה היו גיחות קצרות,' סופר לי, 'כאלה שאת לא יודעת בדיוק מה הוא עשה איתן שם.'
כמובן שלא הסתכלתי על השעון כשהיינו יחד, אבל אני יודעת בברור שזה לקח זמן רב. אני זוכרת, כי מעולם לא הייתי עם גבר שהשקיע כל כך במשחק המקדים. הרגשתי שאני מוצפת והוא עדיין המשיך לענג אותי עוד לפני החדירה.
רק המחשבות עליו גורמות לי ללחלוחית בין רגליי. זה לא קרה לי מעולם.
בתיכון ערכנו פעם מסיבת פיג'מות בבית של אל כשהוריה נעדרו ממנו. מה שנחשב בעיניי הבנות כבילוי היה צפייה בסרטים הפורנוגרפיים.
הנשים השתוללו וגנחו, ולקקו את השפתיים, ואני הבטתי במסך וחשבתי שיש דברים שעדיף לעשותם, ולא לראות אחרים עושים אותם, אבל שתקתי.
אני מרגישה את הכאב בכל הגוף, את הגעגועים שלי אליו.
מאז שדן וסקוט החליטו לעבוד איתי כאן, הם באים בלבוש לא רשמי, בדרך כלל עם מכנס ג'ינס וחולצת טריקו. אני מגניבה מבטים על הזרועות השריריות של דן. רואים שהוא דואג לשמור על כושר גופני באופן קבוע.
אני יכולה לדמיין את זרועותיו מקיפות אותי, מגינות עליי מהעולם הזה שקשה לי כל כך כעת להיות בו. אני משתוקקת להניח את ראשו על חזהו, ולהטען מחום גופו.
אני מדמיינת את ידיו מלטפות אותי. אני כל כך אוהבת את המגע שלו על עורי.
אני לא שולטת בעצמי והדמעות זולגות מעיניי ללא שליטה.
"מה קרה מלנקי, למה את בוכה?" שואלת אותי אימא וקמה במהירות אליי.
אני מנגבת את הדמעות ושמחה שבדיוק נשמעת התראה בטאבלט שמקשר אותנו לעמדת השמירה.
"הגיע לכאן שליח עם חבילה," אומר לי ג'ונתן, "היא נשלחה מלונדון ושם השולח הוא אלכסיי גרגורין."
