מעצבת את חייה ב 55 – שלוש חברות
מייפל
שדה התעופה הית'רו, לונדון
חמש בערב
טיסה 107 של חברת התעופה אמריקן ארליינס עומדת להמריא בקרוב.
"אני עדיין לא מאמינה שהצלחנו להספיק לטיסה, ועוד יותר שבכלל מצאנו כרטיסים," אומרת אימא בזמן שהיא מתיישבת לידי.
"אני מניחה שבמחלקה הראשונה תמיד ימצא מקום. ההפרש בין כרטיס רגיל למה ששילמנו הוא עצום," אני מביעה את דעתי.
"אני מקווה שיגישו בקרוב משקאות. בעצם לא שתינו ואכלנו כלום מהבוקר," אומרת אימא, "אני רגילה שתמיד יש איתי בקבוק מים. אני ממש מרגישה שאני מתייבשת."
"הדיילת אמרה שהטיסה יוצאת בזמן. אני מניחה שמייד כשנהיה באוויר אפשר יהיה לבקש עבורך בקבוק מים," אני עונה לה.
אני מוציאה את השמיכה מהשקית שעוטפת אותה ומתכרבלת מתחתיה.
רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני רואה שהדיילות מתלחששות ביניהן, ומביטות על אימא. 'כנראה דימיינתי,' אני אומרת ועוצמת את עיניי.
"גברת פבלובה, את יכולה לבוא איתי," אני שומעת את קולה של הדיילת. אני פוקחת מייד את עיניי ומסתכלת עליה.
"מה הבעיה?" אני שואלת עוד לפני שאימא אומרת מילה.
"אתן מתבקשות לבוא איתי," היא חוזרת על דבריה. אני בוחנת את פניה. היא נראית רגועה .
"יש בעיה עם הכרטיסים?" אני שואלת.
"הקפטן רוצה לדבר איתכן," היא אומרת.
בלית ברירה אנחנו קמות ויוצאות מהמחלקה לעבר תא הטייס. להפתעתנו אלכסיי, בנה הבכור של לנה גרגורין, עומד בכניסה למטוס. סבר פניו חמור.
"אימא אושפזה בבית החולים. היא ביקשה שתבואו אליה. אמרתי לה שכבר עליתן לטיסה, אבל היא התעקשה שאבקש מכן לבוא."
אימא יוצא בעקבותיו מהמטוס ואני עומדת לעשות כמוה.
"רגע, מה עם המזוודות שלנו?" אני שואלת את הדיילת, "האם אפשר יהיה לאחסן אותן בשדה התעופה עד שנגיע?"
"זה מזכיר לי שאת המזוודות שאיתן עליתן למטוס לא מסרתי לכן," היא אומרת וממהרת להביא לי אותן.
"כיוון שעליתן אחרונות, אני מניחה שנוכל לאתר אותן בקלות," היא אומרת לי.
"אני מתנצלת על העיכוב," אני אומרת לנוסעים במחלקה הראשונה שמביטים עליי בכעס.
"אנשים חושבים שאם יש להם כסף הם יכולים לעשות הכל," מסנן לעברי גבר צעיר.
"זה מוזר שהערה כזאת באה ממי שיושב בעצמו במחלקה ראשונה," אני מסננת לעברו בשקט.
אני ממהרת לצאת, והולכת בעקבות אלכסיי שמחכה לי מחוץ לדלת המטוס.
כמה שעות קודם…
אימא ואני מנהלות שיחה נעימה עם לנה גרגורין שמשתפת אותנו בחייה.
"מאמא אני יכול לדבר עם מיס וייאטסטון?" שואל אחד מבניה של לנה ומסמן לי לבוא בעקבותיו.
"אני אלכסיי," הוא מציג את עצמו, "הרבה זמן לא ראיתי את אימי מלאת חיים. ניכר שהיא מאד נהנית בחברתכן."
"היא אישה מדהימה, מרתקת, ומצחיקה" אני אומרת לו.
"כן," הוא אומר ואני רואה את העצב בעיניו. "כל השנים היא דיברה על אוצרות האומנות שאבדו לה, ותמיד הייתה נעטפת בשתיקה אחרי שדיברה עליהם.
כשחלתה החלטנו לעשות כל שביכולתנו שתזכה לראות לפחות חלקים ממנו חזרה. השקענו הון בחיפוש אחריו.
אני מודה על כך שהכירו לי את אימך ויותר מזה על כך שהיא עשתה הכל כדי למצוא כל פריט, ולאשר שהוא אכן הפריט המקורי.
כשסיפרנו לאימי על כך היא קרנה מאושר. הדמעות זלגו מעינייה ללא הפסקה. כל הזמן התפללתי שהיא תזכה לראות אותו שלמותו. אני יודע כמה הוא חשוב לה.
ובכל זאת, בשיחה שלה איתכן ראיתי שהיא בוכה פתאום." הוא משתתק ומביט עליי.
"אימך אסירת תודה על כך שזכתה לראות את האוצר שלה שוב. אני מניחה שאתה יודע שערכו לא יסלוא מפז," אני שוקלת את דבריי מולו.
"אני יודע. חברת הביטוח נתנה לי הערכה של שוויו, לאחר שהמצאתי להם את האישורים שכל ציור הוא מקורי," אומר אלכסיי ועדיין מביט בי בשאלה.
"אני יכולה להיות כנה איתך?" אני שואלת.
"זה בדיוק מה שאני מבקש ממך," הוא עונה לי וניכר שהוקל לו.
"אימך חוששת שהתמונות יגרמו לכם ל…איך אני אומר זאת…" אני באמת לא יודעת איך לאמר לו את מה שאמרה לנו לנה.
"אימי חוששת שנריב בגללו?" הוא שואל מייד, "זה לא יקרה. כבר סיכמנו בינינו שלא נחלק את הציורים. עדיין אין לי מושג היכן נציג אותם.
כל המאמץ הזה להביא אותם יחד לא נעשה כדי לעשות הון. זאת המורשת שלנו. שלושתינו מבינים את החשיבות שלה. אין לנו כוונה למכור אותם לאיש."
"אתה לא יודע כמה אתה משמח אותי. אמרתי לאימך שהיא חינכה אותכם טוב ואני רואה שלא טעיתי. תמצא את הדרך לאמר לה זאת," אני מבקשת ממנו.
אני חוזרת ללנה. היא מביטה עליי, מצפה לשמוע ממני מה אמר לי אלכסיי.
"דיברנו על הציורים, ועל כמה שהוא שמח שכולם נמצאו ושהם זכו להחזיר אותם אלייך," אני אומרת לה. כמובן שאיני משתפת אותה בתוכן של השיחה, אבל כל מה שאמרתי הוא נכון.
"הוא לא התלונן על כך שנאלץ לשלם כסף רב כדי להביאם?" היא שואלת עניינית.
"התלונן? ממש לא," אני אומרת כשהגברת בעלת ההופעה המוקפדת שהביאה אותנו ללנה, ניגשת ומודיעה שהטקס מתחיל.
"זה בסדר מרגרט. קתרין תוביל אותי חזרה," היא אומרת לה. רק כשמרגרט מתרחקת היא שואלת את אימא זה בסדר.
"בשמחה," אומרת לה אימא ואוחזת בידיות כיסא הגלגלים.
לנה מושיטה יד לעברי ואני אוחזת בה. "יש לי עוד הרבה מה לומר לך. זה יצטרך לחכות."
"יש לנו את כל הזמן שבעולם," אני עונה לה בחיוך, למרות שאני יודעת שלא.
אלכסיי עומד ליד דוכן עם מקרופון כדי לשאת את דבריו. לנה יושבת מולו ומחכה לשמוע מה יאמר.
"אני מודה לכולכם שבאתם לחלוק איתנו את הרגע המרגש הזה בו אנחנו עומדים מול אוצרות האומנות של משפחת אימי.
אין מאושרים מאתנו, ואני מדבר גם בשם אחיי, שהצלחנו להביא לכאן את האוסף בשלמותו.
אני יודע אימא כמה האוסף הזה היה חשוב לך מבחינה סנטימנטלית.
אני זוכר שתמיד הסיפורים עליו היו ברקע. אני מודה לך קתרין פלובה שלא חסכת מאמצים, למרות המגבלות של המרחק, והתעקשת למצוא כל פריט ופריט ולוודא שאכן הוא מקורי.
הבוקר כאשר עמדתי עם אימי ליד כל ציור וציור הבנתי סוף סוף מדוע הם כל כך יקרים לה.
אני מבטיח לך אימא שלעולם לא נפריד עוד ביניהם. את תבחירי עבורינו היכן את רוצה שיהיה משכנם הקבוע. כך יהיה, וכך נורה גם לילדינו. המורשת של לנה גרגורין תעבור מדור לדור."
לנה לוחצת את ידי ונלחמת בדמעותיה.
"זה היה רעיון שלך," היא לוחשת לי.
"לא לנה, המילים האלה באו ממנו. הוא אמר לי שכך יהיה עם הציורים שלך. הוא יודע כמה זה חשוב לך, והיה לו חשוב שגם את תדעי זאת."
"אני מאמינה לו," היא אומרת ומושיטה את ידיה לעברו של אלכסיי.
הוא ניגש אליה. "תודה אלכסיי על הכל. על המעשים ועל המילים שלך."
אני מתרחקת מעט, נותנת להם את המרחב להיות ברגע האינטימי הזה לבד. דמעות ניקוות בעיניי למראה הגבר המרשים הזה שנאסף לזרועותיה המחבקות של אימו החלשה, כמו היה ילד קטן הזקוק לאימו.
*
"כפי שאתן יודעות," אומר אלכסי, "אימא התעייפה מאד מהטקס. המפגש עם הציורים, וכל הארוע מסביב התיש אותה. היא ביקשה לחזור הביתה.
לא הזכרנו במילה את ארוחת הצהריים שתוכננה, ואת כל הארועים שתוכננו לערב אחריה. אתן אישרתם לנו שאתן בוחרות לעזוב עוד היום חזרה, ושמחתן שמצאתי לכן מקום בטיסה.
לרגע לא חשבתי לומר על כל מילה לאימא שנראתה שקועה בעולמה.
לצערי מול עינינו חלה התדרדרות במצבה. נראה היה כאילו חיכתה למפגש עם הציורים שלה, וכעת הרגישה שהיא יכולה להרפות.
כששמעה שאתן עוזבות היא ביקשה לראות אותכן. "יש לי שיחה שלא סיימתי אותה," היא אמרה ודרשה בכל תוקף שאחזיר אתכן אליה 'גם אם המטוס כבר המריא.'
זה מאד לא אופייני לאימי לדבר כך ולכן הבנתי כמה זה חשוב לה. לשמחתי גלגלי המטוס עדיין לא עזבו את הקרקע. אני לא יודע מה הייתי עושה לו המטוס היה ממריא."
בית החולים רויאל לונדון
אימא ואני עומדות משני צידיה של לנה גרגורין בחדרה הפרטי בבית החולים. אני משתדלת שהיא לא תראה מה אני מרגישה. אני המומה למראיה. היא נראית חיוורת ומבטה מעורפל מעט. כל כך שונה מהאישה שפגשנו הבוקר.
"אני חייבת לדבר לפני שיהיה מאוחר מידי," היא אומרת בקול חלש.
"הבחירה בך קתרין לא הייתה מקרית," היא מתחילה לאמר, "מעבר לשם המעולה שרכשת לך כשאשת מקצוע נדירה, הייתה סיבה נוספת שבחרתי בך מבין כל שמות שהביאו הבנים שלי.
כאשר ראיתי את השם פבלובה, ביקשתי מהם שיחקרו אודותייך. לא סיפרתי להם את הסיבה, רק אמרתי שאני מבקשת לדעת מה הקשרים שלך עם רוסיה."
לנה עוצרת לרגע וממלאת באוויר את ריאותיה. היא נאנחת.
"קתרין," היא אומרת ומישירה מבט צלול לעיניה של אימא, "שמעת על משפחת רומנוב?"
"כן," אומרת אימא בהיסוס.
"מה שמעת עליה?" שואלת לנה.
"אני יודעת שהיא הייתה משפחה מאד עשירה. שהיו לה שלושה ילדים… "אומרת אימא ונושמת עמוק, "זאת המשפחה מהציור?"
"כן," נדה בראשה לנה.
"תמשיכי," אומרת לנה ומסתכלת על אימא בריכוז. 'למה נדמה לי שהיא נראית פתאום מאוששת יותר?'
"אני הבת של אנה פבלובה," אומרת אימא.
"הבנת," עונה לנה וחיוך מסתמן על פניה.
"את מבינה מייפל," היא מסובבת את ראשה אליי, "כשהבטתי בעינייך נדמה היה שראיתי עיניים כחולות עמוק וחכמות. עיניים שאני מכירה היטב."
אני מסתכלת עליה בסבלנות. "הן שגרמו לי לבקש אתכן לחזור לפני שיהיה מאוחר מידי.
היינו שלוש חברות. סבתך אנה, ורה ואני. ערכנו בינינו הסכם שאם יוולדו להם ילדים ממין שונה, כי אז לא התחתנו אנשים בני אותו מין כמו היום, שהם ינשאו אחד לשניה.
הבנים שלי נישאו לנשים אנגליות, כך שהיה לי ברור שאני לא אוכל לקיים את ההבטחה. קיוויתי שאנה וורה תמצאנה אחת את השנייה וההבטחה תתממש."
"אימי לא סיפרה לי זאת מעולם. היא שלחה אותי לבקר בעיר בה גדלה וביקשה שאחפש את ורה. כשהגעתי לביתה התברר שהיא עזבה. בבית שהיא גרה פעם גר דייר בשכירות שלא ידע להיכן הם נסעו.
אותו גבר הפך להיות חבר שלי ואבי בתי. מעולם לא נישאתי לו. הוא נהרג עוד לפני שבתי נולדה. זו לא מייפל אלא אחותה הגדולה, " ממהרת אימא להסביר.
"אני רואה אותו. הוא גבר יפה תואר, גבר מלא עוצמה, בעל עיניים כחולות מלאות רגש. הוא מחפש אותך מייפל. הוא מושיט ידו אלייך ומחכה שתגיעי כבר אליו."
עיניה של לנה שוב מתכהות.
"הוא קרוב אלייך מרחק נגיעה," אומרת ורה ומשתתקת.
אנחנו מחכות דקות ארוכות שהיא תמשיך אבל היא רק בוהה בחלל.
סמוך לחצות אנחנו נוסעות למלון הייאט הסמוך לשדה התעופה הית'רו לאחר שעות שישבנו לצידה של לנה שנעה בין שני העולמות עד שאיבדה את הכרתה.
את השיחה היא לא הצליחה לסיים. מי היא ורה נצטרך לשאול את סבתי אנה.
לאחר מקלחת קצרה אנחנו הולכות לישון, לאחר שהזמנו השכמה מוקדמת כדי לא לפסס את טיסה 2220 של חברת התעופה ג'טבלו שממריאה בשעה 8:25 בבוקר משדה התעופה הית'רו בלונדון.
שבת בבוקר…
אחרי 8 שעות ו-19 דקות, בשעה 11:43 בבוקר, בדיוק נוגעים גלגלי המטוס במסלול הנחיתה בשדה התעופה JFK בניו יורק.
תם המסע.
אימא ואני עומדות ליד המסוע של המזוודות ומחכות.
אני רואה את פניה של אימא משתנות כשהיא קוראת הודעה שנכנסה מייד כשפתחה את הטלפון הנייד שלה. שפת הגוף שלה משדרת חוסר שקט. הלב שלי מחסיר פעימה ואני חושב על הנורא מכל.
"ההודעה היא מהופ," אומר לי לבסוף אימא.
"החצופה הזאת שואלת איפה אני. היא צריכה שאשמור לה את הילדים. יש לה תור למסאג'.
את מבינה מייפל. בלי שלום, בלי מתי חזרה. ברור לה שאני חייבת לה. איפה בעלה, מר מונטה הנכבד, בסיפור הזה? הם גם ילדים שלו, ובשבת הוא לא עובד."
הופ לא מסתפקת בהודעה אלא מתקשרת מייד. "יש לי תור עוד רבע שעה. איפה את?"
"אני ממתינה בשדה התעופה למזוודה שלי," אומרת לה אימא בשקט.
"מה את מקשקשת. אני יודע שחזרת ביום חמישי," אומרת הופ בקול רם כל כך שאני שומעת את תשובתה.
"אני אומרת לך שחזרתי רק כעת," עונה אימא בלי להסביר מדוע.
"מתי תהיי פה?" שואלת הופ.
דן
יום שבת בבוקר.
אני מתעורר מהשינה לאחר עוד לילה שישנתי לבד. עד זמן לא רב אהבתי את השינה לבד. מכיוון שהבית שלי היה תמיד מחוץ לתחום, מין הסתם מעולם לא ישנתי עם אישה.
ואז באה מייפל הסעירה את כל עולמי.
במשך היום אני עסוק בעבודה, אבל מרגע שאני בבית, ובעיקר בלילה, אני מרגיש בדידות.
אני לא יודע אם מייפל חזרה. מה שאני כן יודע הוא שהיא לא הגיבה לשירים ששלחתי לה, ובכל זאת אני מחליט לשלוח לה שיר נוסף –אלף שנים – כריסטינה פרי
אין לי חשק לצאת מהבית. אני לא רעב ולכן אני מוותר על ארוחת הבוקר וניגש להכין קפה. אני עומד ליד מכונת הקפה בזמן שהיא מחממת את המים וממלאת את המאג בנוזל החם.
הלילה שוב נקבע מפגש של משחקי הבקבוק. המשחק שהיה ביום חמישי שב להיות כמו המשחקים ששחקנו בעבר ליד האוקיינוס. משחק נטול מתח מיני, אלא כזה שגלש לשיחות עמוקות בנושאי יחסים.
כבר היו לי הרהורי פרישה, ולכן שמחתי שכך היה. זה מנע ממני את הצורך להסביר שאני לא מעוניין יותר בהרפתקאות, לא רוצה להזמין אף אחת לעלות איתי לזיון חפוז במלון.
הפעמיים שעשיתי זאת נראות לי כעת מיותרות. את הנעשה אין להשיב, אבל את ההווה אפשר לתקן.
אני ניזכר במשחק שהיה.
*
"אני מרגיש שהמפגשים שינו את פניהם מהקצה לקצה. הפסקתם לדבר. מה שמעניין אתכם זה רק לעלות לחדרי המלון.
הגעתי לידי החלטה שאם זה מה שמעניין אתכם אין עוד הצדקה לקיום הקבוצה. אם זה מה שאתם רוצים, אתם מוזמנים להחליף ביניכם טלפונים ותצאו לדרך.
אני מבקש לדעת מי מכם רוצה לחזור למתכונת המקורית," שאל אנדרה.
"מה שאמרת מאד מעליב," אמרה שרון שהצטרפה לפני כמה מפגשים והיא אחת מהשתיים שביקשו ממני לעלות לחדר במלון.
"אני מעלה עובדות שרון. זה לא אמור להיות משהו אישי. העובדה היא שכשהקבוצה קמה היה לה אופי אחר.
את רשאית לבחור מה שמתאים לך.
נערוך עכשיו הצבעה חשאית. מי שמוכן לחזור למשחק במתכונתו המקורית. "
'האם הייתי מופתע שכולם בחרו להשאר?' אין לי על כך תשובה.
"אם כך יש לי שאלה," אמר אנדרה אחרי שהודיע על התוצאות, " מה הפנטזיה שלכם, או אם לדייק, מה עושה אותכם מאושרים."
*
אני מחייך לעצמי כשאני נזכר בתשובות, בעיקר של הנשים, ובתשובה שלי שהשאירה את כולם פעורי פה.
