מעצבת את חייה ב 54 – קצב מטורף
מייפל
לונדון
אני מנצלת את הזמן שאימא במקלחת והופ יצאה לבלות עם חברים כדי לדבר עם אירלנד. חשוב היה לי לשמוע מה דעתה כעיתונאית על הריאיון המשותף שלנו בתוכנית הבוקר.
החלטתי לספר לה גם על הפגישה עם ריבר, אולי כי רציתי לשחרר ממני את המועקה שליוותה את הפגישה המפתיעה הזאת.
הפריע לי שהוא אמר שאני מטופלת שלו. הוא גבר חכם ויכול היה להמציא כל תרוץ אחר, שכן ברור שלא יכול היה לומר לה מי אני בשבילו.
"כשאמרתי לו שהוא טועה הוא החוויר עוד יותר," אני ממשיכה לספר לאירלנד, "והכניס את כף ידו הפנויה לכיסו. אין לי ספק שהוא היה מאד מתוח.
'את זוכרת אימא,' פניתי לאימי, 'שפעם באתי אלייך למוזיאון לאומנות ומר מדיסון,' אמרתי את שמו בהדגשה, "בא להיפגש איתך? כשחיכה בחוץ החלפנו כמה מילים. אמרת לו בפגישה ההיא שהחומרים שלו לא מתאימים לתצוגה שאת אוצרת.
השעות הרבות שדיברתי עם אימי לימדו אותי שאנחנו באותו ראש. ידעתי שהיא תבין אותי.
אימי הביטה עליו, הניחה אצבע על רקתה, העמידה פנים שהיא חושבת. 'בטח שאני זוכרת. תן לי רגע להיזכר בשמך… מר מדיסון!
את רואה מלינקי שאימא שלך לא כזאת זקנה? הזיכרון שלי עדיין עובד. שיהיה לך ערב טוב,' היא אמרה לו וסימנה לי להיכנס למסעדה.
רצה הגורל והופ ישבה כך שראתה מה נעשה בשולחן שלו. את יכולה להבין כמה זה ריגש אותה. היא לא הפסיקה ללחוש לי שהוא לא מוריד את עיניו מהשולחן שלנו. בסופה של הארוחה הוא ניגש אלינו והעמיד פנים שהוא מדבר עם אימא שלי, אבל למעשה הוא דיבר איתי ואמר שזה לא מה שזה נראה, ושאנחנו צריכים לדבר.
'אין על מה לדבר,' עניתי לו, 'זה נגמר.'
מה שמגוחך בכל הסיפור הזה שעכשיו התהפכו היוצרות. הוא איתה ושולח לי הודעות. לא פתחתי אפילו אחת."
"אני צריכה אותך," אומרת אימא שמתפרצת לחדר. היא נראית נסערת.
"אני חייבת לסיים," אני אומרת לאירלנד וקמה בעקבות אימא.
"הופ עזבה," אומרת אימא.
"מה זאת אומרת עזבה?" אני מצמצמת את עיניי בניסיון להבין מה קורה.
"היית בשיחה ולכן לא רצית להפריע לך," היא מתחילה לומר ומתיישבת תוך כדי שהיא נאנחת על הספה.
"המצב של הגברת גרגורין התדרדר. הקדימו את הטקס למחר בבוקר, אחר כך תהיה ארוחת צהריים וכל השאר בוטל.
הופ אמר שלא מתאים לה, והיא נסעה עם חבריה לביתם. היא ביקשה את כרטיס הטיסה ואמרה שתחזור לניו יורק לבד. כעת זה תלוי בך אם את רוצה להישאר, או להקדים לחזור לניו יורק," אומרת אימא ותולה בי מבט.
"מה שתרצי מאמי, אני כאן בשבילך," אני עונה לה.
"אם כך, אם תסכימי, נטוס חזרה מחר," היא אומרת לי.
"אין בעיה," אני עונה לה.
אימא קמה. נראה שהמועקה שלה נעלמה. היא נראית מאוששת וניגשת להכין לשתינו משהו לשתות.
"אני חושבת שאכין לנו תה עם חלב כמנהג המקום," היא אומרת בטון רציני ושתינו מתפוצצות מצחוק. אין ספק ששתינו היינו זקוקות לזה.
בזמן שהמים מתחממים בקומקום היא ממלאת צלחת עם עוגיות. על פניה שוב יש עננה. "איך זה שחיכיתי כל כך הרבה שנים כדי להתקרב אלייך? הופ בהחלט חושפת בפנייך את פרצופה האמיתי. אחר כך היא עוד תאשים אותי שאני מרעילה אותך נגדה. את נותנת לי כוח לעמוד מולה, ילדה מושלמת שלי."
"אני ממש לא, אבל אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי," אני עונה לה.
המים בקומקום רותחים ואני מנצלת את ההזדמנות שאימא עסוקה בהכנת התה להציץ למילים ששלח לי ריבר.
ריבר מדיסון:
יש לך את כל הסיבות בעולם לכעוס עליי.
הייתי צריך לספר לך על הנסיעה ללונדון.
מירל ביקשה ממני שאבוא ליום הולדת תשעים של סבתה, כיוון שהיא לא סיפרה למשפחתה שנפרדנו.
היא הבטיחה לי שלאחר מכן לא אשמע ממנה.
אני לא מתכוון לוותר עלייך.
שלך, ריבר
'אתה רציני?' אני ממלמלת, 'אתה באמת חושב שזאת סיבה טובה לכך שלא שיתפת אותי? לא שזה היה משנה.'
אני מתלבטת אם לענות לו. מה כבר יש לי לומר שוב עולה התראה על הודעה.
'בבקשה אל תתחיל עכשיו להציף אותי בהודעות,' אני מדברת אליו בליבי.
אני מופתעת לראות שההודעה היא מדן. הלב שלי מחסיר פעימה, ואני מנסה לנחש מה הוא כתב לי. המחשבות מתרוצצות במוחי לפני שאני אוזרת אומץ ופותחת את ההודעה.
אני מופתעת לראות שהוא לא כתב אף מילה, אלא רק צירף קישור לשירו של קלום סקוט – את הסיבה.
אני מחברת את האוזניות ולוחצת על הקישור. למרות שאני מכירה היטב את השיר, אני מקשיבה לו כאילו זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו. אני מקשיבה לכל מילה בעיניים עצומות. המילים מתעוררות לחיים מולי ונוגעות לי במקומות הנסתרים בליבי, אלה שטרחתי לנעול מאחורי מנעול ובריח.
כשהשיר מסתיים אני פוקחת את עיניי ורואה את מבטה של אימא נעוץ בי בדאגה. "הקשבתי לשיר שנשלח לי," אני משתפת אותה.
"ריבר?" היא שואלת.
"לא," אני עונה לה ונלחמת בדמעותיי.
"איזו דרך נפלאה לחזר אחרי אישה," היא אומרת לי ברוך. אין לה מושג כמה המילים שלה מכאיבות לי.
"אני חושבת שלגבר שעומד להתחתן אין זכות לחזר אחרי אישה אחרת. בעצם ככה הם הגברים. למדתי את זה מלירוי, למדתי גם מריבר."
דן
אינני יודע אם מייפל קראה את ההודעה, כיוון שהדרך היחידה שלי לתקשר איתה היא דרך מסרונים.
התלבטתי האם לכתוב לה כמה מילים, אבל הרגשתי שהשיר אומר את כל מה שאני מרגיש.
אני יודע שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. אסור לי להראות לסקוט כמה אני חלש כעת.
העובדה שהיא וריבר כבר לא יחד עודדה אותי מאד. היא בהחלט לא נשמעה עצובה, מה שהראה לי שזה לא באמת היה קשר משמעותי עבורה.
אנחנו עדיין במועדון, אבל המחשבות שלי רצות קדימה.
"אני רוצה שנארגן את לוח הזמנים. בוא נקבע פגישת עבודה בבוקר," אני אומר לסקוט.
למרות ששמחתי לשמוע את מייפל כשדיברה עם אירלנד, זה לא מרווה את געגועיי אליה ואני זקוק לזמן לבד. אני נפרד מכולם וחוזר לדירה שלי.
כל כך התרגשתי ביום שקיבלתי את מפתח הדירה לידי. הרגשתי שיש לי בית אמיתי.
היום הזה מרגיש לי רחוק. אני לא מרגיש כלום כשאני נכנס אליה. אני מרגיש ריק מבפנים. 'מתי כבר תחזרי אליי? את לא מבינה כמה את חסרה לי?'
אני נכנס לחשבון הפייק שלי דיוויד דוב ברשת החברתית לראות אם היא שם, אבל מתאכזב לראות שהיא עדיין לא. למרות שברור לי שהיא לא שלחה לי הודעה אני נכנס בכל זאת לבדוק. 'מה עובר לך בראש?' אני נוזף עצמי.
אני נכנס לחשבון הרגיל שלי ורואה שיש לי לא מעט הודעות. לני, ושון משתפים אותי ברגשות שלהם בעקבות מה שנודע לנו על ג'יימי. אני מביט על השמות האחרים. כולם חבריי מבית הספר התיכון. ביניהם כאלה שלא שמעתי מהם למעלה מעשור.
אני רותח! מישהו מבין חבריי שהיה בהקרנה הפיץ שמועות על ג'יימי. אני נכנס לקרוא את ההודעות. אני משחרר אנחת רווחה כשאני מבין שהאמת לא נאמרה, אלא רק העובדה שנערכה עליו כתבה. כל אחד מהם סקרן לשמוע מה נאמר עליו.
אני מרגיש שאני חייב להעלות פוסט וחושב מה לכתוב.
'את כל כך חסרה לי. אני זקוק לעצתך,' אני ממלמל בזמן שאני בוהה במסך מולי ולא מסוגל למצוא את המילים.
לבסוף אני נכנס לספריית התמונות שלי ומעלה תמונה של ג'יימי ושלי.
עדיין לא מאמין שאתה אינך,
נוח על משכבך בשלום.
אני מודע לכך שהתגובות לא תאחרנה לבוא, לכן אני לא מופתע לראות אותן עולות אחת אחרי השניה.
אנשים מתים בכל גיל. למה? כי כך קבע גורלם. אני עונה להם.
כשיש לי התראה על הודעה פרטית, אני שוכח לרגע שאין למייפל חשבון, ומתעוררת בי התקווה שאולי היא קראה את המילים שלי והיא מגיבה.
אני מופתע כשאני רואה את שמה של קארין. אני מנסה להיזכר האם ביטלתי חברות איתה. אני מסתכל ורואה שמצויין שאנחנו לא חברים, ויש באפשרותי לחסום את ההודעה. אני מחליט בכל זאת לקרוא אותה, כיוון שאינני יכול לנחש מה היא רוצה.
קארין בונד:
דן,
הייתי צריכה זמן לחשוב ולעכל את מה שקרה.
אני מצטערת שלחצתי עליך.
תבין שהעובדה שאני רוצה כבר להיות נשואה לך גרמה לכך.
אני מבקשת שנפגש ונדבר.
שלך, קארין
'מה לעזאזל את חושבת לעצמך?!' אני אומר בקול.
אני מרגיש שאני לא יכול יותר ומתקשר למייפל. המשיבון שלה שוב פועל. אני משתגע. בא לי להטיח את הטלפון הנייד על השולחן, אבל אני שולט בעצמי ומניח אותו.
'היא אמרה שתחזור ביום שישי, שזה לא רחוק. תחכה בסבלנות,' אני מורה לעצמי.
אני נכנס לתיקיית התמונות של מייפל ומחייך למראה תמונתה כשהיא לבושה בשמלת ערב כסופה, תמונה שהעתקתי היום מהעתון שמסקר את ביקורה של 'אוצרת האומנות קתרין פבלובה בלונדון.'
'את כל כך יפה,' אני אומר לה ומלטף בעיניי את תמונתה.
אני מעתיק את הקישור של השיר של אד שירן – מושלמת ושולח לה אותו.
Ed Sheeran – Perfect (Official Music Video) – YouTube
"מושלמת שלי. אין אישה שמתקרבת אלייך,' אני ממשיך לדבר אליה. באותו רגע אני יודע שלעולם לא אתקרב עוד לאחרת, יקרה מה שיקרה. אני אמשיך לחזר אחריה עד שהיא תראה אותי ותרצה לחלוק איתי את חייה.
אני עומד לצאת מהדף שלי ברשת החברתית כשאני נתקל שוב במילים של קארין, מילים ששכחתי מקיומן. אני מחליט לענות לה.
דן סקיי:
אני לא רואה טעם להיפגש איתך.
אם לא הייתי מספיק ברור, אני אחזור על דבריי.
הלב שלי כבוש לגמרי על ידי האחת שאיתה אני מתכוון להתחתן בקרוב,
ולהקים איתה משפחה.
היא הנצח שלי.
אין טעם תכתבי לי יותר.
מייפל
לונדון
יום חמישי
למרות שעת הבוקר המוקדמת אני כבר ערה.
אני מוציאה את הטלפון הנייד מהטעינה ופותחת את המחשב.
אני בוחרת לעבור קודם על המיילים מסטודיו סקיי. אני מרוצה מכך שהכל שקט.
אני רואה ששישה מסרונים נשלחו אליי. 'מי שולח לי מסרונים כל כך מוקדם בבוקר?' אני מתפלאת, שכן אין לי שום מייל מהסטודיו.
חמישה מהם מריבר. 'נו באמת, אתה לא יודע שלא קרה בינינו כמעט כלום. על מה אתה נלחם?'
אני לא טורחת לקרוא אותם.
המסרון השישי הוא מדן. שוב הוא שולח לי שיר.
'איזו דרך נפלאה לחזר אחרי אישה,' מתנגנות לי מילותיה של אימא.
'לך לעזאזל,' אני מסננת בכעס, 'אני לא מתכוונת להיות הפילגש שלך, ולא הזונה שלך, למרות שלא היה לי מאהב נפלא כמוך.'
"עם מי את מדברת?" שואלת אימא.
אני נבוכה. 'האם היא שמעה מה שאמרתי?'
"דיברתי עם עצמי. לא שמתי לב שדיברתי בקול רם," אני אומרת לה בשקט.
"מלמלת משהו, אבל נשמעת מאד כועסת," היא אומרת בדאגה.
"הגבר שמצא דרך נפלאה לחזר אחריי עם שירי אהבה, ראוי שישלח אותם לארוסתו ולא לי!" אני רוטנת.
"בא לי לשתות קפה עם מאפה טרי בבית הקפה למטה. הוא נפתח מוקדם ואין בו כמעט איש בשעה הזאת," משנה אימא את הנושא באלגנטיות, "אין צורך שתלבשי משהו מיוחד. נחזור אחר כך להתארגן לקראת האירוע."
וכך אנחנו עושות.
בבית הקפה יש רק אורח אחד. הוא שקוע בקריאה בעיתון הכלכלה ואינו מרים עיניו לראות מי נכנס.
אנחנו מזמינות קפה וסלסלת לחמניות בריוש עם חמאה וריבה.
"הלחמניות יצאו ממש ברגע זה מהתנור. כיוון שאתן הראשונות בא לי לפנק אתכן," אומרת המלצרית ומניחה לפנינו את הסלסלה עמוסה בלחמניות. אני שואפת את הריח אליי ועוצמת עיניים בהנאה.
"אני מצטערת על התגובה שלי מקודם," אני אומרת לאימא.
"אני לא יודעת על מה את מדברת," היא מעמידה פנים, "עכשיו זה המבחן שלך. נראה איזו ריבה את אוהבת יותר, ריבת תות או מישמיש."
"אל תאמרי לי שהבחירה שלי מעידה על אופיי," אני אומרת ובוחרת בריבת המישמיש.
"עברת את המבחן. את הבת שלי," אומרת אימא ולוקחת גם היא כמות נדיבה מהריבה הכתומה ומורחת על הלחמניה שלה.
"עצוב לי לדעת שגברת גרגורין לא תהנה מהאוסף שחזר לידיה," אומרת אימא בעצב.
"את צריכה לחשוב על כך שהיא זכתה לראות אותו חוזר בשלמותו לידי המשפחה," אני מנחמת את אימא.
"את צודקת מלינקי. אני מעריצה את האופטימיות שבך," היא אומרת.
"את צריכה להבין יותר מכולם שלא הייתה לי ברירה, אלא לראות את הטוב, או לעיתים זה היה את הפחות גרוע," אני אומרת לה.
"כמו להתחתן עם בליקסמית'. תדעי לך שאני לא סולחת לעצמי שנתתי לך להתחתן איתו למרות שראיתי מיהו. אני לא חזקה כמוך, רק מעמידה פנים שאני כזאת."
"את לא מבינה מאמי, אין לי את הזכות הזאת לאבד שליטה, לתת למישהו אחר להוביל אותי."
אני רואה את עיניה של אימא מצטמצמות ונעוצות בנקודה רחוקה על הקיר מולה. ים של רגשות שוטף את עיניה, אבל היא לא מוציאה מילה. אני מרגישה שאני רואה את עצמי במראה.
"אני בסדר מאמי," אני אומרת לבסוף, ומניחה את כף ידי על זרועה.
"זה בדיוק מה שאמרתי, את חזקה," היא מחייכת אליי חיוך עצוב, ושתינו יודעות שהיא מבינה שאני לא.
"בואי נלך להתארגן," אומרת אימא בהתרגשות, "את הולכת להיפגש עם אוצרות האומנות היקרים שאצרתי. גם לי זו הפעם הראשונה שאני רואה את כל התמונות במציאות. אני שמחה שקיבלתי אישור על כך שכל אחת מהן היא תמונה מקורית."
אימא רוצה לשלם עבור ארוחת הבוקר אבל נאמר לה שזה כלול במחיר של החדר.
אנחנו עולות לסוויטה כדי להתארגן לאירוע הבוקר.
אני בוחרת אוברול כחול ומעליו עליונית ארוכה שקופה ועליה הדפס של צדפים לבנים שכה מזוהים עם בית האופנה מיו מילאן.
אימא לובשת שמלה כחולה שמדגישה את גיזרתה היפה ומעליה ז'קט בצבע לבן. אני מסתכלת עליה בהנאה. יש לי בהחלט אימא יפיפיה. 'האם זה נדמה לי, או שבאמת פניה נראות רגועות יותר?'
הנהג כבר מחכה לנו בכניסה לבית המלון, וכשהוא מבחין בנו הוא ממהר לצאת כדי לפתוח לפנינו את הדלת.
מזג האוויר ממשיך להיות אפרורי והגשם לא מפסיק.
"הבאת מטריה?" אני שואלת את אימא.
"האמת שכן, אבל שכחתי אותה במזוודה."
"אין לכן מה לדאוג," ממהר הנהג לומר, "החניה במקום האירוע מקורה, כך שאין חשש שתירטבנה."
להפתעתי אנחנו מגיעות תוך כמה ספורות למקום האירוע. אמנם אין במקום חניה מקורה, אבל יש כביש גישה לדלת הראשית שמוגנת עם גגון.
מרגע שדורכות רגלינו במקום האירוע הכל מתנהל בקצף מטורף.
לפני הכל אנחנו מובלות לאולם התצוגה הגדול ובו תלויים הציורים. אנחנו עוברות ליד כל אחד מהם ואימא מפנה את תשומת ליבי לפרטים הקטנים בכל ציור.
אני ממש נהנית להתבונן באוצרות האומנות מעיניה. "זאת התרבות שלי," אומרת לי אימא כשאנחנו מתקרבות לציור האחרון.
"אני מכירה אותה," אני אומרת לה להפתעתה, "במקביל לתואר באדריכלות למדתי גם לתואר באומנות. התמקדתי בעיקר באוצרות האומנות מרוסיה, ובעיקר בציורים. הבית שלך מלא בהם. הייתי עומדת מולם שעות ומנסה להבין מה הם מספרים ללא מילים. את יודעת שהם היו ההשראה שלי להתחיל לצייר?"
"סליחה שאני מפריעה לכן להנות מהיצירות," אומרת לנו אישה צעירה שלבושה בחליפה ושיערה אסוף לאחור בצורה מוקפדת, "גברת גרגורין רוצה לשוחח עימך."
אנחנו הולכות בעקבותיה ועוברות מאולם התצוגה, לאולם תצוגה סמוך. סמוך לקיר הזכוכית המשקיף על הגן אני מבחינה בדמות על כיסא גלגלים שיושבת בגבה אלינו, ולידה עומד גבר.
"מיסיס פבלובה כאן עם בתה מאמא," הוא אומר לה.
"תשאיר אותנו לבד," היא מבקשת.
"את מדברת רוסית?" היא שואלת את אימא.
"דה," היא עונה לה.
"ובתך?" היא שואלת וסוקרת אותי בעניין.
"גם אני," אני עונה לה רוסית.
"יש בך משהו מרגיע. העיניים מגלות עליך המון. יש לך נשמה טובה," היא אומרת לי.
"תודה," אני עונה לה.
"מה את חושבת על אוסף הציורים שאימך הביאה למעני?" היא שואלת אותי.
"אני בהחלט יכולה להבין מדוע האוסף הזה חשוב לך. הציורים האלה שובי לב, הם מביעים המון," אני אומרת.
גברת גרגורין מביטה בי בריכוז ועדיין נראית מהורהרת. "מה למשל מביע בעינייך הציור של הבעל, האישה והילדים?" היא שואלת.
אני מבינה לגמרי לאן היא מובילה אותי. "הציור מקרין עושר. אין זה אומר שהחיים שלהם היו נטולי דרמות, אבל ניכר שהאהבה שררה ביניהם והם היו מוכנים לעשות הכל אחד למען השני."
"אני לא בטוחה מה יקרה בין בניי אחרי לכתי. האם גם הם יהיו אחד למען השני?" היא תולה בי מבט שואל ועצב גדול נשקף מעיניה.
"אני בטוחה שלימדת אותם זאת," אני ממהרת לענות.
"מעולם לא היה בידיהם אוצר כזה עצום," היא משתפת אותי את אשר על ליבה.
"אני יודעת כמה היה להם חשוב להחזיר לך את האוסף. אני בטוחה שהם יודעים כמה הוא חשוב לך,"אני אומרת לה.
"את ילדה מאד מיוחדת מלינקי," היא מכנה אותי בחיבה, "את יודעת לומר בדיוק את מה שאני זקוקה לשמוע."
ואז היא מפתיעה אותי בדבריה. "אני רואה את הגעגוע בעינייך. אני רואה בהן גבר עם עיניים כחולות עמוקות. הוא מחכה לך. תפתחי את ליבך בפניו."
אני מביטה בה מופתעת. "כן מלינקי," היא אומרת, "כשאת מתקרבת אל יום הפרידה מהעולם את רואה הכל, גם דברים שמעבר. "
דן
דבר חשיפתו לעולם של האוצר האבוד שנאסף והתאחד שוב מושך את תשומת הלב גם כאן מעבר לאוקיינוס. חדשות MNYC מעבירה בשידור חי את השידור של תחנת השידור הבריטית.
אחד הצלמים חומק מאולם תצוגה והמצלמה שלו עוקבת אחרי מפגש אינטימי. על המסך מופיעה כתובית- אם המשפחה, לנה גרגורין, משוחחת שיחה אינטימית עם אוצרת האוסף הגברת קתרין פבלובה מניו יורק ובתה.
הצלם עומד מרחוק. השיחה ביניהן לא נשמעת. גברת גרגורין יושבת על כיסא גלגלים. לימינה עומדת קתרין כשידה על כתפה של לנה גרגורין וידה של לנה מונחת על ידה של קתרין. מצידה השני כורעת מייפל לידה והן משוחחות.
עיניי נעצמות. אני כל כך רוצה להרגיש אותה, ללטף את עורה. לא בגלל שאני משתוקק אליה, אבל כי אני שטוף געגועים.
