מעצבת את חייה ב 53- לונדון הגשומה
אלישיה (אלי) קסידי
החיים שלי שזורים בחייה של מייפל מאז שאני זוכרת את עצמי.
אימי דיאנה, או כפי שכולם מכנים אותה דידי, היא חברת נפש של קתרין, אימה של מייפל. את העובדה שהיינו משחקות יחד כשעוד לא ידענו ללכת אני יודעת מסיפורים, הזיכרונות שלי איתה מתחילים מימי הגן. כבר אז הייתה מייפל מוקפת בילדים שרצו את קרבתה.
*
"מה את לא מבינה?" אמרה לי פעם מייפל, "אנשים נמשכים לבלונדיניות, שזה בעיניי הדבר הכי מטופש שקיים. צבע השיער באמת לא מעיד עלייך כלום. אולי כי הם חושבים שאנחנו טיפשות ואפשר לקבל מאתנו הכל," היא הוסיפה בחיוך.
"אני אוהבת את היופי שלך. את מהממת בעיניי. את חכמה וכייף לדבר איתך. לא עם כל אחת אני מסוגלת לדבר שיחות עמוקות כאלה. הגיע הזמן שתעריכי את עצמך יותר," היא עודדה אותי ברגע של משבר.
אני משתדלת לזכור את הדברים שלה כל פעם שאובד לי הבטחון בעצמי.
*
כל מי שמכיר אותנו יודע שמייפל ואני בלתי ניתנות להפרדה.
אני מודה שלעובדה שהתאהבתי בריאן היה משקל כבד בהתנהלות שלי עם עצמי. מייפל לא אמרה לי מילה עליו, למרות שברור היה לי שהיא לא אוהבת את הקשר בינינו.
בעצם זה לא מדוייק. פעם אחת היא אמרה לי שהקשר בינינו לא בריא. "את נותנת הרבה יותר ממה שאת מקבלת." היא אמרה אז.
ההתאהבות הזאת שהסתיימה בשיברון לב, היא שגרמה לי להתרחק לא רק מפורט ג'פרסון, אלא מניו יורק בכלל.
בלונדון נשארתי שמונה שנים. פעם אחת בלבד הייתי בביקור קצר בניו יורק. זה היה כשמייפל כבר עזבה את פורט ג'פרסון ועברה לגור במונטגומרי הייטס.
בעידודה של דודתי שמתגוררת בלונדון התחלתי ללמוד באוניברסיטה. החזרה לניו יורק לא עמדה על הפרק. ברגע שהתחלתי ללמוד היה לי ברור שלא אסתפק בתואר אחד, ושקעתי בעולם משלי.
הקשר היחיד שלי עם ניו יורק, פרט למשפחתי, היו השיחות שלי עם מייפל.
המרצה בקורס האחרון שלקחתי שמע שאני במקור מניו יורק והציע לי להצטרף לפרויקט שלו על סופרות במאה העשרים. התנאי שלו היה שאחזור לניו יורק.
אני מודה שבהתחלה חשבתי לדחות את ההצעה על הסף, אבל אחרי כמה שיחות לילה ארוכות עם מייפל, השתכנעתי שהגיע הזמן לחזור.
*
ביום שני לקראת ערב סיימתי את יום העבודה מותשת. התקשרתי למייפל ושאלתי אותה היכן היא.
"אני אהיה איפה שאת רוצה שאהיה," היא ענתה לי.
"מתאים לך שאבוא לאסוף אותך?" שאלתי אותה.
"באת לי בזמן," היא ענתה לי בלי להסביר.
זאת ממש לא תשובה אופיינית למייפל וניסיתי לחשוב מה יכול היה לגרום לה לענות לי כך.
כשהגעתי למונטגומרי הייטס, מייפל כבר חיכתה לי ובידה מזוודה.
"לאן אנחנו נוסעות?" שאלתי אחרי שהיא הכניסה את המזוודה לתא המטען.
"כבר עניתי לך, לאיפה שאת רוצה," היא ענתה לי בפליאה.
"נכון. אבל ראיתי שהבאת מזוודה ולכן שאלתי," הסברתי לה מדוע שאלתי.
"מחר אני טסה עם אימי והופ ללונדון," היא שיתפה אותי.
הבטתי בה מופתעת. אני לא זוכרת שהיא סיפרה לי על כך. "ומה את מרגישה לגבי השילוב הזה?"
היא משכה בכתפיה. "יהיה מה שיהיה."
אחרי התלבטות ארוכה בחרנו להגיע לביתי, או אם לדייק לבית הוריי בפורט ג'פרסון שם אני מתגוררת בינתיים.
מייפל שמכירה היטב את בית הוריי, נכנסה למטבח והכינה לנו 'ארוחה של נסיכות,' כפי שקראנו לה.
כבר הבנתי שאני לא אצליח להוציא ממנה מה יושב לה על הלב. אני לעומתה השתפכתי בפניה ללא הכרה.
אחרי מספר מועט של שעות שינה הבאתי אותה לשדה התעופה.
"תודיעי לי שאת נוחתת," ביקשתי ממנה.
*
יום שלישי
אני יושבת בחדרי באוניברסיטה ולא מצליחה להתרכז במה שאני קוראת. אני יודעת שמייפל כעת בטיסה והיא לא תתקשר אליי. לגבי קתרין אני לא דואגת. מייפל אמרה לי שהיא עושה צעדים זהירים לקראתה. אני סומכת עליה שהיא תדע כמה מעצמה לתת לקתרין.
מה שמטרידה אותי זאת ההתנהגות של הופ. למרות השיחה שהייתה ביניהן לפני הטיסה, מייפל אמרה שהיא צופה שהשקט הוא רק עניין זמני.
השעה כבר שתים בצהריים ויעברו עוד שעות עד שמייפל תנחת.
הטלפון הנייד שעל השולחן מצלצל. אני תוהה מי מצלצל אליי כעת, הרי זה ברור שזו לא מייפל. אני מושיטה יד לקחת אותו אבל לא ממהרת. טריסטן או'קניל הוא השם שמופיע לי כמספר מזוהה.
"אוי," אני נאנחת. כבר ברור לי שהוא מחפש את מייפל.
"אלישיה קסידי מדברת," אני עונה באופן רישמי כאילו לא ראיתי מי מתקשר, "במה אני יכולה לעזור?"
"זה טריסטן או'קניל, מה שלומך?" הוא שואל.
"חבר של גיא," אני עונה לו בהיסוס כאילו שאני לא יודעת.
"רציתי לשאול אותך אם את יודעת היכן מייפל," הוא נשמע מעט מתוח, "היא לא זמינה. היא היית אמורה להגיע להשקה היום."
"מייפל כעת מעל האוקיינוס האטלנטי. היא טסה לאירוע משפחתי.
ברגע האחרון נודע לה שטיסת הלילה מלאה. אפילו המקומות במחלקה העסקית נמכרו כולם. כיוון שהיא חייבת להיות מחר בבוקר באירוע, לא הייתה לה ברירה אלא לצאת בטיסת הבוקר," אני אומרת לו.
"אני מבין," הוא עונה לי.
'איך הוא ידע להגיע אליי?' אני חושבת לעצמי ונזכרת שלפני זמן מה מייפל התקשרה אליו מהטלפון הנייד שלי. אני שמחה שהוא לא שאל אותי מדוע היא לא שלחה לו הודעה.
*
"תביני שהם המתינו מספיק זמן לקבל את התשובה. אל תשכחי שזה פרויקט חייהם עליו עבדו מעל שנה. אני לא חושבת שזה הוגן שימתינו אפילו יום אחד.
תביני גם אותי. אם אני מנסה להנות מיחסים נורמליים עם אימא שלי אני חייבת לה את הנסיעה הזאת.
באמת שהיא ניסתה למצוא טיסה מאוחרת יותר. היא הייתה מוכנה להוסיף כסף מכיסה, אבל ברגע האחרון נודע לנו שאין יותר כרטיסים.
העניין הוא שהראיון הראשון בטלוויזיה הוא מחר בתוכנית הבוקר, כך שאין לנו ברירה אלא לצאת בטיסת שנקבעה לנו," הסבירה לי מייפל כששאלתי אותה בלילה למה היא לא אמרה כלום לקבוצה. משום מה נדמה לי שיש לכך סיבה עמוקה מזאת, אבל אני מקבלת את דבריה כפי שהם.
לונדון
מייפל
שלישי בלילה
מרגע שאנחנו נוחתות בשדה התעופה הית'רו הכל מתנהל בקצב מהיר. הנהג שילווה אותנו בזמן שהותנו בעיר, ממהר לקראתנו ודואג לקחת את המזוודות מידינו.
הוא לא מפסיק לפטפט. אני לא יודעת אם אלה ההוראות שקיבל, או שזו יוזמה שלו. הוא לא טורח לשאול אם היינו כאן בעבר, אלא פוצח בהתלהבות בהסברים על העיר, כאילו היינו אורחות מכוכב אחר.
אני מהנהנת בראשי ומעמידה פנים שאני מקשיבה כשאני רואה שהוא מציץ לעברי במראה. כשהוא שב להסתכל שוב על הכביש אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה לאלישיה.
מייפל וייאטסטון:
נחתנו בשלום.
אנחנו בדרך למלון.
לונדון קיבלה אותנו בזרזיפי גשם.
נהיה בקשר.
אוהבת, מייפל
אני מחייכת כשהתשובה ממנה מתקבלת מייד.
אלישיה קסידי:
תודה שהודעת לי.
מתגעגעת, אלי
"אין ספק שהבחירה שלכן במלון היא המשובחת ביותר," אומר הנהג בזמן שהוא חונה סוף סוף בפתח המלון, כאילו שזו הייתה בחירה של אימא, כאילו שהיא משלמת עבור השהייה בו.
למרות הפטפטת הבלתי פוסקת שלו, אני שמחה על כך. תרגלתי הרבה נשימות מול התלונות הבלתי פוסקות של הופ במהלך הטיסה, וזה בהחלט היה שינוי מרענן, כמה שזה נשמע מגוחך.
*
בהתחלה הופ נזפה באימא על כך שבחרה טיסת בוקר. "אולי זה מתאים למייפל כי לה אין ילדים, אבל זה פשוט חוסר התחשבות בי," היא רטנה.
"תתפלאי," אמרה לה אימא, "מייפל דווקא העדיפה טיסת לילה. יש לה אירוע מאד חשוב היום באחת והיא נאלצה להעדר ממנו."
אחר כך שמעתי אותה מסננת בשקט לאימא. "אז זהו? כעת שמייפל פה את כבר לא מפנקת אותי במתנות?"
גם על סדר הישיבה במטוס היה לה מה לומר, גם אחרי שהסכמתי לפנות לה את המקום ליד החלון.
לבסוף, לאחר שהקימה מהומה לא קטנה, הציע לה גבר צעיר את מקומו ועבר לשבת לידי, מה שהטריף אותה עוד יותר. אין ספק שהוא נראה מעולה, ולא רק, אלא שהוא מיד התחיל לדבר איתי, מה שגרם לה להביט בי במבטים רושפים.
למרות שנסענו במחלקה ראשונה, היו לה תלונות גם על האוכל.
אז מסתבר שיש מי שדברן כמוה, ואני מודה לו בליבי על כך.
*
עובד המלון לוקח מאתנו את המזוודות, מניח אותן על העגלה ומוביל אותנו למעלית. "המארחים שלכם כבר עשו עבורכן צ'אק אין," הוא אומר לאימא אחרי שהיא מזדהה בשמה.
כאשר אנחנו נכנסים לסוויטה המהודרת, הופ ממהרת לסייר בחדרים. אני מחליטה להישאר בסלון ולחכות שהיא תבחר את החדר שלה.
אימא ניגשת לעמוד ליד החלון וקוראת לי. "תראי מייפל איזה מראה מרהיב של העיר," היא אומרת.
"מדהים," אני עונה לה ומסתכלת מסביב.
אני רואה את ההשתקפות של הופ שמביטה בנו. אני שמחה שאימא מבינה שעליה לשתוק ולא לעורר את אש הקינאה של הופ.
אני מסתובבת לאחור. "איך החדרים? את אוהבת את הסוויטה?" אני שואלת אותה.
"החדרים סבירים," היא פולטת, כאילו אנחנו באיזה מלון עלוב באזור מרוחק, ולא באחד מהמלונות היקרים ביותר בלב העיר.
"בחרת חדר?" אני שואלת.
"כן," היא עונה לי, "והחדר הגדול יהיה מן הסתם של אימא," היא ממהרת לומר כאילו שהייתי בוחרת בו.
"אם כך תראי לי היכן החדר שלי," אני מבקשת.
הופ מצביעה על החדר המרוחק יותר. אני לוקחת את המזוודה ונכנסת אליו. אני שמחה שיש לי חדר שרותים משלי. האמבטיה קורצת לי לבוא למלא אותה מים, ולשפוך לתוכה ממבחר השמנים שמונחים בסלסלה ליד הכיור.
אני יודעת שאם אטבול בה, יש סיכוי שארדם ולכן אני נכנסת לשטוף את עצמי במקלחת.
אני מחייכת למראה כותנת הלילה שהבאתי איתי. מיום שנפרדתי מלירוי לא לבשתי יותר כותנות לילה. הן סימלו עבורי את חוסר האינטימיות, והמרחק שהיה בינינו. אני מתלבשת ונכנסת למיטה. עיניי נעצמות, העייפות משתלטת עליי, אבל לא אני מסוגלת להירדם.
המחשבה על איך דן מרגיש, כעת כשהוא יודע את כל האמת, לא עוזבת אותי. אני רוצה לשאול את אירלנד, אבל אני יודעת שאסור לי להכניס את עצמי לסחרחרת הזאת. אני חייבת להיות חזקה.
אני שולחת הודעה לאבא שהגענו. 'למה נדמה לי שהוא כבר יודע?'
"שיהיה לך ברור שאני לא מתכוונת לקום בחמש בבוקר כדי להגיע לאולפן חדשות הבוקר. לא לשם כך חציתי את האוקיינוס," אומרת הופ לאימא בטון לא מרוצה.
"אני לא ביקשתי שתבואי," אומרת אימא להופ בטון רגוע, "אני רק אומרת לך מה התוכנית למחר. בבוקר אני מוזמנת לראיון בתוכנית הבוקר, בצהריים אנחנו מוזמנות לארוחת צהרים, ובערב מתקיים האירוע. את יכולה לבחור למה להצטרף. לשם כך שלחתי לך את המייל.
הבאתי איתי מזומן עבורך, כך שאם את רוצה את יכולה לצאת למסע קניות, או לטייל בעיר כרצונך.
מייפל אמרה שהיא תבוא איתי. ולפני שאת אומרת משהו, לה לא הבאתי כסף. היא אמרה לי מראש שהיא לא מעוניינת שאשלם עבורה."
"נחכה ונראה," אומרת הופ בלעג.
"את פשוט מדהימה אותי. הגיע הזמן שאחרי עשרים וחמש שנה תביני שאת לא בת יחידה," עונה לה אימא בטון קר.
"את השתנית מאז שהיא חזרה לחייך," אומרת לה הופ לא מרוצה.
"את טועה, זאת אני שמגששת את דרכי אליה, אל הבת שלי שכל השנים התעלמתי מקיומה, רק בגלל שאת הופ, סירבת לקבל את העובדה שנולדה לך אחות.
אני יודעת מה את תמיד אומרת עליה. זה לא נכון. מייפל היא פרי אהבה שלי ושל מרק. היא לא נולדה בטעות, היא ילדה שמאד רצינו בה."
אני מודה על כך שהשיחה ביניהן מתנהלת בסלון, ולא מאחורי דלת סגורה. אני שומעת את המילים והן מחממות לי את הלב. אני לא טועה לגבי תחושת הבטן שלי לגבי אימא.
*
"אני יודעת שהנסיעה הזאת באה לך בהפתעה," אמרה לי אימא כשהזמינה אותי להצטרף לנסיעה ללונדון, "זה אירוע מאד מרגש עבורי ואני רוצה לחלוק אותו איתך.
נתבקשתי על ידי משפחת גרגורין מלונדון לאתר אוסף של תמונות שיש להן ערך סנטימנטלי עבור אם המשפחה ילידת רוסיה. הם שמעו על כישרוני כאוצרת אומנות ולמרות שאני פועלת מניו יורק הם ביקשו שאפעל למענם. בדרך לא דרך הצלחתי למצוא את כל פרטי האוסף, שזה הישג נדיר.
המשפחה עורכת ערב ובו היא רוצה להציג את האוסף כולו, וגם להביע את תודה על כך שהחזרתי להם אותו בשלמותו.
האירוע היה אמור להתרחש בקיץ. באמצע חודש יולי, אם לדייק. בימים האחרונים חלה החמרה במצבה של אם המשפחה, ונראה כי ימיה ספורים. זו הסיבה לנסיעה החפוזה הזאת.
את מבינה כעת שהנסיעה באה גם לי בהפתעה.
אני אבין אם לא תצטרפי. אני יודעת כמה ההשקה חשובה לך.
אחרי ששמעתי את הסיבה לנסיעה הלא מתוכננת לא יכולתי לסרב. אני יודעת שיהיה עליי להסביר לחברי הקבוצה מדוע נעדרתי. אני מקווה שהם יבינו. בסופו של דבר את מה שהבטחתי להם קיימתי, ובענק.
אני יכולה לדמיין את ההפתעה על פניהם כאשר למדו על גודל הבניין וחיוך גדול מתפרש על פניי.
*
יום רביעי חמש בבוקר
"בוקר טוב מלינקי. הגיע הזמן לקום." אני מרגישה את ידה החמה של אימא מלטפת את פניי. אני פוקחת את עיניי ומתמתחת.
"את עדיין רוצה לבוא איתי?" היא שואלת בזמן שאני מתתרוממת לישיבה, "הופ מעדיפה לישון. היא תצטרף אלינו מתישהו מאוחר יותר."
אני מתלבטת האם לומר לה ששמעתי את השיחה ביניהן, ומחליטה לתת לה לספר לי מה שתבחר.
"אז מה לובשים לראיון בתוכנית הבוקר?" אני שואלת אותה וקמה מהמיטה.
אני מציגה לפני אימא כמה סטים של בגדים ואומרת לה לבחור.
"המכנס הלבן והעליון בכחול," היא אומרת לי, "ועכשיו תעזרי לי לבחור."
אולפן חדשות הבוקר
האולפן מזכיר לי את אולפן החדשות ב MNYC. כיוון שזו אני שהייתה אחראית על העיצוב שלו, אני בוחנת אותו מעיניה של מעצבת פנים, ומחייכת לעצמי שהוא נראה מושלם.
"היית פעם באולפן טלוויזיה?" שואלת אותי המראיינת שמבחינה בתגובה שלי.
"עיצבתי פעם אולפן כזה," אני עונה לה.
"איזה יופי!" היא קוראת בהתפעלות, "אני מניחה שבניו יורק."
"שמעת פעם על תחנת השידור MNYC ?" אני שואלת.
"ברור! זאת אחת התחנות הטובות ביותר שאני מכירה," היא עונה בהערכה ונדה בראשה, "זאת התחנה של אירלנד מורל."
"שהיא חברתי הטובה," אני משתפת אותה.
"למה שלא נצרף אותה לשידור? את יכולה להשיג לי אותה?" היא שואלת.
השעה חצות וחצי בניו יורק, ואני מחליטה להסתכן ומתקשרת אליה.
"קוקי!" היא קוראת בשמחה, עירנית לגמרי, כאילו כעת אמצע היום.
"אני באולפן חדשות הבוקר בלונדון. המראיינת לסלי גרהם העלתה הצעה שאולי תעניין אותך," אני ניגשת ישר לעניין.
"אימא שלי הצליחה להחזיר אוצר יקר בשלמותו לבעליו. היא מקבלת על כך אות הערכה, לכן אנחנו כאן. אנחנו נכנסות עוד מעט לשידור ולסלי הציעה שתצטרפי לשידור. היא מבקשת לדבר איתך. מעניין אותך?"
"את צוחקת עליי. לסלי גרהם? ברור שכן. אני מתרגשת לדבר איתה," היא עונה לי.
"מסתבר שגם היא מתרגשת לדבר איתך," אני אומרת ונכנסת חזרה.
המאפרת מסמנת לי לבוא אחריה. אני מוסרת ללסלי את הנייד שלי והולכת להתאפר. "כפי שאת רואה אני לא מרבה להתאפר, כך שתהיי עדינה איתי," אני מבקשת.
"יש לך יופי נדיר, אין צורך להוסיף הרבה. האיפור הוא בעיקר כדי שעור פנייך יראה טוב כשהאורות עלייך. אגב, אני מאד אוהבת את האיפור שלך. הוא מבליט את העיניים המדהימות שלך," היא מחמיאה לי.
למרות שהבהרנו מראש שהסיבה לראיון היא אימא שלי, אני רואה שמידי פעם המצלמה מופנית אליי.
אנחנו יושבות על כורסאות, זו לצד זו, והריאיון מתנהל באווירה מאד רגועה ונעימה. אין ספק שהתחקירנים ערכו שעורי בית על אימא והמראיינת שואלת שאלות לעניין.
ואז חלה תפנית.
"שאלה אחרונה קתרין. אני יודעת שהאירוע היה אמור להיות בקיץ. האם את יכולה לספר לנו מדוע האירוע הוקדם באופן פתאומי?"
אני מביטה על אימא בהערצה. פניה נשארות רגועות. "אתם צריכים להבין שלאצור אוסף אומנות שנמצא במספר רב של מקומות, הוא לא עניין פשוט, בעיקר שאת רוב העבודה עשיתי מניו יורק.
לא מעט אנשים פעלו למעני כדי לאתר כל פריט ופריט.
כיוון שהצלחנו לאחד את האוסף כולו והוא נחת כאן בלונדון לפני ימים ספורים, החליטה המשפחה שמאד מתרגשת שהוא שוב בידיה, לא לחכות יותר, ולהציגו לקהל הרחב, שכן זאת הייתה המטרה שלשמו איתרנו אותו."
"את כבר ראיתי את התמונות?" פונה אליי המארחת.
"את התמונות המקוריות עדיין לא ראיתי, אבל כמובן שלויתי את אימי בהתרגשות כאשר כל פרט נמצא. הפריטים יקרים בעיניי במיוחד שכן הם מהתרבות של בית סבתי."
"אני מודה לשתיכן על שבאתן לאולפן שלנו למרות השעה המוקדמת.
אני מודה לעמיתתי אירלנד מורל שהצטרפה לראיון מתחנת השידור MNYC הממוקמת בניו יורק. אני מעבירה את השידור לחדר החדשות למהדורת החדשות הראשונה לבוקר זה. בוקר טוב לכולכם, כאן לסלי גרהם, חדשות הבוקר."
