מעצבת את חייה ב 52- מתקשה לנשום
דן
יום שני היום.
אני מתעורר שטוף זיעה. מתעורר זאת לא בדיוק ההגדרה הנכונה כשאתה לא ישן כמעט כל הלילה.
אני חי מחדש בלופ את הלילה ההוא, את ההודעה על מותו, ואת כל סימני השאלה שנולדו בעקבותיה.
אני זוכר שמצאתי את עצמי על ריצפת השירותים בביתה של מייפל מקיא את נשמתי וכאביי החוצה.
התחננתי בפניה שתעזוב אותי לבד, אבל היא סירבה. גם הריחות הדוחים שמלאו את החדר השירותים כתוצאה ממיצי ההקאה שלי, לא גרמו לה לזוז אפילו אינץ' אחד ממני.
אני זוכר במעורפל שהיא דיברתי איתי. כלומר לא את כל המילים שאמרה, אלא את טון דיבורה הרך- "אני פה איתך."
כמה אני זקוק לה כעת שתהיה איתי, שתאמר לי שהיא איתי, שתשמור עליי כשאשמע את האמת.
אני יודע בברור שיש משהו באמת שאשמע שיזעזע אותי, אחרת המילים היו נאמרות לי כבר מזמן.
אני מתקשר אליה אבל ההודעה הקולית שהיא הקליטה אתמול עדיין שם. אני מבין שהיא שכחה לנתק אותה. השאלה למה?
'אל תשכח שהיא עם ריבר,' אני נוזף בעצמי בקול.
'זה לא קשר אמיתי,' מהדהדות באוזניי מילותיה של יסמין.
אני יוצא מדעתי. אני מרגיש הכי לבד בעולם.
'אתה הבחירה המושלמת להיות אבי ילדיי,' עולות מילותיה של קארין במחשבתי. לו רק הכירה את השדים שלי הייתה בורחת הכי רחוק שהיא יכולה, לא שאני רוצה שהיא תהייה כאן לידי. בטח לא כעת.
אני מסיר את הסדינים הרטובים במשיכה, כמעט קורע אותם, וגם את הציפיות, וניגש להכניס אותם למכונת הכביסה. כל פעולה שאני עושה היום קשה עליי. הכל מרגיש לי מסורבל, כאילו חיברו לי משקולות לרגליי וידיי.
אני מבטיח לעצמי להתקשר למייפל מאוחר יותר, ויודע שלא אעשה זאת, אלא אחכה עד מחר כשנפגש בהשקה.
הנקישה על הדלת מעירה אותי ממחשבותיי. אני ניגש בהיסח הדעת לפתוח את הדלת. ברור לי שזה סקוט, כיוון שלא קיבלתי התראה מהשומר.
"אני לא מסוגל לעבוד היום," אני משתף אותו כשהוא נכנס לדירה עם שני ספלי קפה בבוקר.
"אז לא," הוא אומר, "בוא נלך לשבת במרפסת."
כשאנחנו עוברים מהסלון למרפסת, הוא עומד המום מול הגן הפורח. "אין לי מילים. זה… זה… ממש גן עדן."
"כן," אני אומר בעצב.
"איך לא סיפרת לי? מי תכנן אותו? אני רוצה גם גן כזה," הוא אומר ועובר בין כל העציצים, בוחן כל אחד בהתפעלות. "שילוב הצבעים פה מדהים."
"זה הגן שלה," אני אומר לו ומרגיש מובס.
"אין לך מושג כמה היא תתרגש כשתראה אותו," הוא אומר לי ומתיישב על אחד מהכסאות.
"היא לא תראה," אני אומר לו, "היא לא תבוא לכאן יותר."
"מה זאת אומר לא תבוא יותר?" הוא שואל, "היא הייתה כאן? איך לא סיפרת לי?"
אני חושב לעצמי כמה שאלות יש לסקוט הבוקר, כל כך בניגוד לרצון שלי למעט במילים.
"היא הייתה כאן פעם אחת. היא עזבה באותה מהירות שנכנסה," אני אומר לו.
כמובן שאני לא מספר לו על שביל הבגדים שהשאירה לאורך המדרגות. כמה הייתי המום ונרגש. אין לי כוונה שיידע על מעשה האהבה הסוער שהיה בינינו, שלימד אותי שאין אישה שמשתווה לה עבורי.
אני מביט עליו וחושב שמעניין האם הוא אי פעם ידע התרגשות ושחרור כאלה עם האחת שלו.
"זה חסר משמעות," אני אומר לו.
"דן, כבר למדתי שאתה מאד מסוגר ואין לי כוונה לחדור לפרטיותך, אבל אני מודה שזה מוציא אותי מדעתי כשאני רואה זוג שנועד להיות ביחד, והוא לא. אני מנסה להבין מי מבינכם הוא הבעיה, ולא יודע לענות על כך."
אני לא מגיב.
"אימה של יסמין ארזה לנו את כל המתוקים שנשארו מארוחת השבת," הוא משנה את נושא השיחה בחדות, "לכן יסמין לא אפתה אתמול. הכל חוסל, כך שלא הבאתי איתי כלום כתוספת לקפה."
"בימים האחרונים לא הייתי בקניות. אני מניח שמה שיש בבית זה לחם, חמאת בוטנים, וריבה," אני משתף אותו.
"עזוב, בוא נלך לבית הקפה בפינה, פתאום תקף אותי רעב. אמנם אתה לא נראה לי אחד שמסוגל לאכול כעת, אבל בכל זאת. לך תתלבש," אומר סקוט. אני מעריך מאד את העובדה שהוא לא אומר לי שאני נראה מוזנח .
"תן לי כמה דקות לשטוף את עצמי," אני אומר, ועולה בצעדים כבדים לקומת חדרי השינה. הדבר היחיד שיכול להשקיט את הנפש הסוערת שלי כעת הוא להתפרק במעשה אהבה סוער שירוקן ממני את המתח והמחשבות שמתרוצצות לי בראש.
סקוט למטה ואני לא יכול להרשות לעצמי שהוא ישמע אותי גונח כשאני מדמיין את ידה של מייפל על גופי, כפי שקורה כל יום בשבועות האחרונים.
אני מתבונן בגופי העירום. המחשבות שעוברות לי בראש לא מעוררות אותו.
אני שוטף את עצמי במהירות, מתלבש ויורד למטה. לפחות כלפי חוץ נראה שחזרתי לעצמי.
למרות שאני ממעט במילים, סקוט גורם לי להירגע, ולשכוח את מה שעתיד לקרות הלילה.
"אז מה? מחר היום הגדול. מחר נדע לאיזה פרויקט אנחנו נכנסים. אני מתחיל להרגיש את האדרנלין מתעורר בגופי," אומר סקוט.
"אני כל כך מוכן לזה. אל תשכח שלך יש משרד אדריכלים פעיל. עבורי זה הפרויקט הראשון, רק שאני בא אליו עם ניסיון רב ובטוח בעצמי," אומר סקוט ולוגם בהנאה מהקפה.
"זה לא מדוייק. נכון שעשית עבודות קטנות בהשוואה למגדלים, אבל היית בעשייה מרגע שהחלטת להיות עצמאי. אגב, איך המזכירה החדשה?" אני מתעניין.
"אני מודה לרוי שהכיר בינינו. הוא ידע בדיוק מה אני צריך. אמנם היא צעירה, אבל מחזיקה את המשרד על כתפיה. היא לא אחת שאתה צריך ללמד אותה מה לעשות.
בכלל רוי עזר לי המון. לפעמים אני מסתכל עליו וחושב איך זה שהוא מסתפק במה שהוא עושה. יש לו פוטנציאל עצום. עם זאת אני יודע שהוא אוהב מאד את העבודה שלו."
"אני מניח שזה קשור למקום ממנו הוא בא. לא כל אחד יכול לטוס לגבהים כמוך, כמוני. אמנם הוא עצמאי, אבל נראה שתמיד יהיה תחת כנפיה של מייפל שמשיגה לו פרויקטים כל הזמן.
הבנתי ממנו שלמרות שהיא סגרה את המשרד שלה, היא המשיכה לדאוג לו כל הזמן לתעסוקה," אני משתף אותו בשיחות שלי עם רוי, "גם אני אוהב אותו, ומבין אותך. ניהלתי איתו לא מעט שיחות. הוא איש שיחה מאד מעניין."
הטלפון הנייד של סקוט מצלצל. "זאת יסמין," הוא מתנצל ויוצא החוצה לדבר איתה.
אני מוציא את הנייד שלי ורואה שיש לי הודעה בקבוצת בניין עשרים.
מייפל וייאטסטון:
עדיין אין לי תשובה עבורכם. העירייה חוזרת לפעול והובטח לי שמחר בבוקר נקבל את האישור.
בינתיים אני מסיימת להכין את הכל להשקה מחר.
בחרתי שם לבניין. אשמח לשמוע דעתכם.
חשבתי שמאחר שיש בעיר מגדלים עם שמות של אבני חן, אולי נצרף להם אחות קטנה.
מה דעתכם על מגדל האופל?
שלכם,
מייפל
אני לא חושב הרבה ומתקשר אליה. שוב עונה לי מייד המענה הקולי. אני בוהה בטלפון. 'למה זה כל כך מסובך לדבר איתך?'
"יש בכך אמירה," אומר לי סקוט שחוזר לשולחן ומצביע על ההודעה ששלחה מייפל, ומחזיר אותי באחת למציאות.
אני מנסה להבין למה התכוון.
"היא מקשרת את שמנו בין שני הפרויקטים. יש לי הרגשה שזה עומד להיות פרויקט רציני יותר ממה שאנחנו חולמים."
מייפל
סטודיו סקיי
מסתבר שלא ניתקתי את ההודעה הקולית.
'דברים לא קורים סתם,' אני חושבת לעצמי. אני רואה שזו הפעם השנייה שדן מתקשר היום.
אני יודעת מה מצפה לו הערב ויודעת שאני חייבת להיות חזקה. אני לא אתן לו לגרור אותי לסערות שלו ואגרום לעצמי עוד שברון לב כשישוב בסופו של יום אליה.
השם של הפרויקט החדש מתבשל לי כבר כמה שעות בראש, ולמרות ששלחתי לקבוצה שאלה לגביו, אני מחליטה שכך יהיה.
אני מבקשת מסופי שתכין כמה דוגמאות של לוגו. כשהיא קוראת לי לבחור אני מביטה עליהן בהתרגשות.
"נראה לי שברור לכולנו מה הלוגו הנבחר. לא נותר לנו אלא לשתול אותו במצגת," אני אומר לה ולאית'ן.
אני מרגישה שלמה, ויודעת שהגעתי לקו הסיום. כמובן את מה שהקלטתי אמש אני לא מראה להם עדיין.
אני פורצת בצחוק כשאני נזכרת בצילומים של אתמול, כשהעמדתי פנים שאני מתלבטת איך לספר לקבוצה על ההחלטה.
"למה יש לי הרגשה שאת יודעת?" שואל אית'ן.
"רק בגלל שצחקתי?" אני מעמידה פני תם.
"גם, אבל בעיקר בגלל שפתאום יש לנו מגדל ולא בניין," הוא מנסה לדלות ממני פרטים.
"חשבתי על כך שבגלל שהמהנדס והאדריכל בנו את שלישיית המגדלים בלב העיר, והם אלה שיבצעו את הפרויקט, יש בכך רמז לקשר שלהם לבניין," אני עונה מייד בפנים רציניות.
'את אלופה בלספר סיפורים,' נאמר לי. צדק מי שאמר.
"אה, אני מבין. זה רעיון נפלא," עונה לי אית'ן מהורהר. הוא מלכסן מבטו אליי, אבל פניי נותרות רציניות.
אחרי שתיקה ארוכה בה היה עסוק במצגת הוא מפתיע אותי. "אז בכל זאת, מה היה מצחיק?"
"היית פעם באולפן הקלטות? נזכרתי שכל דקה הם צועקים 'שקט על הסט. מצלמים!' ואיך כל פעם מחדש זה הקפיץ אותי." הפעם אני אומרת את האמת
"זה בהחלט נשמע משעשע," הוא אומר, "ואת אחת שלא שנבהלת בקלות."
"נכון, ולכן זה הופך את זה למצחיק עוד יותר. אני חייבת לזוז. יש לי פגישה. תודיעו לי כשהכל מוכן," אני אומרת, לוקחת את תיקי ועומדת לעזוב.
"סתם לידיעה כללית, מי המאושר?" שואל אית'ן ומנסה שלא אראה שהוא משתדל להחניק חיוך.
"עכשיו צהריים. נראה לך שאני הולכת להיפגש כעת עם גבר? זאת פגישת עבודה, כך שאתה יכול למחוק את החיוך המסוים הזה מעל פניך. הייתי פה, ביי."
אני יורדת במהירות לחניה, נכנסת לג'יפ ורק אז קולטת מה ששאל אותי אית'ן. הוא יודע שאני בזוגיות עם ריבר. למה אם כן שאל מה ששאל?
אני מרגישה מועקה. אני מחליטה שכשאחזור מלונדון אודיע לריבר שאין טעם בהמשך היחסים בינינו שריקים מתוכן. פתאום אני נזכרת שלא סיפרתי לו שאני נוסעת. 'זה אומר הכל, לא?'
אני מתחברת לדיבורית ומתקשרת אליו. "אני עסוק, זה דחוף?" הוא שואל.
"רק רציתי לומר לך שלא אהיה בעיר עד יום שישי," אני מקצרת בדבריי. פתאום לא בא לי לשתף אותו.
"בסדר," הוא אומר ומנתק.
'ממש תודה שאתה מאשר,' אני ממלמלת לחלל הרכב לאחר שאני מוודאת שהשיחה הסתיימה.
אני לא מבינה אותו. אני רואה אותו מביט בי במבט מעריץ ומאוהב, עם זאת המילים שלו, ביחוד כשאנחנו בחברה, אבל לא רק, הכי לא מובנות לי.
הכעס מתחיל לבעבע בי. 'האם היית פעם במערכת יחסים? לפי איך שאתה מתנהג, ממש לא נראה לי. אני אמורה להיות בת הזוג שלך.'
'שיהיה,' אני פולטת לבסוף ומשתלבת בתנועה.
קבעתי עם אימא במשרדה במוזיאון לאומנות. כשאני מגיעה מקבלת את פניי העוזרת האישית שלה בחיוכים. "אימך מחכה לך," היא אומרת ומתחילה ללכת לכיוון המשרד של אימא.
ברור לי כבר שאימא דיברה עליי. מעולם לא התקבלתי כך בשמחה, להיפך, די התעלמו ממני. "אני שמחה לשמוע שאת נוסעת עם קתרין. אני יודעת שנוכחותך מאד חשובה לה."
"אני מאד גאה בה. מרגש לראות שהיא זוכה להכרה בינלאומית," אני עונה לה בחיוך.
אימא רואה אותי, קמה, ופורשת זרועותיה לחבק אותי. פתאום היא עוצרת כשהיא מבינה שזה לא ברור מאליו. אני מודעת לכך שאנחנו לא לבד ומתמסרת לחיבוק שלה.
"רציתי לשמוע את דעתך. שאלו אותי אם אני רוצה להביא איתי מצגת. אני אישית לא אוהבת לדבר על עצמי. המעשים שלי הם שמקבלים הכרה, זה לא מספיק בעינייך?" שואלת אימא.
"אני חושבת שאם מישהו רוצה לספר עלייך הוא יכול להכין את המצגת בעצמו. במנועי החיפוש יש מספיק חומר עלייך כאוצרת אומנות. אני מרגישה כמוך שזה מיותר," אני עונה לה ורואה את פניי מאירות משמחה.
"אני לא רוצה לומר כלום להופ. היא דווקא עודדה אותי להלל ולשבח את עצמי. אני מניחה שאם היה מדובר בה היא הייתה עושה זאת. אותי זה די מביך," אומרת אימא להפתעתי.
אני פותחת זוג עיניים ומסתכלת עליה. "מסתבר שאני לא מכירה אותך בכלל. כל כך הייתי בטוחה שהחיים הנוצצים האלה הם כוס התה שלך," אני אומרת לה.
"את מדברת על האירועים שהופ התלוותה אליי?" היא מחניקה חיוך.
"הבנתי," אני אומרת, "אני בטוחה שהופ תהנה אתנו מכל המהומה שתהיה סביבך. אני שמחה שהיא התרצתה ובאה איתנו. כעת היא לא תוכל לומר שהיא מקופחת ואת לוקחת רק אותי.
מה שכן, מאד התפלאתי שהיא דחתה את הצעתך לרכוש לה שמלות לאירועים השונים," אני משתפת את אימא במחשבותיי.
"היא לא הראתה זאת, אבל היא בהחלט לא הייתה מרוצה כשאמרת שאת רכשת בעצמך את השמלות לאירועים. אני בטוחה שהיא כבר תכננה בראשה מה לומר לך על כך שחזרת לחיי כדי לנצל אותי." אין ספק שאימא יודעת לצפות כל צעד של בתה הבכורה.
"העובדה שדרשה חדר לבד מראה עליה המון. כמובן שהמארגנים הסכימו לכך מייד ושדרגו לנו את הסוויטה לאחת בעלת שלושה חדרי שינה. כשסיפרתי לה שגם לך יהיה חדר פרטי היא כמובן עיקמה את הפרצוף. זה בהחלט הולך להיות מסע מעניין ומאתגר.
איך שכחתי? רציתי לספר לך שביקשתי לשנות את הטיסה לטיסת לילה. כך לא תצטרכי להפסיד את ההשקה של מגדל האופל."
השמחה שלי הייתה מוקדמת. בעודנו מדברות מטי מתקשרת ואומרת בקול דרמטי שהתברר שאין מקומות בטיסת הערב. "כולם אוהבים לטוס בלילה, להעביר את הטיסה בשינה."
"אם כך עלינו להתארגן מוקדם. כדי שנלך לארוז," אני אומרת לאימא.
טיסה 142 של חברת התעופה אמריקן איירליינס תמריא מחר משדה JFK בניו יורק בשעה 9:15 בבוקר, מה שאומר שעלינו לצאת לשדה התעופה עם שחר.
אני נפרדת מאימא ונוסעת לדירה שלי. את שארית היום אני מעבירה בחדר העבודה שלי בבית.
אני מבקשת מאית'ן שישלח לי את המצגת. את מילות הסיום בהן אני מספרת לקבוצה אני מחליטה לערוך לבד.
הנייד שלי מצלצל ושמו של אדוארדו מנסיני מופיע עליו.
"הפכתי את העולם בשבילך," הוא אומר לי, "האישור בידי. לשלוח לך אותו במייל?"
"אולי תגלה לי סוף סוף מה אישרתם לנו?" אני עונה לו, ומצליחה להסתיר את התרגשותי.
"מה שביקשת מייפל. בניין עשרים יצטרך לשנות את שמו לבניין ארבעים," הוא אומר ואני יכולה לדמיין את החיוך המרוצה על פניו.
"באמת?" אני קוראת בהתפעלות כאילו אני שומעת על כך לראשונה, "אני לא מאמינה. אין מילים בפי להודות לך."
"התודות מגיעות לך על הצגת הנושא בצורה מרתקת. לא היה לך ברור שכולנו הלכנו בשבי אחרייך?" הוא צוחק.
"ועדיין, אני לא מאמינה שאישרתם לי כל מה שרציתי," אני אומרת לו, מתעלמת ממה שאמר עליי, "אני מחכה למייל בכיליון עיניים."
אני מסיימת את השיחה איתו כשהטלפון מצלצל ושמה של אירלנד מופיע על הצג.
"אני יוצאת כעת לתחנה," היא אומרת בקול מתוח.
"אני שוב אומרת לך. אל תחשבי יותר מידי. תדברי מהלב," אני אומרת לה בטון רך.
אני לא אראה לה שאני בקושי נושמת. הלב שלי יוצא אל דן. אני יודעת שהעולם שלו עומד לעבור טלטלה.
'הוא לא שלך, הוא לא שלך, הוא לא שלך,' אני חוזרת ואומרת לעצמי. 'הוא לא שלי.'
כששוב נשמע צלצול אני קופאת. אני לא רוצה לענות. אני מחכה שהצלצול יפסיק, לוקחת נשימה עמוקה, ומסתכלת מי התקשר.
כמה אני שמחה לראות את שמה של אלישיה חברתי.
"בדיוק סיימתי לעבוד. איפה את?" היא שואלת.
"אני אהיה איפה שאת רוצה שאהיה," אני עונה לה ויודעת שהיא תעזור לי לעבור את השעות הבאות.
