מעצבת את חייה ב 46 – סופה
דן
הדבר האחרון שציפיתי זה לראות את הג'יפ של מייפל מתקרב לעברי. אני מרגיש מדקרת כאב בלב למראה השלט על הרכב סטודיו סקיי.
אני מחייך במרירות למראה השם שמייפל בחרה. אני יודע שהסיבה לכך שייכת לציירת שאת הגלריה שלה היא מנהלת, אבל צירוף המקרים אכזרי מידיי לטעמי.
כל סימן שהייתה פעם חלק מהחברה שלי נמחק ממנו.
רוי עוצר לידי ואני נושם מלוא ריאותיי אוויר לפני שאני נכנס לג'יפ.
הנוכחות שלה מורגשת בו בכל פינה. הריח של הבושם העדין שלה שנודף מחולצת מיזע ורודה שמונחת ברישול על גב הכיסא עליו אני יושב, פנקס המיזכרים משולחנה של מייפל וייאטסטון, וקופסה עם צבעים בגווני פסטל רכים.
"כשמייפל נסעה מחוץ לעיר היא השאירה לי את הרכב," מסביר לי רוי את העובדה שהוא נוהג בג'יפ, למרות שכבר הבנתי זאת.
"אני חייב להוריד את הדברים במשרד. אחר כך אתה יכול לקחת את הג'יפ. הייתי מציע לך את הרכב שלי, אבל הוא מאד לא מסודר," הוא מפתיע אותי.
"אני לא בטוח שמייפל תתלהב מכך אם תשמע שאני נוהג בו," אני אומר לו.
"אתה לא מכיר אותה. הג'יפ עבורה הוא כלי עבודה. אין לה בעיה להשאיל אותו לאחרים." אני תוהה האם הוא מבין למה אמרתי זאת.
"אתה יודע שאנחנו כבר לא… עובדים יחד?" אני שואל.
"כן, ואני גם יודע שאתה חושב שהיא שיקרה לך בקשר למתנה של חג המולד. לו רק היית יודע מה היא קנתה לך." הוא משתתק פתאום.
"אני יודע. אני באמת צריך ללכת לחנות לקחת אותה," אני אומר לו.
פתאום אני קולט שאם לא הייתי נותן את המרצדס לשטיפה, השקית הייתה נשארת בתוכה ונגנבת גם.
"אני כל כך בהלם שלא חשבתי על כך שיש לי מזל שרוקנתי את המרצדס לפני שנתתי אותה לשטיפה אתמול בבוקר. בין היתר הייתה בה השקית עם המתנה של מייפל מאז חג המולד, ועוד כמה דברים יקרי ערך."
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מוציא את השקית. כנראה שלא הייתי יודע את האמת לעולם.
כאשר אנחנו עוברים את הגשר ונמצאים במנהטן, הגשם שוב מכה בעוצמה רבה. מסתבר שהמערכת החורפית טרם הסתיימה.
"לא נראה לי שנוכל לעבוד היום," אומר רוי, "העבודה שלנו הייתה אמורה להעשות מחוץ לבניין אותו אנחנו משפצים."
כיוון שאנחנו עומדים ברמזור בגלל אור אדום הוא מרשה לעצמו להוציא את הנייד ובודק במזג האוויר את התחזית. "אני לא מאמין," הוא ממלמל. פניו מחווירות.
"מה קרה?" אני שואל. התגובה שלו בהחלט קיצונית.
"האזור אליו נסעה מייפל הוא תחת סערה גדולה. הדרכים להר נסגרו. לפי החשבון שלי," הוא אומר ומביט על השעה, "היא כבר שם."
הוא מתקשר מייד אליה.
"מה איתך?" הוא שואל אותה. כיוון שהנייד שלו מחובר לדיבורית אני שומע אותה.
"אל תשאל מה הולך פה. החברים של ריבר אמרו שהם בדקו לפני שיצאנו לדרך שהכל שקט. שלא תדע איזה סערה משתוללת פה. הגענו ממש לפני שסגרו את הדרכים ולא נותר לנו אלא להיות בחדר ולחכות לתום הסערה. אז כפי שאתה מבין החלום שלי לגלוש נגוז.
אומרים שזה ייקח לפחות יממה ואחר כך מי יודע כמה זמן יקח לפנות את זה."
"לפחות את בוילה," אומר רוי.
"אני לא. אני עדיין לא שם איתו," היא מקמצת במילים.
"עכשיו אני מבין למה את נשמעת כך. זה נשמע לא פשוט. אני מקווה שהסערה תחלוף בקרוב ותחזרי מהר חזרה."
"עוד משהו שנודע לי רק עכשיו, זה שאנחנו מתוכננים להישאר פה ארבע לילות. זה לא מה שנאמר לי," היא אומרת.
"אני מבין," הוא עונה לה ונאנח. ניכר עליו שגם אם איננה מרבה במילים הוא מבין את מה שהיא אומרת לו בין השורות.
התראה של הודעה נכנסת עולה על המסך . רוי לא חושב לרגע ופותח אותה.
מייפל וייאטסון:
הסכמתי לצאת עם ריבר ועם חבריו ליומיים להר כי האמנתי שאני אבלה את רוב הזמן עם הסנאובורד על המדרונות.
אני עוד לא מוכנה לרוץ איתו קדימה. התאים לי להיות איתם ולא איתו לבד למרות שהוא מקסים.
פתאום הוא קולט מה הוא עשה. "איזה טעות," הוא ממלמל.
אבל זה מאוחר מידי. קראתי את ההודעה ואני לא בטוח מה אני מרגיש כעת.
'האם אני שמח שהיא עדיין לא 'שם' איתו? או מקנא בכך שהיא מבלה איתו, גם אם זה לא לבד, מה שלא עשתה איתי מעולם.'
"כיוון שאין מה לעשות היום," אומר רוי ומביט ביאוש על השמים, "אתרכז היום בכמה פרוייקטים שמייפל תיכננה עבורי.
כיוון שאין מי שמחכה לי בבית, אני חושב שאשאר כאן עד מאוחר. יש לי פרוייקט מתוכנן לקומה השלישית של הבניין."
"אני יכול לעזור?" אני שואל.
הוא מביט בי בעיון. 'האם הוא מנחש שאני עושה זאת למענה?'
"יש לך ידיים עדינות של אדריכל. אנחנו אנשי עבודה," הוא צוחק, "אני מניח שיש לך דברים לסדר. קח את הג'יפ ונהיה בקשר," הוא אומר ומחנה את הג'יפ כך שתא המטען קרוב לדלת הכניסה למשרד שלו, כדי להקל על הפריקה של הציוד.
"אתה חושב שאני לא יודע להשתמש במקדחה או כל כלי עבודה אחר, או שאתה חושב שאני חלש מידי?" אני שואל באגביות ויוצא לעזור לו לרוקן את הציוד.
"פגעתי בגבריות שלך דן?" הוא נשמע בהחלט משועשע.
אנחנו מסיימים לרוקן את הג'יפ ורוי עומד בפתח דלת המשרד ומביט לעבר נקודה מסויימת במגרש החניה. אני מנסה להבין על מה הוא מסתכל, אבל פרט לאדמה מלאת בוץ, אני לא רואה כלום.
"הבן זונה הזה," הוא מסנן, ועיניו מצטמצמות.
אין לי מושג אם הוא מתכוון להמשיך לדבר, אבל שותק.
"הוא ידע כמה היא אהבה את הגינה שטיפחה במרפסת שלה. לפעמים אני חושב שהוא החזיר לה את הדירה אחרי הרבה זמן, רק כדי להיות בטוח שכל הצמחים שלה נבלו.
אני רוצה להקים לה גינה חדשה. חשבתי אולי לשתול לה פה, אבל אני לא בטוח אם השתילים יחזיקו מעמד במזג אוויר כזה."
"תעזור לי לעשות לה גן פורח בדירה שלי?" אני שואל.
"מה?!" הוא מסתכל עליי נדהם, "מייפל לא כזאת. היא לעולם לא תהיה מאהבת של אף גבר, גם אם היא תהיה מאוהבת בו מעל הראש."
'המילים שלו מכות בי. האם היא אמרה לו שהיא מאוהבת בי או שזה ניחוש פראי שלו?'
"אתה עומד להתחתן, תניח לה," הוא אומר לי בזעם עצור.
"זה מה שהיא אמרה לך?" אני שואל באיפוק.
"לא. כל העיר מדברת על מסיבת האירוסין שלך," הוא אומר.
"אני לא הצעתי לקארין נישואין, זה היה רעיון שלה. הבהרתי לה שאני לא מעוניין להתחתן איתה. אין בינינו שום דבר משותף, מעבר לכך שהלב שלי שייך לאישה אחרת," אני עונה לו.
"יופי , אז תשתול גן לאישה האחרת שלך," הוא אומר ופונה ללכת ממני.
"יש רק אישה אחת שנגעה לי בלב ושנינו יודעים מיהי. תעזור לי לתכנן את הגן עבורה? אתה יודע מה היא אוהבת," אני אומר לו.
"כפי שאמרתי לך אני עסוק כעת," הוא מתחמק ממה שאמרתי.
"תן לי הוראות מה לעשות. אני אוכיח לך שהידיים העדינות שלי יודעות לעבוד עם כלי עבודה מכל סוג."
הוא בוחן אותי. "אתה לבוש כמו מנהל. חבל על המיו מילאן שלך," הוא אומר בנימה מזלזלת.
אני מוריד את הז'קט, פושט את החולצה. "עכשיו אני נראה מתאים יותר?" אני שואל.
"אתה משוגע. שים עליך חולצה," הוא אומר וזורק לעברי חולצת מיזע שחורה שכתוב עליה סטודיו סקיי.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעזור לי?" הוא שואל כשאנחנו עולים למפלס השלישי של הבניין עם הציוד הכבד. "זאת עבודה פיזית קשה."
"אתה מפקפק בגבריות שלי?" הפעם תורי לשאול.
"ממש לא, רק שאתה נראה לי רחוק מפה," הוא מושך בכתפיו.
"המחשבות מתרוצצות לי בראש. למה זה קרה? למה הרכב שלי נגנב. האם זה באשמתי?" אני משתף אותו במה שעובר לי בראש.
"אני אומר לך את זה בצורה הכי פשוטה," אומר רוי בזמן שהוא משעין את לוחות העץ הכבדים על הקיר, "בלונג איילנד יש אזורים מאד עשירים. ברור שלאנשים כאלה יש מכוניות יוקרה. בניו יורק יש נמל ממנו יוצאות אוניות משא לכל העולם.
עכשיו תחבר בין השניים ותבין שזה לא קשור למשהו שאתה עשית.
כולם יודעים את זה ודבר לא נעשה כיוון שיש מי ששולטים על התעשיה הזאת, ואיתם אתה לא רוצה להתעסק.
אני יודע כי העבודה הזאת הוצעה לי. זה מאד מפתה להרוויח שלושת אלפים דולר על שעת עבודה.
הגורל הפגיש אותי עם מייפל. היא טיפחה אותי. בנתה את הבטחון שלי בעצמי, ולא נתנה לי ליפול. כמובן שהיא לא ידעה מאיפה היא הוציאה אותי, רק היה ברור לה שאני במקום לא טוב. בחיים לא הייתי משתף מישהו במה שהוצע לי. עכשיו אתה יודע למה אני מוכן לעשות הכל בשבילה."
אנחנו מניחים את הציוד ויורדים לקחת את יתר הדברים מהמחסן.
רוי מוציא מהשולחן שלו תיק שעליו כתוב מגרש משחקים קומה שלישית בכתב ידה המוכר לי עד כאב.
"אני חייב להתוודות בפניך," הוא אומר לי בזמן שהעובדים משאירים אותנו לבד במשרד. הוא מביט לצדדים ורוכן לעברי. "אני לא ממש יודע לקרוא את השרטוטים שמייפל משרטטת. אני צריך ממש להתרכז כדי להבין מאיזה כיוון לקרוא אותם.
מייפל יודעת זאת ולכן היא מניחה את השרטוט בידי בצורה שאבין. אתה מבין מה אני מנסה לאמר לך?" הוא אומר נבוך, ומניח את התיק לפניי על השולחן.
אני מעיף מבט חטוף בשרטוט הראשון. זה כל מה שאני צריך כדי להבין, שכן את האולם עצמו כבר ראיתי.
"בוא נעלה למעלה," אני אומר לו ולוקח את התיק איתי.
"ובכן," אני מצביע באצבעי על השרטוט, ומתאר במילים את מה שמייפל שירטטה. רוי מקשיב לי בריכוז ומייד מתחיל לתת לעובדים הוראות.
כשמשהו לא ברור לו הוא לא מהסס ושואל אותי. "כייף לי לעבוד איתך," הוא אומר לי ולא יודע שאני עושה את זה גם בשבילי, כדי להסיח את דעתי ממה שקרה.
בחוץ שוב הגשם מכה בכעס רב על החלונות, וקולו מהדהד בתוך האולם הריק עדיין. למרות הסערה בחוץ, אני מרגיש שאני מתחיל להירגע, אני מרגיש שאני קרוב אליה כמו שלא הייתי מזמן. העובדה שהיא עם גבר אחר נשכחת ממני. אני שוב אוזר כוחות להילחם עליה.
מייפל
הדבר האחרון שיכולתי לחשוב שיקרה הוא שנהיה על ההר ולא נוכל להנות ממה שיש לו להציע.
מעבר לעובדה שאתר הגלישה סגור, גם החנויות לא פועלות, רק חדר האוכל המרכזי ובית הקפה.
החברים של ריבר מרבים לשתות ומרגיש לי לא נוח להיות בקירבתם.
לשימחתי מישהו מהם הביא איתו את קונסולת המשחק שלו, כך שאנחנו מבלים את הזמן במשחקים ובצפיית סדרות.
פרט לי ישנה עוד אישה אחת וארבעה גברים. אני מנסה לקשור איתה קשר, לפתח איתה שיחת נשים, אם כי אני לא רגילה לכך. היא מצידה מעוניינת רק להתמזמז עם הגבר שאיתו באה.
'למה יש לי הרגשה שלא רק איתו?'
אני שמחה שלא סיפרתי לריבר על הוילה הלבנה.
*
כשאבא שלי הבין שהעבודה שלו גורמת לו לבטל פעם אחר פעם את החופשות בבית המלון על ההר, הוא החליט שעדיף יהיה אם ירכוש את אחת הוילות בכפר.
אבל כשחיפש לקנות בית בכפר לא היו בתים למכירה פרט לוילה ששימשה כבית מלון קטן. הוא החליט לקנות אותה לשפץ אותה, והפך אותה לבית הקיט שלו.
את קירותיה החיצוניים הוא צבע בלבן ואנשים הניחו שלכן קוראים לה הוילה הלבנה. אלא שהסיבה הייתה אחרת לגמרי. שמה בא לה משם משפחתנו וויאטסטון. וילת האבן הלבנה כך היא נקראת, או בקיצור הוילה הלבנה.
לוילה שתי קומות כאשר חדרי השינה של המשפחה ממוקמים בקומה העליונה, ולמטה ישנם חדרי אירוח.
אבי החליט לא להשכיר אותה כדי לאפשר לבני המשפחה להגיע מתי שהם רוצים.
לירוי סירב לבוא איתי לוילה כיוון שידע שיש מגבלה לגבי אירוח בה, וזה לא התאים לו.
"זה נראה מוזר בעיניי שאני מוגבל בכמות החברים שאני יכול לארח כאן. שאביך לא יעשה לי טובות," אמר לי בכעס.
לרגע לא עצרתי לשאול אותו האם הנוכחות שלי לא מספיקה לו, כשם שלא שמתי לב לשאר הסימנים שהראו שהנישואים שלנו לא באמת קיימים.
בחרתי לא להביא את ריבר לכאן, בעיקר כי לא רציתי להיות איתו לבד. אני לא בטוחה שאני מוכנה להיכנס איתו למיטה.
זאת הסיבה שאני איתו בחדר עם עוד חמישה אנשים, ומרגישה עדיין שזה הפתרון הטוב יותר.
*
אני רוצה להתרחק, לשכב קצת לנוח, אבל לא רוצה שריבר יפרש זאת לא נכון.
אני מתיישבת על הכורסה מול מדרונות ההר, אך הם ניסתרים מעיניי. מערבולות שלג עפות באוויר ונוחתות בשקט על האדמה הלבנה.
אני עוצמת את עיניי ומתכנסת בעצמי.
*
אני זוכרת את היום בו נפגשו עיניי עם עיניו של דן.
צללתי למעמקי נפשו, כשם שאני מניחה שהוא עשה.
המשיכה מצידי הייתה מיידית.
אם הוא היה כאן לא הייתי חושבת פעמיים, ומזמינה אותו לחדר השינה.
למה אם כך עם ריבר זה כל כך קשה לי? הוא עונה על כל הקטגוריות של גבר אלפא שאליו אני כל כך מתחברת.
יש לו עיניים מדהימות, הוא נראה נפלא, הוא חכם ומצחיק אותי. מה חסר בו שעוצר מבעדי לרצות להיות חבוקה בזרועותיו?
אני לא יכולה לתת לעצמי את התשובה.
*
"על מי את חולמת?" הוא לוחש לי וגורם לי לפקוח את עיניי מייד.
"על המדרונות הלבנים, וכמה הייתי רוצה לגלוש בהם," אני עונה לו. זה נכון, אבל זה לא בדיוק מה שעבר לי בראש.
"נראה כאילו את נלחמת במשהו," הוא אומר.
"זוכר שסיפרת לי שאתה אוהב את המרחבים? זה בדיוק מה שרציתי לחוות איתך. את הגלישה במדרונות באוויר הפתוח, מוקפים ביופיו המדהים של הטבע," אני עונה.
"אני מצטער שנקלענו למצב הזה בו אנחנו כלואים בחדר איתם. כבר שכחתי איך זה לבלות איתם. הרבה זמן לא עשיתי זאת.
את רואה שאני לא מרבה בשתייה, ולא מעשן. מרגיש לי פה חנוק איתם. הלוואי ויכולנו ללכת לטייל בחוץ, אבל פקיד הקבלה הורה לנו להשאר בפנים," הוא אומר ואני רואה את החרטה על פניו. "רציתי ליצור זיכרונות יפים עבורך, ותראי איפה אנחנו."
"בית הקפה פתוח," אני אומרת לו, "אולי נרד יחד ונתפנק לנו במשקה חם ועוגת תפוחים שהפכת אותי למכורה אליה?"
"רעיון מעולה. זאת בהחלט דרך טובה יותר לחזר אחרי אישה מאשר מה שקורה פה בחדר," הוא אומר לי ואנחנו חומקים מהחדר בלי שאיש שם לב.
מסתבר שרק זוג אחד חשב כמונו ובית הקפה כמעט ריק.
"אנשים שוכחים שאפשר להיכנס לבית הקפה מתוך בית המלון ולכן הוא ריק," מסבירה לנו המלצרית שמכינה עבורינו את הקפה. "דווקא ציפינו לתנועה ערה והכנו מגשים מלאים במאפים."
"החתולה שלי מכורה לעוגות תפוחים, אני לא חושב שתוכלי לפתות אותה עם מאפה מסוג אחר," אומר ריבר. הוא לוקח את ספלי הקפה שהכינו לנו ובוחר שולחן בפינה אינטימית, מוסתרת מעט.
המלצרית מגיעה מייד עם צלחות ובהן מאפי התפוחים שמריחים עדיין מהאפיה. היא סוקרת אותי בעיון. אין ספק שהכנוי 'חתולה' שהעניק לי נשמע לה מוזר.
אני עוטפת את ספל הקפה בידיי ומחממת אותן.
רק עכשיו כשאני מתחילה להרגיש ששלווה עוטפת אותי אני שמה לב שריבר מגניב מבטים לטלפון הנייד שלו, ומידי פעם רושם בו הודעות כשהוא אוחז בו מתחת לשולחן.
