מעצבת את חייה ב 44 -עליית מדרגה
ריבר מדיסון
לא מספיק שהמסרון של מירל גורם לי חוסר מנוחה, כעת גם מייפל מתקרבת ומתרחקת ממני. כמובן שאני יודע שיש לזה סיבה הגיונית, אבל ברגע זה קשה לי להתמודד עם זה, בעיקר בשלל העובדה שאני נמצא במגרש הביתי שלה, בין חבריה הטובים, ולא פחות, ליד דן.
נכון שהתאהבתי בה בטירוף, אבל עדיין אינני קרוב אליה מספיק, עדיין לא למדתי אותה, כדי לחוש בטחון.
גם דן חידה בעיניי. מצד אחד יש לו חברה ומדבריה אני מניח שהם מדברים על חתונה, מצד שני אי אפשר שלא להבחין איך שפת הגוף שלו משתנה בקירבתה של מייפל.
האופן בה השתיק את קארין כשדיברה על מייפל לא נעלם מעיניי. האם היה ביניהם רומן?
זה לא כל כך מסתדר לי עם מי שהיא, וזה מה שגורם לי לשחרר את המחשבה מראשי.
אני מחליט להמשיך להנות מהבוקר. סקוט בהחלט דואג שארגיש בנוח. הנשים מתרכזות בפינה אחת, ואלו הגברים מחליטים לשחק במשחק חדש שיצא לפני כמה ימים לשוק.
"מעניין איזה …" מתחיל דן לאמר ומשתתק. אין צורך שהוא ישלים את המשפט, כולם מבינים על מה הוא חושב.
אנחנו מתחילים לשחק וכיוון שאנחנו באותה קבוצה יש בין דן וביני קשר כל הזמן. הוא בהחליט מדהים אותי עם האסטרטגיה שלו. רואים שהוא מתכנן את מהלכיו בתבונה.
"זה היה מהלך מדהים ריבר," הוא מחמיא לי, "תראה כמה נקודות קיבלנו בזכותך." הקול שלו חף מציניות כפי שאני רגיל לשמוע. בהחלט נוצרה בינינו אחווה חברית.
אם תהיתי האם הוא מתקרב אליי בגלל מייפל, אני מבין שטעיתי. הוא באמת גבר מקסים.
'אז למה את לא איתו מייפל?' עוברת בי לרגע המחשבה, ויותר מזה 'מה הוא עושה עם קארין?'
אנחנו שוכחים מהנשים, שוכחים מהזמן שעובר, ורק כשמתחיל להחשיך בחוץ אנחנו עושים הפסקה מהמשחק.
אני מביט מסביב ורואה שהכל נקי ומוסדר, ורק המיחם עדיין מונח ולידו מגש של עוגות. לצידו ישנה גיגית מלאה בקרח שנמס ובה בקבוקי בירה שלא נגענו בהם בלהט המשחק.
בתזמון מושלם הנייד שלי מצלצל ושמה של מייפל גורם לי להחסיר פעימה. אני מתרחק מכולם ועונה לשיחה.
"סיימנו בינתיים. אתה פנוי?" היא שואלת.
"בשבילך תמיד חתולה מתוקה," אני עונה לה, "לבוא לקחת אותך?"
"אחכה לך בכניסה למגדל הנהר," היא עונה בקול עייף.
אני מסיים את השיחה וחוזר להיפרד מסקוט. "מייפל סיימה. היא נשמעת מותשת. אני מניח שכבר לא נחזור לכאן," אני אומר לו. כולם מביטים עליי.
יסמין מסתכלת עליי. אני מושך בכתפיי. "היא עדיין לא סיפרה לי כלום. אני בטוח שהיא תתקשר אלייך בקרוב." יסמין נראית לי כל כך עצובה שהייתי חייב לאמר לה זאת למרות שאיך שמייפל נשמעה בטלפון, לא נראה לי שהיא תרצה לדבר עם איש.
אני מעיף מבט על דן. הוא נושף מריאותיו את האוויר שכלוא בו, אבל לא אומר מילה.
מייפל
זה היה יום מטורף.
עורכי הדין שלי הניעו מהלכים בקצב המסחרר. אני מרגישה כל כך בטוחה ומוגנת לידם. כל אחד מהם לוקח את העניין באופן אישי.
מצד אחד הם ששים אלי קרב, מצד שני הם פועלים להרגיע את הרוחות. למרות שנתתי הסכמתי לכל מהלך, הם עושים הכל כדי להרחיק אותי ממה שקורה.
מסתבר שלירוי לא נח. הוא שלח הודעה ל'ורד של ניו יורק', הרכילאית מספר אחת בעיר, בקשר ל'שערוריה' כדבריו. לשימחתי, היא פנתה לאירלנד.
כריס הודיע לעורך הדין גרין שיש מי שפנה אליו לקבל את תגובתו בקשר לכתבה בטלוויזיה, מה שדחק את לירוי לפינה.
עורך דין גרין היקר,
לו הייתי במקומך הייתי מסביר למרשי את חומרת מעשיו.
כעת לאחר שפנו אליי עיתונאים של רשת טלוויזיה מסויימת בבקשה לקבל את תגובתי בקשר לעניין בו אנחנו דנים, אני מניח שאתה מבין שיש טעם גם להגשת תביעת דיבה, וכך אעשה.
פניתי לכבוד השופט לקבלת אישור לישיבה דחופה בנדון. אני מניח שתקבל הודעה על כך בהקדם.
בברכה,
כריס ברוקלין, עורך דין
בא כוחה של מיס מייפל וייאטסטון
"אין ספק כריס שאתה מוכיח מדוע אתה אימת עורכי הדין בעיר," אומרת ליאה, "אני מניחה שהקצב המסחרר של התגובות שלך הימם את עורך הדין גרין. אני יכולה לראות אותו בדמיוני יושב, אוחז את ראשו בכפות ידיו, ומתפלל שיתעורר מהסיוט הזה.
הוא כבר מבין שיותר לא נשתוק ללירוי. מההתנהלות שלו בזמן הישיבות בנוגע לגט, אני מניחה שהוא כעת בהיסטריה, יאשים את לירוי וידרוש ממנו לעשות הכל כדי שהוא, עורך הדין גרין, לא יצטרך להתבזות מולך בבית משפט ועוד מול קהל העיתונאים שמין הסתם ימלאו את האולם. אני מורידה את הכובע בפניך,"
"זוהי מחמאה גדולה כשזה בא ממך," אומר לה כריס.
"אתם יודעים שמיום שבקשתי שתייצגו אותי בעניין הגט, השתדלתי לשמור על איפוק, לא יצרתי פרובוקציות , למרות שהיה בידי לא מעט מידע על לירוי," אני אומרת להם בעודנו ממתינים לתגובתו של עורך הדין גרין.
אתם נותנים לי המון כח לעמוד על זכותי להשתחרר ממערכת היחסים המעיקה הזאת. אני מותשת מהמלחמות איתו.
אני מניחה שהפעם זאת נקמה על כך שנעלמתי מהעיר ביום הולדתי. אתם יודעים שהוא פירסם פוסט לחבריו ברשת החברתית בו הזמין את כולם לחגוג איתו את יום הולדתה של אישתו היפה והאהובה?
אין לכם מושג כמה הודעות נדהמות קיבלתי על כך שחזרתי אליו. הוא מצידו קיבל ברכות.
כשנודע לי על מסיבת ההפתעה שאירגן לכבודי ביקשתי מחברותיי להתרחק מהעיר. זאת הסיבה שהרחקנו עד איביזה, מה שפעל לטובתי בסופו של דבר.
לירוי מכיר אותי. בחיים לא הייתי יוצאת עם גבר נשוי ועדיין זה מה שבחר לספר עליי."
בסופו של יום כריס 'הסכים' להקפיא את ההליכים כנגד לירוי בתנאי שהוא יחתום על הסכם שהוא לא יטריד אותי יותר בכל דרך שהיא, ולא…
*
אנחנו מסיימים את הישיבות הארוכות בהבטחה שכריס יעדכן אותי כשההסכם החתום יהיה בידיו.
"בקשר לזימון שלך לעדות, את כבר מבינה שהוא יבוטל," אומר לי כריס בבטחון.
אני לא יכולה לחשוב על דבר אחר פרט למקלחת חמה ולשקוע בשינה. אחרי הדרמה של אתמול במועדון אני מבינה שאני חייבת לאסוף את עצמי ומתקשרת לריבר שאומר שיבוא לקחת אותי. כבר ברור לי שלא אגיע כעת למקלחת ולמיטה שלי.
אני נפרדת מכולם ויורדת לחכות לו בכניסה למגדל.
שמתי לב שיסמין קצת רגישה ולכן אני מתקשרת אליה ראשונה, אירלנד מעורה במה שקורה ואני מניחה שהיא שיתפה את טסה במה שיכלה כשזו הסיעה אותה לתחנת הטלוויזיה.
דן
'מופע הקסמים' של טסה. הדהים אותי. ממש לא יכולתי לנחש מה עתיד לקרות בו.
אני רותח על עצמי שהתפרצתי כך על מייפל, ועוד לעיני כולם.
היא צדקה כשאמרה שחוסר האמון שלי בה זה מה שהכי פגע בה יותר מכל. הייתי רוצה להעלם מכאן, אבל אני חייב לשלוט בעצמי.
'אני אידיוט, כזה אידיוט,' אני ממלמל לעצמי.
סקוט מזמין את הגברים לשחק וזה עוזר לי להתאפס. אני משחק צמוד לריבר והוא מרשים אותי ביכולות המשחק שלו. אני קולט את אופן המחשבה שלו והערכתי אליו גוברת.
אני רואה שהוא משתוקק לשאול אותי משהו אבל מתאפק. 'האם גם הוא מרגיש את האש שבוערת בי כשמייפל לידי?'
את המערכה הזאת אני הפסדתי, אבל לא אוותר על הנצחון במלחמה כולה לכיבוש ליבה, ייקח כמה זמן שייקח. כמובן שלא אשתף אותו בכוונות שלי.
אני כל כך רוצה לשאול אותו אם טוב לה, האם היא מאושרת, ויודע שאת מחשבותיי עליי לשמור עמוק בתוכי.
הערב מגיע ואני יורד לדירתי. עכשיו כשאני לבד אני יכול לתת לכל הסערה שבי להתפרץ החוצה. קארין מתקשרת ואני לא טורח לענות לה.
אני ממלא את האמבטיה, שופך לתוכה מלחים שיעזרו להרפות את שריריי התפוסים, ומעמעם את האור. אני נכנס לתוכה, שוקע בתוך המים, ומנסה לגרש את המחשבות ממוחי.
'מתי תחזרי אליי?' אני ממלמל וגופי מתעורר רק מהמחשבה שהיא תבוא.
'את מבינה שרק את גורמת לגוף שלי להגיב כך? אף אישה לא גרמה לי לזיקפה כזאת פרט לך. מעולם לא נזקקתי לאישה. כל אלה שזיינתי היו כי רציתי להתפרק, לא בגלל שמישהי גרמה לי להתעורר בגלל משהו שהיא עשתה. אף אחת, פרט לך.
אני רוצה שתהיי מאושרת. אבל רוצה גם שתהיי רק איתי. את בחירת הלב שלי ואני אלמד את הדרך להראות לך זאת.'
את השיחה הדימיונית איתה אני מנהל בזמן שהמים מחממים את גופי הרעב אליה, ומשכיחים ממני לרגע שיש לה גבר חדש בחייה, והוא נראה בהחלט גבר שמשקיט את סערותיה.
רק כשהמים מתקררים אני מתעשת וחוזר למציאות.
אני יודע שמייפל כעת איתו ולכן לא שולח לה הודעה, מה גם שאינני יודע עדיין מה אני יכול לכתוב לה כדי להביע חרטה עמוקה על מה שאמרתי.
לעומת זאת יש לי נושא דחוף לטפל בו ואני יושב ומתכנן את מהלכיי.
*
יום שני שבע וחצי בבוקר
דן סקיי ל מעצבי הפנים:
הינכם מתבקשים להגיע לחדר הישיבות בשעה תשע .
אבקשכם לדייק.
דן
אני מביט שוב בסרטון ששלחה לי אירלנד, ובודק שיש בו את המילים שרציתי. אני אסיר תודה לה על כך שצילמה את מה שארע בבארנץ' אצל סקוט. אני בהחלט מרוצה מהתוצאה ושומר אותו בענן שלי.
*
"אני מצטערת שנהגתי בפזיזות," אמרה לי איילין ביום שישי.
אין לי ספק שמייפל גערה בה על האופן בו נטשה את המשרד.
"אני מודה שהופתעתי. אני מעריך אותך. בהחלט תרמת לפעילות השוטפת של המשרד," פתחתי בפניה את הדלת.
"הייתה לי מורה טובה," היא לא התאפקה. תהיתי האם היא מתכוונת לדבר איתי על מייפל.
"הייתי רוצה, כלומר אם תסכים, אני מבקשת לחזור לעבודה," אמרה בקול חסר בטחון.
"יום שני בשעה תשע מתאים לך?" שאלתי.
היום במיוחד אני מודה על כך שהיא תמיד מקדימה לבוא.
*
"בוקר טוב בוס," היא אומרת ומציצה לחדרי.
"אני רוצה ליידע אותך שזימנתי הבוקר את מעצבי הפנים בתשע לישיבה. אני מניח שזאת תהיה ישיבה לא ארוכה במיוחד. אני מבקש שלא תעבירי לי שיחות," אני אומר לה.
"ברור שלא," היא עונה וממתינה. "תודה," היא אומרת לי לבסוף וממהרת לשולחן שלה.
כיוון שעדיין לא מצאתי מזכירה שתחליף אותה הוא נשאר בדיוק כפי שעזבה אותו. אני מחייך לעצמי כשאני רואה שהיא מניחה עליו שוב את הדברים שלה. עציץ של מיני אורכידאה, כוס צבעונית לתוכה היא מכניסה טושים בשלל צבעים, והיומן שעל כריכתו יש פרפרים בכל מיני צבעים. כל אלה מפיחים חיים בעמדת העבודה שלה והיא מביטה עליה מרוצה.
"שכחתי לשאול בוס האם אתה רוצה שאזמין קפה ומאפים לישיבה," היא שואלת אותי בטלפון הפנימי.
"לא היום," אני עונה לה.
המנהג הזה שמייפל הנהיגה להביא קפה ומאפים לישיבות דווקא מצא חן בעיניי. היא שיכנעה אותי שזה עוזר לעובדים להתרכז בישיבות ארוכות, שכן אין קמים להכין להם לשתות, או לקחת משהו להשביע את רעבונם, שלפעמים זה רק תרוץ עבורם לצאת.
השעה תשע ושתי דקות. אני נכנס לחדר הישיבות באיחור מכוון. כולם יושבים כבר סביב לשולחן.
אני נושא בידי את המחשב הנייד שלי ומפעיל את המסך שעל הקיר מולי.
"מה קורה לאיירין. איפה הקפה שלנו?" שואל רון.
"לא היום. זאת עומדת להיות ישיבה קצרה ותמציתית," אני עונה לו.
"מסרתי את הרכב שלי לשטיפה וניזכרתי במתנת חג המולד שלכם. תודה על חליפת הספורט שנתתם לי. אני אוהב את הצבע האפור המוכסף וגם הבד ממנו היא עשויה, הוא מושלם למי שעוסק בספורט כמוני. מצד אחד הבד נושם, מצד שני אם יורד גשם הטיפות מחליקות עליו ואינך נרטב.
התפלאתי לראות שלא צירפתם פתק החלפה. רציתי להחליף אותה כי יש לי בדיוק אחת כזאת."
העובדים מסתכלים עליי. הם לא מבינים לאן אני חותר.
"בכל מקרה אני לא מרגיש בנוח לקבל מתנה כזאת יקרה מכם. אמנם אני בעל החברה, אבל עדיין. הייתי רוצה להחזיר לכם את הסכום ששילמתם. אני מניח שחלקתם את הסכום ביניכם."
העובדים מביטים בי מבולבלים.
"רון אתה יכול לאמר לי כמה כל אחד מכם שילם?" פני הפוקר שלי לא מגלים דבר.
אני מביט בו במבט חסר פשרות והוא נכנע. "חמישים דולר," הוא אומר בראש מורכן.
"אני אדאג להחזיר לכם את הכסף," אני אומר.
"אבל למה דן?" הוא שואל בכל זאת.
אני אסביר לך אחרי שתצפו בסרטון שהכנתי לכם.
המצלמה תופסת את טסה שיושבת עם הגב אליי ועינייה מכוסות במטפחת.
"עכשיו זה הקסם האמיתי. בוא נחכה רגע לפני שהוא מתרחש לנגד עיניך," אומרת טסה. עיניי כולם מופנות אליה, בדיוק כמו עיניהם של העובדים שמנסים להבין מה מה קורה לנגד עיניהם.
"כדי שהקסם הזה יצליח אתה צריך לעקוב במדוייק אחרי ההוראות שלי," היא ממשיכה, "תפתח בזהירות את הרוכסן של החולצה. אתה תמצא בתוכה מעטפה גדולה סגולה ועליה כתוב לדן… ממייפל.
אני עוצר את הסרטון. "אתם מבינים כמה נדהמתי למצוא בתוך הקופסה את המעטפה של מייפל? אני יכול לספר לכם שהקופסה הייתה אטומה עם נייר דבק שכדי להסיר אותו הייתי צריך לחתוך אותו עם מספריים.
אני מניח שמייפל רצתה להשתובב איתי. כי בעצם המתנה האמיתית שלה הייתה גם היא טמונה בתוך המעטפה, אבל זה לא העניין.
אני מתקשה להחליט במי אתם מזלזלים יותר במייפל שטרחה על המתנה המושקעת הזאת, או אולי בי.
בכל מקרה מי שערכה את מופע הקסמים הזה הייתה עם מייפל בחנות בשעה שהיא ארזה את המתנה עבורי. היא הוכיחה לי מעל כל ספק שהמתנה שהונחה מתחת לעץ היא ממנה, רק בשינוי קטן בדמות המעטפה על גבי העטיפה.
ישבתם כאן כשמייפל הגיעה ואיש מכם לא טרח לאמר מילה. יכולתם פשוט לאמר שזה מעשה קונדס או להמציא שקר אחר.
כמובן שעל המילים הפוגעות שאמרתי לה אני לוקח אחריות. אגב,
היא גם צדקה לגבי המיזכר שהניחה בתוכו ובו הודיעה לי על העדרותה.
אני מקווה שאתם מבינים ששלמתם למישהו על מתנה שקנתה מייפל,
כלומר בעצם על…כלום. אני מניח שלא תקבלו את כספכם חזרה
ולכן אני אפצה אתכם.
אני רוצה להאמין שלא ידעתם דבר על התרמית, כי אין שם אחר למה שקרה פה, ובכל זאת כיוון שהדבר היחיד שאני בטוח בו הוא שהמתנה נקנתה על ידי מייפל, אני נאלץ להקפיא את הפעילות של המחלקה.
אתם מוזמנים לאסוף את חפציכם האישיים ולעזוב.
"זה לא הוגן דן. אנחנו שילמנו עבור המתנה. איך יכולנו לדעת שהיא גנובה?" מתרעם רון.
"אינני מאשים איש, אבל גם לא יכול לשנות את העובדה. הניזוק העיקרי זה אני שנשאר בלי מעצבי פנים, ויהיה עליי לגייס אנשים חדשים. כל אחד מכם ייקבל את מכסת החופש שנצברה עבורו.
הישיבה הזאת הסתיימה," אני אומר בקשיחות וקם לצאת.
"זה לא הוגן לתת לנו עונש קולקטיבי," אומרת גבריאלה, "יש לנו חשבונות לשלם. אני אתבע אותך."
"אני אשמח להיפגש איתך בבית משפט. זה תקף לגבי כולכם.
המעשה שלכם גרם למייפל לא להיות פה. את חושבת שלה אין חשבונות לשלם?" אני יורה לעברה ויוצא מייד. אני משאיר להם להתבשל בדייסה שמישהו בישל עבורם.
אני נכנס לחדרי וסוגר את הדלת, ומהמר ביני לבין עצמי כמה זמן ייקח עד שתשמע הנקישה על הדלת.
אם הייתי סופר, אני בספק שהייתי מגיע לעשר.
"כן," אני עונה חסר רגש.
"בבקשה תסלח להם. הם לא אשמים," אומרת לי ניה שעובדת במשרדי חודשים ספורים.
"מבחינתי עד שאף אחד לא מודה שהוא עשה זאת אני לא יכול לשנות את החלטתי, גם אם זה יתנהל בבית משפט.," אני עונה ולא טורח להביט לעברה.
"זאת אני," היא אומרת בראש מורכן.
"אני לא יכול לעלות על דעתי מדוע עשית זאת. יותר מזה, איך העזת לבקש מחברייך שישלמו לך עבור זה," אני אומר לה בטון מאופק.
"אני כבר עוזבת. אני רק מבקשת שתסלח להם. אני מתכוונת להחזיר לכל אחד מהם את הכסף ולכתוב מכתב התנצלות למייפל וגם לך," היא אומרת.
"ומה תכתבי לה?" אני שואל.
"שקינאתי בה. בהצלחה שלה, בעובדה שכולם מעריצים אותה, ובכך שכל פעם שהיא פה אני רואה את ההשפעה שלה עליך…כגבר." את המילים האחרונים היא אומרת כולה סמוקה.
"היום הזה הוא יותר מידי בשבילי. קחו כולכם יום חופש ונדבר מחר," אני אומר, "את יכולה לבשר את החלטתי לחברייך. אגב, גם להם את צריכה לכתוב מילות התנצלות."
לו ידעה כמה היא נוגעת במקום הכי חשוף שלי כשדיברה על השפעתה של מייפל עליי.
