מעצבת את חייה ב' 43 – ללא פשרות
מייפל
שבת בבוקר
חמש וחצי בבוקר. הכל חשוך מסביב. לפחות מטחי הגשם השוטף פסקו.
אני ממתינה ליד שער היציאה בשדה התעופה JFK לקבל את פניהם של כריס וסול ברוקלין.
אני עייפה אחרי לילה ללא שינה. גם בגלל הסיבה לבואו של כריס לכאן, וגם בגלל מה שקרה במועדון עם ריבר בעקבות שיחת הטלפון שקיבלתי אמש.
אני יכולה להבין את ריבר שלא הבין מה פתאום אני מקבלת שיחת טלפון בליל שישי מעורך הדין שלי. יש לי בהחלט חלק במה שקרה אתמול.
רציתי לשתף אותו במה שקרה אבל הוא התקיף אותי עוד לפני שאמרתי מילה. מה שכואב לי שהוא עשה זאת לעיניי כולם, גם לעיניו של דן. העדפתי לקום וללכת לפני שתאמרנה מילים ששנינו נתחרט עליהן.
הוא שלח לי שתי הודעות, אבל לא קראתי אף אחת מהן. כעת בזמן שאני ממתינה אני אוספת את עצמי ופותחת אותן.
הראשונה נשלחה סמוך לעזיבתי את המועדון.
ריבר מדיסון:
אני אדיוט.
אני כל כך מצטער שפגעתי בך.
אני רוצה שתדעי שאני פה בשבילך.
אם אני יוכל לעזור במשהו רק תבקשי.
סליחה,
שלך, ריבר
את ההודעה השניה הוא שלח בארבע בבוקר.
ריבר מדיסון:
אני לא מסוגל להרדם.
אני רק מבקש לדעת שאת בסדר.
אנא סלחי לי.
מחכה לשמוע ממך,
שלך, ריבר
למרות השעה המוקדמת אני מחליטה לענות לו.
מייפל וייאטסטון:
אני מודה שהייתי בהלם לקבל טלפון בשעה כזאת. לא היה לי מושג מדוע עורך דיני מתקשר אליי. אני מקווה שאתה מבין שזה לא היה בשליטתי.
מיום שחתמנו על הגט, האקס שלי מחפש סיבות להטריד אותי.
מסתבר שביום שני אני נדרשת להופיע בבית משפט לחקירה בגלל תצהיר שיקרי שהוא נתן.
מצטערת על מה שקרה אתמול.
מייפל.
הוא מפתיע אותי מייד.
ריבר מדיסון:
אני לא מוותר עלייך.
מקווה שגם את לא.
מחכה לשמוע ממך.
שלך, ריבר
מייפל וייאטסטון:
אני בישיבה הבוקר עם עורכי הדין שלי.
אעדכן אותך בהמשך.
אני שמחה שאתה לא מוותר עליי.
שלך, מייפל
ריבר מדיסון:
שיהיה בהצלחה.
מחזיק לך אצבעות.
ריבר
שעה אחרי…
אנחנו חוצים את גשר ברוקלין בדרך למנהטן. כריס הוא שנוהג, ואני מעיפה מבט על העיר המנומנמת. הוא לא נתן לי לנהוג לאחר שהבין שלא ישנתי כל הלילה.
"כשראיתי את התצהיר של לירוי צחקתי. הוא לא יכול היה לעשות לנו טובה גדולה מזאת," הוא מדבר לראשונה על סיבת בואו לכאן. תגובתו מפתיעה אותי. אולי כי כל כך כעסתי לא ראיתי את התועלת במעשה שלו.
"מי כמוני יודע בדיוק מתי עזבת את ניו יורק. התאריכים שסיפק הם בדיוק בתקופה שהיית באיביזה. את כנראה גיבורת-על אם יכולת לבוא מאיביזה לניו יורק ולחזור בזמן שאף אחת מחברותייך לא שמה לכך לב. ולא פעם אחת אלא ארבע פעמים בשבוע אחד. כל זה בשביל לשכב חמש דקות עם גבר נשוי בבית מלון אורכידאה בלב מנהטן," אומר כריס ומצקצק בלשונו, "כאילו אין גברים במקום בו היית. טוב, אני לא חושב שאת כזאת.
הפעם אנחנו לא מתכוונים להיות רכים עם לירוי. אני אדרוש למצות את מלוא הדין איתו לאחר שנתן, ואין זאת הפעם הראשונה, עדות שקר נגדך. אני מתכוון לדרוש שישלם על כל הפעמים שפגע בך מאז חתימת ההסכם."
"אתה וודאי לא תאמין לדבריי, אבל אני נותנת לך יד חופשית לעשות כרצונך," אני רואה את מבטו המרוצה בזמן שהוא מביט עליי במראה.
"תתחילי לנשום מייפל. אנחנו לא ניתן לו לפגוע בך יותר," אומר כריס בזמן שהוא עוצר בכניסה למונטגומרי הייטס.
כיוון שמגדל הנהר נמצא מעבר לכביש, אנחנו קובעים שכריס יודיע לי מתי להגיע לישיבה.
אני נכנסת ללובי וניגשת לשומר.
"בוקר טוב מייפל. מה קרה שאת ערה כל כך מוקדם?" הוא שואל מופתע. מי כמוהו יודע שאני לא נוהגת לבלות עד השעות הקטנות של הלילה. אני לא יודעת אם זה קטע של כל השומרים, אבל לפחות אלה שבניין שלי יודעים הכל על כולם.
"נסעתי לאסוף חבר משדה התעופה," אני עונה לו.
"הוא כנראה חבר טוב אם נתת לו את הג'יפ היפה שלך," הוא אומר בחיוך.
"נכון, ולכן אני צריכה את צרור המפתחות הנוסף של הדירה שלי," אני מסבירה.
" הידיד שלך שבא בלילה, זה ששתה יותר מידי, הוא לא החזיר את המפתחות כשעזב בבוקר," הוא אומר, "אני אגש להביא לך מפתח נוסף מהמשרד."
'אני מבינה נכון? דן אוחז במפתח של הדירה שלי??'אני שוב מפסיקה לנשום.
*
מראות הלילה ההוא שבים ועולים לנגד עיניי.
הנזקקות שלו, המבט שהביט בי מלא ברגש, החיבוק העוטף שחיבק אותי כל הלילה. הלילה היחיד שהרגשתי נאהבת אי פעם. החיבוק שחימם לי את הגוף והלב כל כך חסר לי. עכשיו מקבלת אותו אישה אחרת, והלב שלי בוכה.
*
אני מזכירה לעצמי לחייך. אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר מול השומר.
אני נושמת עמוק ושמחה כשהוא שב עם המפתח.
"המפתח בדירה שלי, אחזיר לך אותו כשארד," אני אומרת לו. כמובן שאני לא אומרת לו שהמפתח שבדירתי הוא מפתח נוסף. לא זה שבידיו של דן.
אני עולה בזריזות לדירתי ונכנסת להתקלח, למרות שכבר התקלחתי לפני צאתי לשדה התעופה. בסיום המקלחת אני נכנסת לחדר הארונות ובוחרת בקפידה מה ללבוש. 'בגדי קרב, זה מה שאת צריכה,' אני מדברת אל עצמי.
למרות זאת אני בוחרת את אחד הבגדים שבחרה לי ליאה. "את נראית כאילו יצאת מירחון האופנה ELLE," היא אמרה כשראתה אותי לובשת את האוברול הקצר בכחול כהה עם מגפיים לבנים בעלי עקב גבוה המכסים את הברך.
בדיוק כך אני רוצה להראות היום.
ביציאה מהדירה אני עוטה על עצמי מעיל חורף עבה. מבט מהיר על השמים האפורים מלמד שהיום לא עומד להיות יום חם.
בדיוק כשאני מוכנה מתקבלת ההודעה מכריס.
כריס ברוקלין:
מחכים לך בדירה של ליאה במגדל הנהר.
אני שמחה שאני מוכנה ועונה לו מייד.
מייפל וייאטסטון:
כבר מגיעה.
אני חוצה את הכביש בדרך למגדל, נלחמת מעט ברוח שמתעקשת לפתוח את המעיל שלי ולקרר אותי. אני מצליחה להשתלט עליה ואוחזת חזק במעיל הסורר. הדרך קצרה ואני נכנסת לבניין תוך דקות דרך הדלת המסתובבת.
"אני מלא הערצה," אומר לי גבר צעיר שלוטש בי עיניים, "נלחמת ברוח בגבורה."
"זה היה בהחלט מאבק לא פשוט," אני עונה.
"מה עושה אישה יפה כמוך בשעה כזאת במגדל?" נראה שאין לו כוונה להפסיק את השיחה.
"אני ממהרת למשמרת בבית המלון. אני חדרנית בקומה שמונה," אני ממציאה, מקווה שזה ירחיק אותו ממני, מה שאכן נדמה לי שקורה.
'אדיוט,' אני אומרת לעצמי ופונה לעבר המעליות.
אז מסתבר שטעיתי. עיניו של הגבר עוקבות אחריי. הוא רואה שאני מזמינה את המעלית המובילה לכיוון המלון ונכנסת לתוכה. הוא מושך בכתפיו, סובב על עקביו ויוצא מהמגדל.
לא רבים יודעים שדירתה של ליאה חולשת על פני כל הקומה החמישית, קומה אחת מתחת למלון הנהר.
אני מודה על כך שזאת מעלית מהירה כיוון שאני חסרת סבלנות. אני יוצאת מהמעלית ונוקשת על הדלת. היא נפתחת מייד ואת פניי מקבל אלכס בעלה של ליאה. הוא עוזר לי להוריד את המעיל ותולה אותו בארון המעילים.
הוא בוחן אותי בחיוך. "תני לי לנחש איפה את קונה את הבגדים שלך," הוא מקמט את מצחו ומעמיד פנים שהוא חושב.
"לא רק, אלא שאלה נבחרו עבורי על ידי בעלת החברה בעצמה," אני עונה לו.
"לא היה לי ספק," הוא אומר ומסמן לי בראשו לכיוון הדלפק במטבח היכן
שיושבים ארן וכריס וליאה מולם.
"אנחנו מנסחים כעת מכתב לעורך הדין גרין," משתפת אותי ליאה, "קבענו שעל המכתב יחתום כריס. אני מניחה שגרין צבר מספק שעות בבית משפט ושמע דבר אחד או שניים על כריס מעורכי דין אחרים. אני לא מכירה עורך דין אחד שרוצה לעמוד מול כריס בבית משפט.
"החלטנו להניח את כל הקלפים על השולחן. אני מהמר שלא יעבור זמן רב עד שנשמע מעורך הדין או מלירוי עצמו," אומר כריס ומקריא לי את המכתב.
עורך דין גרין הנכבד,
הנדון: תצהירו של מר לירוי בליקסמית'.
התצהיר הגיע לידינו באופן תמוה באמצעות שליח פרטי, שאגב אינו עובד עם בית המשפט, ביום שישי בערב.
רציתי ליידע אותך שנדרוש מכבוד השופט לפסול את התצהיר של מרשך, מר לירוי בליקסמית', מהטעם הפשוט שאין לנו בעיה להוכיח שמיס מייפל וייאטסטון לא שהתה כלל בניו יורק בתאריכים המצויינים בתצהיר.
בנוסף, במלון אורכידאה יש מצלמות ואין לנו בעיה להוכיח מי הזוג שנכנס לחדר חמשת אלפים שמונים ותשע תחת השם הבדוי בראון.
אנחנו רואים בחומרה את העובדה שאין זאת הפעם הראשונה שמרשך מעלה טוענות שיקריות כלפי מרשתי. הריני להזכירך כדוגמה את התביעה שהגיש לוועדה לחלוקת פרסים.
הייתי מייעץ לך שתסביר למרשך מה כתוב בחוק לגבי מתן עדות שקר ומה העונש הקבוע על כך בחוק.
כפי שהבנת מדבריי אני אדרוש למצות איתו את כל חומרת הדין.
בכבוד רב,
כריס ברוקלין, עורך דין
בא כוחה של מיס מייפל וייאטסון
"את שלמה עם המהלך?" שואלת אותי ליאה.
"אני סומכת עליכם בעיניים עצומות. אני ממש לא מפחדת להתעמת איתו, גם אם זה אומר שזה יהיה בבית משפט, וגם אם יהיו שם עיתונאים," אני עונה ללא היסוס.
"בדיוק מה שרציתי לשמוע," אומרת ליאה, "תשלח את המייל כריס ונתחיל לספור."
"מה שנשאר לנו כעת זה לכתוב את ההסכם," אומרת ליאה לכריס.
אני מביטה בה בשאלה.
"השלב הבא הוא להחתים את לירוי על התחייבות שיחדל מההצקות שלו אם הוא רוצה להמנע מתביעה שלנו על כל מעלליו בשנה האחרונה," מסבירה לי ליאה, "העניין חייב להפסק. מגיע לך סוף סוף החופש שלך."
ריבר מדיסון
אומרים שמעשיך שמים לא פעם ראי מולך.
מה שקרה אתמול עם מייפל לא קרה סתם. אני יודע מהי מערכת יחסים שלא היה בה סיום ראוי, אני עדיין חי אותה.
מירל ואני נפרדנו בהסכמה. היה ברור לנו שיחסינו לא מובילים לשום מקום. לפעמים הרגשתי שאני המטפל שלה ולא בן זוגה, למרות שמעולם לא הייתה מטופלת שלי.
איכשהו תמיד כל דבר נפל על כתפיי. היא ציפתה שאתקן עבורינו הכל. מה לעשות שלא תמיד האשמה הייתה עליי? ועדיין קשה לי לשחרר אותה.
מייפל נכנסה לחיי בהפתעה וכבשה את ליבי בסערה. היא הדבר הכי נכון שקרה לי, בזמן הכי נכון. השקט שהיא מביאה אותי עוטף ומחבק אותי. היא מרתקת אותי ואני צמא ללמוד עליה עוד ועוד.
ובכל זאת מעדתי.
*
את מירל אני מכיר כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. הפכנו לידידים קרובים בגיל ארבע עשרה, ולזוג שלוש שנים מאוחר יותר.
מעל עשור אנחנו שטים בים מלא סערות. אני כאחד שמחפש לפתור בעיות לאחרים, הייתי עסוק כל השנים להחליק את הפערים שנתגלעו בינינו.
מייפל פתחה לי דלת לתקווה שאני יכול להתקדם לחיים רגועים יותר. כל זה היה נכון עד שהגיע המסרון ממירל דקות ספורות לפני שמייפל נכנסה לרכב בדרכנו למועדון.
מירל ויליאם:
מתגעגעת אליך בטרוף.
אתה חסר לי כמו אוויר לנשימה
אני מניח שעבר עליה יום קשה ומשם נבעו המילים. האם אני מאמין שיש להן תוקף? אני יודע שלא. ועדיין הן הדהדו בזמן שמייפל נכנסה לרכב.
לפעמים הכעסים שלנו מתפרצים על אלה שאין להם כל קשר למה שקרה רק בגלל שנמצאו לידינו בזמן נתון. זה בדיוק מה שקרה אתמול עם מייפל.
*
אני לא יכול לישון, ומאושר לראות שמייפל סלחה לי על מה שקרה אמש.
אני ממתין כעת לשמוע מה קורה. שוב אני רואה את ההבדל בינה לבין מירל. היא בוחרת להתמודד לבד, למרות שהצעתי לה עזרה.
כשמצלצל הנייד אני נושם עמוק ומקווה שזו מייפל, שכן מירל הבטיחה לא להתקשר יותר.
אני שב לנשום כשאני רואה את שמו של סקוט על הצג.
"התקשרתי לראות איך אתה," הוא פותח את השיחה.
"קצת עייף, אבל בסדר," אני עונה.
"שמעת ממייפל?" הוא שואל. אני מאוכזב שזו הסיבה שהוא התקשר. אולי כי חשבתי שהוא מתעניין בשלומי אחרי מה שקרה אתמול.
"היא בפגישה עם עורכי הדין שלה," אני עונה לו.
"את זה אני יודע. התכוונתי האם דיברתם אחרי מה שקרה אתמול," הוא מסביר לי.
אז שוב מיהרתי לשפוט. הוא באמת מתעניין בי. אני חייב לקחת את עצמי בידיים.
"אנחנו בסדר גמור. היא הבטיחה לעדכן אותי מאוחר יותר כשיהיה לה מה לספר," אני עונה לו.
"אנחנו מארחים אצלנו חברים לבארנץ'. אני אשמח אם תבוא," הוא מפתיע אותי. "אני גר בבלו ספייר מרחק לא רב ממגדל הנהר שבו אני מניח נערכת הפגישה של מייפל. תמיד תוכל ללכת לאסוף אותה ולחזור."
"אני אשמח לבוא. יש משהו שהיית רוצה שאביא?" אני שואל.
"הכל כבר מוכן," הוא אומר, "אני אשאיר הודעה לשומר שייתן לך להחנות בחניית האורחים ושייתן לך גישה לדירת הגג שלי. סקוט וינסטון זה שמי למקרה שלא ידעת."
'אז אתה המהנדס שבנה את המגדלים,' אני חושב לעצמי בהערכה. לא הייתי מנחש.
כעבור חצי שעה אני מגיע לדירתם של סקוט ויסמין. סקוט מקבל את פניי בלבביות. "תכירו את ריבר מדיסון בן זוגה של מייפל," הוא מציג אותי בפני חבריו.
אני מבחין ביסמין שיושבת עם חברות. את אירלנד מורל אני מכיר כמו כל אחד שצופה ברשת המועדפת על צעירי ניו יורק. לידה יושבת עוד אישה ושלושתן מסתכלות עליי ומתלחשות. אני רואה שמבטן נודד ממני ואני מתחקה אחריו.
אני רואה את דן עומד ליד הגריל וצולה בשר על האש. הוא מוקף בחברים ומנהל איתם שיחה ערה. אין ספק שהוא גבר מרשים, אלפא רציני.
'מה קרה בינו לבין מייפל?' האופן בו הביט בה, המילים שאמר עליה, לא נעלמו ממני. כמובן שהעמדתי פנים שאני לא שם לב.
פתאום הוא מפסיק את דיבורו ומישיר מבט עליי. אני שכל כך בקיא בשפת גוף ובמסר שהעיניים משדרות לא מצליח לקרוא אותו.
"בוא," הוא אומר לי, "מילאתי עכשיו מגש של בשרים. תמלא לך צלחת."
הוא לא מוריד עיניו ממני. ברור לי שהוא רוצה לאמר משהו אבל מתאפק.
אני ניגש, ממלא לי צלחת, ונוגש בחתיכת בשר. "וואו, זה מעולה," אני מחמיא לו.
דן רוצה לאמר משהו כשהנייד בכיסי מצלצל. אני נדרך. 'רק שזו לא תהיה מירל.'
אני נושם לרווחה כששמה של מייפל על הצג.
"סיימנו את הישיבה הראשונה. יש לי שעתיים הפסקה," היא אומרת.
"אני בבארנץ' אצל סקוט ויסמין. את רוצה לבוא?" אני שואל אותה.
"אני אשמח. השאלתי את הג'יפ שלי לכריס ברוקלין. תבוא לאסוף אותי?" היא שואל.
"ברור שאבוא חתולה מתוקה," אני אומר לה, מודע לכך שדן מקשיב לשיחה.
"אני קופץ לכמה דקות להביא את מייפל, היא בהפסקה." אני מניח את הצלחת לידו ויורד לחניון.
כשאני עומד לצאת מייפל מתקשרת שוב. "אני ממש מצטערת. יש התפתחות בלתי צפויה ועליי לחזור לישיבה."
