מעצבת את חייה ב' 41- דלת נסגרת, דלת נפתחת
את הסיפור 'מעצבת את חייה' התחלתי לכתוב בלי לדעת לאן הוא יוביל אותי. מרגע שנכתבו המילים הראשונות, הסיפור רץ לי בראש הרבה יותר מהר מקצב כתיבתו. ובכל זאת הקשבתי לגיבוריי וכתבתי אותו בקצב שהתאים להם.
כך קורה לי כעת כשאני יושבת לכתוב את המשך הסיפור. אלא שהפעם יש בו נגיעות מחיי.
קריאה נעימה.
בר
מייפל
אני לא זוכרת מתי ישבתי פעם אחרונה, אם בכלל זה קרה אי פעם, מול הבד הלבן ולא הנחתי עליו אפילו טיפת צבע אחת.
אני לא בטוחה מתי קרה הרגע הזה שבו כיביתי את הרגש.
*
חודש קודם…
אני מודה שהתרגשתי לפני שעזבנו את העיר.
כשהבנתי שפנינו מועדות לשדה התעופה JFK, ניסיתי לנחש באיזה מהיעדים הבנות בחרו לבלות את חופשתנו.
ברצלונה לא הייתה ביניהם.
מסתבר שגם היא לא הייתה היעד הסופי, אלא תחנת ביניים לאיביזה.
"את הרעיון העלתה אירלנד. כשלמדנו על המקום החלטנו שזה המקום המושלם.״ שיתפה אותי יסמין.
כמעט שבועיים היינו בוילה המבודדת בעלת החוף הפרטי.
אלה היו ימים קסומים בהם פתחנו את הלב כפי שלא עשינו מעולם.
לא תמיד המילים נאמרו לעיניי כולן. רבות מהשיחות התנהלו אחת מול אחת.
אני חושבת שעבור כל אחת מאתנו זה היה כאילו דיברה לעצמה בקול. לפחות כך היה איתי.
אין ספק שהראיתי להן אותי יותר משעשיתי בעבר, ועדיין חשפתי רק מעט ממני.
על דן לא הסכמתי לדבר.
אני מודה שהייתי פגועה שלא זכיתי לקבל ממנו אפילו מילת תודה אחת כתגובה למתנת חג המולד שהשארתי לו תחת העץ במשרד.
לא היה לי ספק שהוא קיבל אותה בשל העובדה שכל אחד מחבריי למשרד שלו השארתי מתנה, שלח לי מילות תודה.
'תשכחי ממנו,' הוריתי לעצמי ועם הידיעה הזאת המשכתי את החופש.
הנחיתה חזרה בניו יורק הייתה קשה.
שמועות טבען להתפזר ברוח לכל עבר.
"שמעתי שחזרת." אמרה מיקי בשמחה, "כל כך התגעגעתי. את לא מבינה כמה משחקי הבקבוק השתנו.
כולם רוצים כעת לשחק במשחקי החובה, וזוגות זוגות פורשים כבר בתחילת הערב לחדרים פרטיים.
נראה לי שיעתיקו את מקום המפגש לבית המלון במגדל הנהר."
"מעולה,״ השוויתי לקולי טון עליז, ״זוהי מטרת המשחק פנים לפנים, את מסכימה איתי?״
״אני מודה שמאד התפלאתי לראות את דן הולך כל פעם עם אחת החדשות למלון, כאילו רק חיכה שלא תהיי כאן,״ היא המשיכה לרכל.
״אני לא מבינה למה כולכם חושבים שיש בינו לביני משהו," העמדתי פניי מופתעת. לא הייתה לי כוונה להראות לה כמה אני פגועה.
אם לא די בכך, סיפרה לי איילין שלדן יש חברה. "אני לא יודעת לספר לך הרבה עליה, אבל אני יודעת שהוא נראה איתה במקומות בילוי שונים בעיר."
"איילין." גערתי בה, "את יודעת כמה אני מתעבת רכילות. חייו הפרטיים של הבוס לא מעניינים אותי."
*
אני שמחה שסיימתי את כל הפרוייקטים שלי לפני חג המולד.
אם לדבר בכנות, אני לא יודעת מה משמח אותי יותר, העובדה שאין לי באמת סיבה להגיע למשרד, או העובדה שאני מאד קרובה לגלות כמה קומות יאשרו לבנות בבנין עשרים.
עברה כמעט שנה מיום שהתחלתי ללוות את קבוצת הרכישה ולראשונה אני מרגישה שזה עומד באמת לקרות.
החלטתי לא לשתף את חבריו של גיא שאני פורשת מהפרוייקט. אני באמת מאמינה שדן סקיי הוא האדריכל הטוב ביותר עבורם והוא יגרום לחלום שלהם לרקום עור וגידים.
אני כל כך סוערת בתוכי ועדיין לא מסוגלת לצייר אפילו קו אחד. מה שתמיד זורם ממני ללא מחשבה, פתאום נראה לי בלתי אפשרי.
זה גורם לי לחשוב האם אני באמת רוצה שאירלנד תשדר את הכתבה שהכינה עליי באיביזה.
*
"החלטתי שאני חייבת לג'יימי להיות נוכחת בזמן ההקרנה. לחבריו אין מושג שהכנתי את הכתבה הזאת, כך שבהם זה לא אמור לפגוע," אמרה לי אירלנד כשישבנו רק שתינו על החוף באחר צהריים נעים אחד.
רחש הגלים, הנוף הקסום, קרני השמש הזהובות המרצדות על פני המים, היוו תפאורה פסטורלית לשיחה הכל כך לא פשוטה הזאת.
"זה עושה אותי רעה?" היא שאלה וליכסנה אליי מבט לבחון את תגובתי.
"ממש לא אירי," השתמשתי בשם החיבה שלה כדי לרכך אותה, "מה שעברת ממש קשה לעיכול. אני זוכרת שדיברת איתו לילות שלמים על חשבון זמן הפנאי שלך, על חשבון שעות השינה שלך.
את עצמך עדיין בהלם איך שהסיפור הסתיים. אני בטוחה שתמצאי את הזמן המתאים להראות להם את הכתבה."
"אני רוצה לעשות כתבה עלייך." המילים שלה בהחלט הפתיעו אותי. נשארתי פעורת פה.
"אני מרגישה שאת מוכנה להראות לעולם מי את, או אם לדייק מיהי סקיי."
הרגשתי שבוער בי לספר לעולם מי זאת הציירת האלמונית שקוטפת כל כך הרבה מילות שבח. ספגתי בחיי כל כך הרבה זלזול והרגשתי שאני רוצה לשנות את האופן בו כולם מסתכלים עליי. אני יודעת שאני מוכשרת, והגיע הזמן שגם אחרים יראו זאת.
אני לא באמת יודעת למי היה לי חשוב יותר להראות זאת, לאימי, ללירוי או לדן.
כך מצאתי עצמי מספרת זאת לחברותיי שהקשיבו המומות לדבריי בשקיקה.
הרגשתי שאני משתחררת פורשת כנפיים שהיו מוחבאות בי עשור. עם האושר שזה גרם לי הרגשתי כאב על כך שזה לא היה דן ששמע ממני את המילים ראשון.
אני שמחה שאירלנד הבטיחה לי לא לשדר את הכתבה לפני שאאשר לה אותה.
עכשיו אני מוצאת עצמי בוהה בבד הלבן ומרגישה שאין טעם לשדר אותה. מה זה ייתן לי?
*
צלצול הטלפון מחזיר אותי למציאות. שמה של איילין מופיע על הצג של הטלפון ששעון על כן הציור.
"דן ביקש שתגיעי לישיבת צוות באחת עשרה." אני לא מבינה למה איילין לוחשת לי את המילים.
"ידוע לך על מה הישיבה?" אני שואלת ומקווה שהיא לא תתחיל שוב לשחרר את לשונה ותספר רכילות.
"אין לי מושג. אני רק יודעת שהוא חסר סבלנות. מיום שחזרנו מחופשת החורף הוא מתנהג בקור כלפי כולם," היא ממשיכה ללחוש.
"אני אגיע." אני מאשרת לה.
אני מרוקנת את האוויר מריאותיי. מסתבר שרק הזכרת שמו גרם לי לקפוא במקום.
בלית ברירה אני עוזבת את הסטודיו ונוסעת לדירתי.
כיוון שאני לא באה לעבוד, אין לי צורך להתלבט מה ללבוש. אני בוחרת מכנס עור שחור, סוודר מצמר קשמיר לבן ומעיל חורף ארוך. דווקא לגבי הנעליים אני מתלבטת. לבסוף אני נועלת נעלי עקב שחורות, כאלה שמבשרות תמיד על הגעתי בשל טיפופן על ריצפת השיש במשרד.
אני אוהבת את המראה הזה שנראה כאילו לא השקעתי בהופעתי.
אין לי הרבה זמן ולכן אני יוצאת מייד למשרד.
השמש מאירה את השמים, שולחת קרניים ללטף את האדמה הקרה, הרוח פסקה פתאום כאילו איננה נושמת. בדיוק כמוני. למרות שאני לבושה חם, אני רועדת מקור.
כשאני מגיעה למשרד כולם כבר נמצאים בחדר הישיבות.
"אז הואלת בטובך להגיע," פולט לעברי דן בציניות.
"אני לא מבינה את ההערה הצינית שלך. זה לא שנעלמתי. הודעתי לך בדיוק מה קורה איתי," אני יורה לעברו מייד.
הוא שולף את הנייד בכיסו בתאטרליות. "אני לא רואה שום הודעה ממך." הוא מחזיר את הנייד לכיסו.
'תספרי עד עשר,' אני אומרת לעצמי.
"צירפתי לך מיזכר לברכה לחג המולד." אני ממשיכה לספור.
"תני להזכר…את מתכוונת לכרטיס שבו כתבת –
לדן, חג מולד שמח, מייפל, וזהו?" הוא מגחך.
'אז עכשיו אנחנו משחקים,' אני ממלמלת בקול.
"הוא היה בתוך המתנה שהשארתי לך מתחת לעץ לפני חג המולד." אני לא אתן לו לשבור אותי. אין לי כוונה לאמר מילה על כך שלא טרח להודות לי.
"לא הייתי מגדיר את כרטיס הברכה שלך כמתנה. אבל זה רק אני." הזלזול בקולו לא נסתר ממני.
"למרות שאני לא מבינה את כללי המשחק שלך, בוא נמשיך לשחק," אני אומרת.
"אני לא יודע מי את חושבת שאת," הוא מרים עליי את הקול.
"אני מדברת על המתנה שהונחה בתוך שקית שחורה של מיו מילאן והייתה עטופה בנייר כסף," אני עונה בשקט.
"את הזויה לגמרי. את ירדת לגמרי מדעתך. את חושבת שאני אאמין לך שאת המתנה ההיא את הבאת? את לא חושבת לרגע שהיה מצורף אליה כרטיס ברכה עם שמות כל עובדי המשרד? כמה לא מפתיע ששמך לא היה ביניהם. אני שונא שמשקרים לי," הוא אומר בכעס.
"עכשיו אני סקרנית לדעת מה היה בתוך האריזה ההיא," אני אומרת.
"מספיק מייפל. זה לא מכובד. המתנה הזאת נקנתה על ידי כולנו. את לא היית פה ולכן לא היית שותפה לה," אומר לי רון.
"ועדיין לא סיפרת לי מר סקיי מה יש בתוכה," אני מפנה אליו שוב את מבטי.
"אני לא רוצה לשמוע אותך יותר," הוא אומר לי, "עדיף שתעזבי כעת, לפני ש…"
"יותר מהכל פוגע בי שאתה מאמין שאני משקרת לך," אני אומרת, יוצאת מחדר הישיבות וניגשת לעמדה של איילין.
"אני עוזבת. יש לי בקשה אחת. תורידי את התעודות שלי מהקיר, שימי אותם בקרטון ותזרקי אותן לפח למטה. אני עם המקצוע הזה סיימתי. אין לי צורך בהן יותר.
אני משאירה את הספרייה שלי כאן. תשאלי את הבוס מה לעשות עם הספרים שלי. כפי שאמרת, אני לא אשתמש בהם יותר.
דן
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהזמנתי אותה לישיבה. מאז ליל השכרות שלי היא נעלמה. גם מחיי וגם מהמשרד. חשבתי שלפחות אחרי החגים היא תחזור.
היום היא הייתה במשרד וסיפרה סיפור הזוי על מתנה שהיא כביכול קנתה לי, על מיזכר שכביכול השאירה לי.
*
עם סיום הישיבה אני יוצא מחדר הישיבות ועובר ליד העמדה של איילין.
אני מבחין בקרטון על השולחן שלה, מציץ לתוכו ורואה בו את התעודות של מייפל. "מייפל ביקשה שאזרוק את זה לפח המיחזור," היא אומרת לי.
"תשלחי הודעה לרוי שיבוא לקחת את הקרטון עם התעודות. אם היא רוצה לזרוק אותם שתעשה את זה לא בבניין שלי," אני מורה לה.
"היא מסרה גם שהיא משאירה את כל הדברים שלה בחדרה ושבידך הבחירה מה לעשות איתם."
"אין לי עניין בדבר, תדאגי שמישהו יטפל בזה," אני עונה לה בטון חסר רגש, מסתיר את הכעס שמבעבע בי.
"אני מבקשת לדעת כמה זמן אתה מבקש הודעה מראש לפני עזיבה," אומרת איילין.
"אני לא צריך אפילו דקה אחת," אני אומר לה.
"אם כך אני הולכת," היא אומרת ומתחילה לאסוף את דבריה.
"אני לא מבין אותך," אני אומר לה.
"באתי לכאן בגלל מייפל. עכשיו כשאני בטוחה שהיא לא תחזור לפה, אין לי מה לחפש פה," היא אומרת ופונה למעלית.
אני מודה שאני המום, אבל כמובן שלא מראה לה. היא רוצה ללכת שתלך לכל הרוחות.
אני חוזר לחדרי ומסתגר בו. לא עוברות חמש דקות וקארין מתקשרת. היא האחרונה שיש לי חשק לדבר איתה כעת.
האישה הזאת רוצה שכל לילה אצא איתה, אם זה למסעדה או בילוי במועדון.
אני גבר בן שלושים ואחת. אני מבין שהגיע הזמן שאקים בית. רק מה לעשות שאיתה אני לא רואה את זה קורה? בינינו, גם במיטה היא לא מי יודע מה. לעומת זאת הדרישות שלה בלתי נגמרות.
אני עייף ממנה.
אני מתקשר לסקוט לשאול מה הוא עושה הערב. "אני יוצא למועדון," הוא עונה. שלא כתמיד הוא לא מציע לי להצטרף.
אני מעמיד פנים שלא שמתי לב. "נשמע מעניין," אני זורק לאוויר.
"זה לא מתאים הערב. אני יוצא עם …חברים של יסמין," הוא אומר לי.
'אז היא רצה לבכות לו עליי. נחשה רצינית.' עוברת לי המחשבה בראש.
בדרך כלל צעירי ניו יורק הולכים למועדון השחקים, ולכן אני בוחר ללכת הערב למועדון סופה האהוב על קארין.
הערב יורד ואני מרגיש חוסר שקט. אני כמעט מתפתה לרוקן לתוכי כוסית או שתיים, אבל ניזכר בלילה האומלל ההוא שבו נהרג ג'יימי ומתאפק.
אני אוסף את קארין מביתה ונוסע למועדון.
מייד עם כניסתנו מוקפת קארין בחברותיה שמושכות אותה לרקוד.
"תרקוד איתי?" היא שואלת כדי לצאת ידי חובה. היא יודעת שאני אף פעם לא רוקד איתה.
"לכי את, אני עייף," אני עונה לה.
"אוף, אתה כזה זקן," היא מצחקקת ומצטרפת מייד לחברותיה.
'אפשר לחשוב שאת פרגית צעירה,' אני חושב בליבי. קארין צעירה ממני בחצי שנה.
אני מתיישב בצד ומעין בתפריט. אני קולט שלא אכלתי כלום היום פרט לדגני בוקר.
אני מעיף מבט לרחבת הריקודים ורואה את קארין מקפצת בחוסר חינניות לקצב המוסיקה.
'מה אני עושה איתה?' עולה בי המחשבה.
כיוון שאני יושב לבד אני לא מתפלא כשמגיעה אליי ברונטית חמודה ומתחילה לפלרטט איתי. זה בדיוק מה שהייתי צריך.
אני כמעט שוכח שהגעתי עם קארין ורוצה לקחת את הברונטית לחדר במלון.
במקום זה אני מוצא עצמי איתה בשרותים עם מכנס פתוח. היא בהחלט יודעת איך לספק גבר.
אני מגחך לעצמי כשאני חוזר לשבת וקארין עדיין רוקדת על הרחבה בתנועות המוזרות שלה ולא רואה מה קורה לה מתחת לאף.
עכשיו אני מבין את הגברים שחיים חיים כפולים בלי להרגיש רגשי אשם.
אני מסמן למלצרית שתבוא. "אני אשמח אם תביאי לי קפה מתוקה," אני אומר לה.
חזרתי להיות מי שאני. זאב בודד וחסר רגש.
זה לא בדיוק נכון. כי כשהזין שלי היה בפיה של הברונטית דמיינתי שזאת מייפל. כך גם כשאני מסתכל על קארין ורואה לנגד עיניי את מייפל רוקדת בתנועות שיכולות להטריף כל גבר, למרות שהיא לא רוקדת באופן פתייני.
ריבר מדיסון
אני יושב בפגישה עם אריק בבית הקפה ליד הפארק.
אני מרגיש שסבלנותי פוקעת.
הוא זה שביקש שניפגש ובכל זאת הוא לא מפסיק להקליד הודעות בנייד.
אני עומד לפתוח את פי ולאמר לו שכיוון שהוא מרוכז בענייניו אני עוזב, כאשר הפעמון מעל הדלת מצלצל, מבשר על כניסתו של לקוח לבית הקפה.
אני לא גבר שמתעלף למראה נשים יפות. מסתבר שתמיד יש פעם ראשונה.
אני לא יכול להתיק את עיניי ממנה. כמה אני מודה על כך שאריק עסוק בעולמו ולא קולט מה עובר עליי.
יש לה יופי מיוחד במינו. אני מוקסם ממנה.
אני מנסה לחשוב איזה סוג של חתולה היא.
אני אסביר.
*
אימי חובבת חתולים מושבעת. אני לא זוכר מתי בית ילדותי לא היה מלא בחתולים. שלושה עשר, זה היה מספרם בדרך כלל.
אבי דווקא העדיף כלבים ואימי הסכימה שיהיו לו שלושה בלבד, 'כי טיפול בכלבים דורש יותר תשומת לב.'
"תביט עליהם,"היא אמרה לי והביטה בחתוליה במבט אוהב, “כל אחד ואחת מהם נראה שונה בתכלית. אבל לא רק. לכל אחד מהם אופי מיוחד משלו.
כך בדיוק הם בני האדם. תלמד להסתכל עליהם מבפנים.
עכשיו אני מסתכל על החתולה הזאת ומנסה ללמוד מיהי.
*
"באת בדיוק בזמן," אומרת לה המלצרית.
"הריחות כאן משגעים," היא עונה לה. אני עוצם לרגע את עיניי מקשיב לקולה.
"ארבעה קפה כרגיל ו…איזה מאפים יש הבוקר?" היא שואלת.
"כל מה שאת אוהבת מייפל," היא עונה לה.
'מייפל, איזה שם יפה יש לך אישה יפה.' אני פוקח עיניים.
"יש כרוכיות גבינה, שבלולי קינמון, בראוני שוקולד ומאפה תפוחים," מפרטת המוכרת.
"אוףףף, איך אפשר לבחור?" אומרת מייפל.
המוכרת מעיפה לעברי מבט ומחניקה חיוך.
"מה?" שואלת מייפל.
"ריבר מדיסון פה." אומרת המוכרת.
אין לי ספק שהיא קלטה את המבטים שלי לעברה של מייפל.
"מי?" היא שואלת ומפנה מבטה אליי.
אני מישיר מבט אליה. אני מודע למה שצבע עיניי עושה לנשים. מסתבר שעליה זה לא עובד אם כי היא לא מסירה מבטה ממני. היא בהחלט תופסת אותי לא מוכן.
"אני יודע שכרוכיות הגבינה והבראוני שוקולד הם המועדפים ביותר," אני אומר, "אבל הייתי מציע לך לקחת את מאפה התפוחים."
"באמת? למה?" היא שואלת.
"כי זה מה שאני הכי אוהב," אני עונה לה בחיוך.
"תתני לי שניים מכל אחד, ו…ממאפה התפוחים תתני לי שלושה. בחרתי טוב?" היא פונה אליי.
המוכרת אורזת לה את המאפים בקופסה, ומגישה לה מגש ובו ארבעת כוסות הקפה."
אני ממהר לקום, מושיט את כרטיס האשראי שלי ומבקש את המוכרת שתחייב את החשבון שלי ותצרף אליו את מה שמייפל הזמינה.
"אני לא אוהבת להיות חייבת לאיש," היא אומרת ומושיטה את כרטיס האשראי שלה.
אני מעריך את המילים שלה, אבל מאוכזב שלא נתנה לי לשלם עבורה.
"זזתי," אני אומר לאריק שמהנהן בראשו וממשיך להקליד.
"לפחות תתני לי לשאת את הדברים עבורך," אני מבקש.
מייפל מתרצה. "תודה לך ריבר מדיסון," היא אומרת לי.
"אני אצא מדעתי אם לא אדע איך למצוא אותך. תתני לי את מספר הטלפון שלך?" אני אומר לה כשאנחנו עומדים מול הדלת שעליה כתוב סטודיו סקיי.
"אתה רואה את השלט על הדלת בזמן חירום נא לפנות לטלפון..
אז הנה יש לך אותו. אתה רשאי להשתמש בו בזמן חירום." היא עונה לי.
"אין ספק שאשתמש בו בקרוב מייפל," אני עונה לה.
מייפל
ריבר מדיסון. הוא בהחלט תואם את שאני אומרת לגבי גבר אלפא, הוא לא חייב לבוא עם חליפה יוקרתית.
אני מודה שהעיניים שלו היממו אותי. הצבע שלהן, העומק שלהן ואולי האופן שבו הביט בי.
הרבה זמן לא זכיתי למבט כזה שרוצה לחקור אותי, ולא מספר לי שהוא רוצה את הגוף שלי, כמו שתמיד אני רואה מגברים.
המחשבות שלי נושאות אותי לזוג עיניים אחרות, בעלות עומק כמו של מעמקי האוקיינוס ורגש גואה.
אני מתנערת ממחשבותיי וחוזרת לחשוב על ריבר.
אני מקישה את קוד הכניסה לגלרייה כשאני שומעת התראה על כניסה הודעה שגורמת לי לחייך.
ריבר מדיסון:
נעים מאד להכירך מייפל.
נתראה בקרוב.
ריבר
