חולמת צלילים 77 ב – חוששת
סקוט
שבוע חדש מתחיל
אני מתעורר מאוחר מהרגיל, שכן חזרנו הביתה סמוך לשתיים בלילה מחגיגת הנישואים של דן ומייפל.
אני מאושר לראות את פניה השלוות של יסמין שישנה לצידי. אני מלא אהבה אליה ויודע שהמשבר שחווינו מאחורינו.
אני קם מהמיטה בתנועה איטית כדי לא להעיר אותה. היא זקוקה לשינה הזאת אחרי השבועיים האינטנסיביים שעברנו עם השהייה בבית החולים, וההכנות לחתונה של דן ומייפל.
כל כך נהניתי לראות אותה רוקדת משוחררת ושמחה.
ראיתי אותה מתלחששת עם ליאה, ואני סקרן לשמוע על מה הן דיברו. אבל בינתיים אני רוצה שהיא תישן.
אני מכין קפה, ונכנס לחדר העבודה שלי כדי לדבר עם אבי.
"איך אתה מרגיש היום?" אני שואל אותו.
"אני חייב להודות שתשומת הלב שמורעפת עליי ממך וגם מגורדון, עוזרת לי מאד. אני מרגיש מאושש לגמרי," הוא עונה לי.
"חגגנו אתמול עם דן ומייפל את יום נשואיהם. הייתה חתונה מאד מיוחדת ושמחה," אני משתף אותו.
"אני מאד שמח על החברות שלך עם דן. אני מאד מעריך אותו כאדריכל, ואני יודע שאתם באמת חברים טובים. אני מקווה שהוא לא שונא אותי על איך שהתנהגתי איתך," אומר אבא ונימה של עצב מתגנבת למילותיו.
"אני משתף אותו בכל. הוא שמח לשמוע ששוב אנחנו מדברים, והעננים שהעיבו על יחסינו פוזרו," אני עונה לו. אני עדיין לא מסוגל לומר שיחסינו חזרו להיות כבעבר.
"היכן נערכה החתונה?" מתעניין אבא.
"בבית סבו בסאות'המפטון," אני עונה לו, "זו הייתה חתונה צנועה אליה הוזמנו רק בני משפחה קרובים וחבריהם הטובים. אני חייב להודות שהיא הייתה אחת החתונות המרגשות והיפות שראיתי. האווירה הייתה שמחה, ורקדנו שעות."
"איך אתה רואה את החתונה שלך?" הוא מפתיע אותי.
"בדיוק כזו," אני עונה בלי לחשוב.
"מה דעתך שנערוך אותה בחצר ביתנו?" הוא שואל.
"אתה מדבר ברצינות?" אני שואל מופתע.
"כן סקוטי," הוא עונה לי. לאחרונה הוא מרבה להשתמש בשם החיבה שכינה אותי בילדותי, מעין הצהרה על הקירבה המחודשת בינינו.
יסמין
"הייתה לי שיחה מעניינת עם אבי. סיפרתי לו שדן ומייפל התחתנו, שכן הוא מכיר היטב את דן. הוא מאד שמח לשמוע זאת. ואז הפתיע אותי כשהציע לנו לערוך את טקס כלולותינו בגן ביתו," אומר סקוט ובוחן את תגובתי.
"איך אתה מרגיש לגבי זה?" אני שואלת.
"את יודעת שאני רוצה להתחתן איתך. אני שמח שאבי התאושש וחוזר לחיים, כך שאין לנו סיבה לדחות את החתונה שלנו," הוא עונה לי.
"לא ענית על שאלתי," אני אומרת.
"הייתי שמח לערוך את חתונתנו בגן היפה של בית הוריי. הוריי ערכו בו לא מעט אירועים, ושם גם התחתן גורדון. זהו גן עצום ויש בו מקום למספר בלתי מוגבל של אורחים," אומר סקוט.
"ואתה רוצה מספר לא מוגבל של אורחים?" אני שואלת.
"אני רוצה חתונה לא גדולה. בדיוק כמו שהייתה חתונתם של דן ומייפל," אומר סקוט, "אבל כמובן שזה תלוי גם בך."
"אם כך אנחנו מסכימים שלשנינו אין צורך בחתונה מפוארת," אני עונה, "אם אתה מתכוון לכך ברצינות אבקש ממייפל שתעזור לנו לתכנן אותה."
"יש לך בכלל ספק מתוקה שלי? אני לא יכול לחכות לרגע שאענוד על ידך את טבעת הנישואים ונהפוך למשפחה. כשאני רואה את דן וכמה הוא רגוע כעת, אני מבין שזה מה שחסר גם לי.
יש משהו בשלב הזה שבין האירוסים לבין החתונה שהוא …אני אפילו לא יודע להגדיר את זה.
'כשאתה יודע, אתה יודע,' אמר לי דן, 'ואני לא חושב שיש מה לחכות כדי לממש זאת.' את חושבת כמוני?" הוא שואל.
“ אני מסכימה איתו," אני עונה לו.
“אני רוצה לדעת שאת בטוחה. אני יודע שהיו לך בעבר… " הוא מתחיל לומר ואני מרגישה שאבן כבדה מונחת על ליבי.
“ מיום שהיכרתי אותך ידעתי שזה רק אתה," אני אומרת בקול חנוק, "אני מבינה שהרסתי את אמונך בי. אני יודעת מה אני רוצה, אתן לך להחליט מתי אתה בטוח שאני האחת בשבילך." אני משתדלת לא לפרוץ בבכי.
“אין לי ספק ברגשות שלי כלפייך, הייתי חייב לדעת שגם לך לא," הוא עונה לי, "תחליטי מתי את רוצה לקיים את טקס החתונה שלנו. כבר אמרתי לך שאגשים לך את כל החלומות."
"החלום שלי להקים איתך משפחה," אני עונה לו.
"תדברי עם מייפל," הוא אומר ובמילים האלה הופך את זה לאמיתי.
אני שולחת הודעה למייפל.
יסמין דהרמה:
הייתה חתונה מדהימה.
אין לי מילים לתאר כמה התרגשתי.
מייפל עונה לי מייד . אני מתרגשת לראות שהיא שינתה את שם משפחתה.
מייפל סקיי:
תודה יפה שלי.
עכשיו תורך!
יסמין דהרמה:
תעזרי לי לתכנן את החתונה?"
מייפל סקיי:
זו בכלל שאלה?
מייפל סקיי:
בואו לאכול איתנו.
הקייטרינג שלח לנו ארוחת בוקר שמספיקה לעשרה אנשים.
"מייפל הזמינה אותנו אליהם לארוחת בוקר," אני אומרת לסקוט.
"את בטוחה שזה בסדר? אני לא רוצה להפריע להם," אומר סקוט.
אני מראה לו את ההודעה של מייפל. "ככה בדיוק אני רוצה לראות אותך, יסמין וינסטון. אין לך מושג מה זה עושה לגבר לראות את השם של אהובתו נושאת את שם משפחתו. אני לא מבין את הנשים שמתעקשות לשמור על שם משפחתן," הוא אומר בזמן שאנחנו יורדים לדירתם של דן ומייפל.
מייפל פותחת את הדלת ומחבקת אותי. היא לבושה בחליפת ספורט, שתואמת את זו של דן.
"אז ככה זה כשמתחתנים?" אני שואלת בחיוך.
"באמת שהתכוונו לצאת לריצה, אבל אז הגיעה ארוחת הבוקר המשוקעת. התכוונתי להתקשר אלייך, אבל הקדמת אותי," היא אומרת, "דן אמר שמאחר שרקדנו אתמול במשך שעות, אז לא יקרה כלום אם היום נוריד פעילות."
"הייתה חתונה מדהימה. אני לא חושבת שאי פעם הייתי בחתונה כל כך שמחה.
אבא של סקוט הציע שנערוך את החתונה שלנו בגן בית וינסטון. תעזרי לי לתכנן אותה?" אני חוזרת על שאלתי.
"ברור שכן, זאת בכלל לא שאלה. אגב, כשליאה הביאה לי שמלות לבחור מביניהן, ראיתי אחת שאני חושבת שתאהבי," היא אומרת לי.
"אני לא יכולה לדמיין את עצמי קונה שמלה בלעדייך," אני עונה לה.
במשך השבועות הבאים מייפל מקדישה לי זמן מתי שאני מבקשת.
"אני לא מתכוונת לבחור עבורך. כל דבר צריך להתאים לשניכם. אני רק יכולה להעלות בפנייך רעיונות," אומרת לי מייפל באחת הפעמים כשהיא מבקשת ממני שאבחר, ואני מבקשת ממנה שתחליט בשבילי.
לגבי השמלה אני לא מוותרת לה ומבקשת לשמוע מה דעתה. ובכל זאת, היא מבקשת שאחווה את דעתי לפני שהיא מאשרת לי שזו בדיוק האחת שבחרה עבורי.
סקוט שמבלה את רוב יומו עם דן בענייני עובדה, הולך איתו לבחור את החליפה לחתונה. רק אז הוא מזמין את אביו לראות אותה.
"דן הזכיר לי כמה חשוב לתת לאבי להיות מעורב בהכנות. המחשבה שהוא עשה הכל לבד, מעציבה אותי מאד," אומר סקוט.
מספר האורחים לחתונה רב ממה שתכננו. בשיחה ביננו החלטנו לאפשר להורים משני הצדדים להזמין את חבריהם הקרובים.
אני יושבת עם מייפל לסדר את מפת הישיבה.
"את לוקחת את זה קשה מידי," היא אומרת לי.
"אבל רציתי חתונה אינטימית כמו שלכם," אני אומרת לה מאוכזבת.
"את שוכחת שהחתונה שלנו נקבעה זמן קצר אחרי שהוסרו מעלינו צווי איסור הפרסום. לא באמת רצינו לשתף איש בשמחה שלנו, אחרי שאנשים אכזבו אותנו בימים שהיינו מסוגרים בבית.
וגם, ואני שמחה מאד שאביו של סקוט עומד על רגליו, החסרון של חמי, אביו של דן, היה מאד בולט.
דן החזיק את עצמו, אבל אין ספק שהעובדה שאביו לא עמד לידו מתחת לחופה הורגש מאד."
*
אני נזכרת במילותיו של הכומר שהשיא את דן ומייפל, על כך שהם פקדו בבוקר את קבר אביו.
אני חושבת על מייפל שויתרה על הטיפול המלכותי שכל כלה זוכה לו ביום כלולותיה, כדי להיות עם הגבר שהיא כל כך אוהבת ליד קבר אביו.
אני צריכה להיות אסירת תודה על כל מה שיש. אז מה אם הורינו הזמין יותר אנשים ממה שתיכננו?
מה שבאמת חשוב זו הברית שסקוט ואני עומדים לכרות לעיניי כולם.
*
שישה חודשים אחרי שנערכה חתונם של דן ומייפל נערכת חתונתנו.
החברות שלי נמצאות איתי כל היום, לא נותנות לי רגע אחד להיות לבד. הן דואגות לכל דבר, ואני מתמסרת להן בהנאה.
"תזכרי," אומרת לי מייפל כשאנחנו מגיעים לבית משפחת וינסטון, "שלא משנה מה יקרה היום, סקוט נמצא שם איתך. אני בטוחה שזה יהיה אירוע מושלם בדיוק כפי שחלמת. כולנו מתרגשים בשבילכם."
שלושה חודשים עברו חודשים בהם חזרנו לשגרה.
את ניהול הסטודיו העברתי למורות האחרות, ואני מרוכזת כעת בהכנת מהלכי השיעורים לאחר שחתמתי על חוזה עם האוניברסיטה כמרצה.
כבר כמה ימים אני מרגישה בחילה בבוקר, אבל מפחדת לערוך בדיקת הריון.
סקוט נכנס לחדר האמבטיה ורואה אותי רוכנת מעל האסלה ומקיאה.
"את בסדר?" הוא שואל אותי מודאג.
"אני חושבת ש…" אני עונה לו ומביטה עליו.
הוא פותח את המגירה מתחת הכיור ומגיש לי מקלון לבדיקת הריון.
"אני מפחדת," אני אומרת לו.
"אני איתך מתוקה," הוא אומר לי ברוך.
"ומה יקרה אם…" אני שואלת בקול רועד.
"תראי שיהיה בסדר," הוא אומר, "בואי נעשה זאת יחד."
אני עושה את הבדיקה ומגישה לו את המקלון. אני לא מעזה להסתכל.
"אני מרגיש שהפעם זה יהיה בסדר. את רגועה יותר, ואני אשמור עלייך ועליו," הוא אומר לי ומלטף את ראשי.
"אתה תהיה מאוכזב אם אני לא בהיריון?" אני שואלת. אני יודעת כמה הוא רוצה כבר להיות אבא.
"אבל את כן מתוקה. שני פסים כל כך ברורים אינם מותירים מקום לספק," הוא עונה לי.
הלב שלי משתולל מרוב אושר. כל כך פחדתי שלא אוכל להרות אחרי ההפלה שעברתי.
"אני יכולה לספר למייפל?" אני שואלת אותו נרגשת.
"בוודאי. אני בטוח שהיא מאד תשמח לשמוע," הוא עונה לי בבטחון.
אני מתקשרת למייפל, אבל להפתעתי הטלפון הנייד שלה לא עונה.
"היא לא עונה. זה ממש לא מתאים לה," אני אומרת.
"אני בטוח שיש לכך הסבר. אני אתקשר לדן," הוא אומר לי.
סקוט
השארתי את הטלפון הנייד בטעינה במשרד שלי ואני ניגש להביא אותו. גם דן לא עונה לי, מה שנשמע לי מוזר ולכן אני שולח לו הודעה.
סקוט וינסטון:
בוקר טוב.
תתקשר כשתוכל.
כעבור כרבע שעה דן מתקשר.
"איפה אתם?" אני שואל, "יסמין חיפשה את מייפל, וגם אתה לא ענית. דאגתי לך."
"אנחנו בבית חולים. מייפל בהיריון. היו לנו תאומים ואחד לא שרד. הרופאה הודיעה לנו כעת שהעובר בסדר, אבל מייפל צריכה להישאר להשגחה. אני אמסור לה שיסמין חיפשה אותה," מבטיח דן.
אני נכנס לחדר השינה ומתלבט איך לספר ליסמין מה שקרה, כאשר הטלפון שלה מצלצל.
"קוקי אני בהיריון!" כך עונה יסמין לטלפון, "כל כך פחדתי שאתקשה להיקלט."
כיוון שהיא מתלבשת הרמקול פתוח.
"איך אני מתרגשת בשבילך," אומרת בשמחה מייפל, "לא היה לי ספק שאת תהיי בהריון. את תהיי אימא נהדרת."
אני ממתין לשמוע אם מייפל תספר לה מה קורה, אבל היא נמנעת מלספר.
"הרגשתי כל כך כשלון בשל אובדן התינוק." אני מקשיב למילים. אני שמח שהיא מדבר בגלוי על הכאב שלה עם מייפל, כיוון שאני יודע שמייפל תדע להרגיע אותה.
"אני יודעת כמה האובדן כואב לך, אבל אל תקחי עלייך את האשמה. הפלה היא תוצאה של הריון שלא מתפתח כפי שצריך," אומרת לה מייפל ואני חושבת כמה כוחות נפש היא צריכה שיהיו לה כדי לנהל את השיחה הזאת כעת, ואיך היא שמה את יסמין במקום הראשון.
"זה קרה בגללי, בגלל איך שהתנהגתי," אומרת יסמין ואני מבין שהיא לא באמת החלימה ממה שקרה.
"ג'סי, את צריכה לצאת מהמקום הזה של רגשי האשמה ולהתרכז בשמחה על כך שנוצרים בך כעת חיים חדשים," אומרת מייפל, "אני יודעת שעברת אירוע לא פשוט, אבל את לא לבד. יש לך את סקוט שמאד אוהב אותך. דברי איתו, תשתפי אותו בכאב שלך, בפחדים שלך.
את זוכרת את ההבטחה שלכם זה לזו כשנישאתם? …בימים טובים, בימים רעים, בחולי ובבריאות…
המילים האלה לא נאמרות סתם. הן שבועה והבטחה של בני הזוג להיות זה לצד זו בכל מצב. סקוט לא אמר לך אותן סתם, הוא הביט בעינייך, אחז בשתי ידייך והבטיח לך זאת.
אמנם האישה נושאת את התינוק ברחמה, אבל הוא תוצר של מעשה אהבה של שניכם. גם הוא חווה את האובדן ויכול להבין אותך. אל תסגרי בפניו, תדברי איתו."
אני מרגיש כמה קשה למייפל לדבר. אני מעריך את העובדה שהיא לא מדבר על עצמה כעת.
"אני פה בשבילך," אני אומר ליסמין כשהיא מסיימת את השיחה, "את יכולה לדבר איתי על הכל. את זוכרת שאמרת שתעשי זאת?"
"אני רוצה להיות חזקה בשבילך," היא אומרת לי בדמעות.
"את לא פחות חזקה בעיניי אם את מראה לי את הכאב שלך. עברת הרבה בשנה האחרונה. אני מבקש שלא תהססי לדבר איתי על כך.
קשרתי את גורלי בשלך, אנחנו משפחה כעת. את כבר לא 'רק' חברה שלי. את ואני זה לנצח.
החיים מלאים בעליות ומורדות, ואת כולם נצעד יחד, יד ביד, זה לצד זו."
שלושה חודשים עברו…
"ההריון מתפתח יפה. אני מרוצה מכל הבדיקות," אומרת ד"ר הדסון, "את נראית טוב, ואני שמחה לראות שאת רגועה. עכשיו כשאת בשליש השני של ההריון את יכולה להיות רגועה. את רוצה שאגלה לך מה את נושאת ברחמך?"
מרגע שנודע דבר הריונה של יסמין הייתי כולי מרוכז רק בה. לרגע לא עצרתי לחשוב על החיים המתהווים בה. ברור שאני רוצה הוא שיוולד לנו תינוק בריא, אבל מה בסתר ליבי את מקווה שיוולד לנו?
מחשבותיי נודדות ואיני מרוכז במה שנאמר בחדר. לפני שאני מצליח להחליט מה הייתי מעדיף, אני מבין שיסמין מדברת אליי. אני מסתכל עליה.
"אתה שמח שזה בן?" שואלת שוב יסמין ומחזירה אותי למציאות.
'אז זה בן!' הלב שלי מחסירה פעימות, 'אני עומד להיות אבא לבן!'
אני רוצה לענות ליסמין, אבל הראש שלה כבר במקום אחר. היא מבקשת שאביא לה את הטלפון הנייד. אני בטוח שהיא עומדת לצלם את המסך של מכשיר האולטראונד, אבל הייתי כבר צריך לדעת שזה לא מה שעבר לה בראש.
יסמין נכנסת לווצאפ ומקלידה הודעה בקבוצה.
יסמין וינסטון:
סיימתי את הביקור במרפאה למעקב היריון.
כל הבדיקות בסדר גמור.
זה בן!
אוהבת, ג'סי.
אני מסתכל על פניה הקורנות מאושר של האישה שלי, ומרגיש מאושר.
"למה אתה מחייך?" שואלת יסמין.
"את יודעת כמה חלמתי לראות את השם שלך צמוד לשם משפחתי?" אני עונה לה, "זה מראה לי שאני לא חולם, שזה אמיתי.
אני שמח שאת בסדר ושהבן שלנו בסדר. וכן, זה משמח אותי שזה בן. אני יכול לדמיין אותו משחק עם הבן של דן ומייפל. אני בטוח שהם יהיו חברים הכי טובים בעולם. בדיוק כמו דן ואני, בדיוק כמוך וכמו מייפל.
מייפל סקיי:
יפה שלי! אני כל כך מתרגשת.
בסופו של דבר זה נשמע הגיוני.
אני בטוחה שהבן שלנו והבן שלכם יהיו חברים טובים.
בדיוק כמו דן וסקוט, בדיוק כמוך וכמוני.
אוהבת, מייפל
"לפעמים אני נשארת חסרת מילים, כשאתה ומייפל אומרים לי את אותן מילים," אומרת יסמין.
"כיוון שגם אני כמוה, מכיר אותך היטב," אני אומר והיא ממהרת להאסף לחיבוק שלי.
"אתה האדם הכי יקר לי בעולם," היא אומרת, "אתה חושב שאני אהיה אימא טובה?"
"את בלתי אפשרית. ממתי נעשית כזאת דאגנית?" אני שואל אותה.
"הזהרתי אותך שאישה הריונית היא…" אני לא נותן לה לסיים את המשפט.
"את מדברת יותר מידי," אני אומר לה ומנשק אותה נשיקה מלאת אהבה, כזו שמשכיחה ממנה הכל.
