חולמת צלילים (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 43 – נותן את ברכתו

on
ינואר 19, 2023
סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט

כשביקשתי ממנה לעבור לגור איתי חשבתי כמה אני רוצה אותה לצידי. לא חשבתי כמה הגוף שלי מתגעגע אליה.

כאשר הגיע הערב, הרגשתי שהיא חזרה הביתה. כאילו שזה מה שאמור לקרות. כלל לא תיכננתי להתחיל את הערב איתה במיטה.

הנשיקה בינינו, שהתחילה כנשיקה תמימה, סחפה את שנינו והבעירה בנו את האש.

אני מוביל אותה לחדר השינה שלי, פושט ממנה בדרך את בגדיה, היא עוזרת גם לי להתפשט, ומשם הדרך למיטה קצרה.

"לא ידעתי כמה זה חסר לי עד עכשיו," אני אומר לה.

הייתי כל כך עסוק במלחמות שלי עם אבי, ובמסע שלי לקראתה, שכיביתי את הצורך הזה לפורקן גופני.

גם יסמין נראית לי חסרת סבלנות.

אני מנשק את עורה, מהצוואר כלפי מטה, אבל היא מושכת אותי אליה, רומזת לי שאין לה צורך כעת במשחק המקדים, אלא היא רוצה כבר להרגיש אותי בתוכה.

הכל מרגיש לי כל כך נכון, כל כך מדוייק ואני טובע בים התשוקות שסוחפות אותי.

אני עוצם עיניים מרוב עונג ופוקח אותן כדי לראות כמה היא קרובה. הפנים שלה זורחות באור מיוחד. היא נושכת שפתיים וגונחת. היא מדברת אליי ללא מילים, נותנת לי להרגיש שאני מענג אותה. הפורקן  שלי מגיע מייד אחרי שלה.

דווקא ברגע האינטימי הזה אני חושב על מה שחוויתי עד היום. הכל היה כל כך טכני, חסר ריגוש ממשי.

"אני מאושר," אני אומר לה וטומן במילים האלה את כל הרגשות שעוטפים אותי כעת.

"גם אני," היא עונה לי, "יש בך את כל מה שאני זקוקה לו. אני מרגישה כל כך שלמה."

לאחר מקלחת קצרה אנחנו הולכים לאכול. אני מביט על יסמין בזמן שהיא עורכת את השולחן וחושב לעצמי כמה זמן בזבזתי עם פיית'. הייתי שקוע במגדלים שלא ראיתי כמה מערכת היחסים שלי איתה ריקה מתוכן.

"כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות," אני מהרהר בקול.

"על מה אתה מדבר?" שואלת יסמין ורק אז אני מבין שאמרתי בקול את מה שאני חושב.

"חשבתי על מערכת היחסים הקודמת שלי וכמה היא שונה ממה שיש בינינו. כנראה שלא חשבתי שיכול להיות אחרת.

לפעמים אתה כל כך שקוע בשיגרה שאתה לא עוצר לחשוב האם כך היא אמורה להיות. אני מודה שהיה לי נוח שהיא לא גרה איתי, שיש לנו חיים נפרדים.

איתך זה כל כך שונה. אני לא רוצה להיות רחוק ממך. אני יודע שלכל אחד מאתנו יש קריירה משלו וזה בסדר שיש לכל אחד מאתנו מרחב משלו, אבל זה מתוך רצון לבנות את עתידנו, לא מתוך הצורך להיות בנפרד, וזה עושה את כל ההבדל.

אני לא זוכר שעצרתי אי פעם לחשוב עליה במהלך היום, מה שאיני יכול לאמר עלייך. את לא עוזבת את מחשבותיי. אני מוצא את עצמי בין פגישה לפגישה חושב מה את עושה כעת, האם יש לך יום טוב.

אם תשאלי אותי מה היא עשתה כל הימים אין לי מושג. אני מבין שאני יודע הרבה יותר עלייך מהסיבה הפשוטה שאותך אני באמת אוהב."

*

יסמין

נעים לי לשמוע את המילים שלו, לדעת שמה שאני מרגישה הוא לא רק שלי.

אני יכולה לשבת לידו ולא לחפש על מה לדבר, אלא פשוט להיות יחד ולהרגיש שנעים לי.

אנחנו יושבים בסלון, כל אחד עם המחשב שלו, עוסקים בעבודה שלנו.

הנייד שלו מצלצל.  

"דן בא להביא לי את התיק של הלטינה," הוא אומר.

"אני יכולה לעבוד מחדר אחר אם אתה רוצה," אני ממהרת לאמר.

"הוא לא ישאר כאן הרבה. רק כמה דקות," הוא אומר ומחבר את המחשב שלו למסך הטלוויזיה.

מראה המועדון השרוף ממלא את המסך ומעביר בי צמרמורת. כל הזכרונות מהשנים שלנו במועדון צפים לנגד עיניי.

אני לא מקשיבה לשיחה ביניהם, אבל מעיפה מידי פעם מבט למסך. כאשר עולה התמונה של הכניסה למועדון ממגרש החניה אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי ועיניי מתמלאות דמעות.

אני כנראה מתייפחת בקול כיוון שסקוט ממהר לחבק אותי. "קשה לך לראות את התמונות של המועדון השרוף?" הוא שואל, "זה מעלה בך זיכרונות?"

"אתה לא מבין?" אני אומרת בדמעות, "כאן בדיוק ארע הירי. כמעט איבדנו אותה שם."

"את מי כמעט איבדתם מתוקה," הוא שואל ברוך.

"אתה לא יודע," אני ממלמלת וניזכרת שהעניין לא פורסם.

אני מוחה את דמעותיי ומנסה לשלוט בסערת רגשותיי.

"שתפי אותי," הוא אומר והמבט שלו מראה לי שבאמת איכפת לו.

"מייפל. פה ירו עליה. הגיבורה הזאת ניסתה להגן בגופה על אחד השותפים למרות שכבר הייתה פצועה ואיבדה דם רב. היא הגיעה לבית החולים מפרפרת בין חיים ומוות. לא ידענו אם היא תחיה," אני אומרת ושוב מציפות את עיניי דמעות.

"היינו לצידה יום ולילה בטיפול נמרץ. זו הפעם הראשונה בחיי שידעתי מהו פחד. אני לא יודעת איך הייתי שורדת את זה אם משהו היה קורה לה."

"לא סיפרת לי," הוא פונה לדן.

אני מביטה על דן ורואה את פניו הקפואות. "איש לא אמר לי דבר."

"מייפל הגיעה ללטינה אחרי שעזבה את העבודה אצלך. היא הספיקה לספר לנו ששלחה לך מכתב התפטרות לפני שניגשה למועדון להתעמת איתם בקשר למה שאמרו לך עליה. לכן לא ראינו צורך לספר לך על כך."

"אני עניתי לה מייד שאני לא מקבל את ההתפטרות שלה," אומר לי דן בשקט.

"מה שהציל את חייה הייתה העובדה שהתיק שלה היה מוצמד לגופה והכדורים חדרו את הטלפון, הטבלט והמחשב ושם הם נעצרו. כל האישפוז שלה לא היה לה טלפון ולכן לא ידענו שענית לה.

ביום שהיא השתחררה הבאנו לה טלפון חדש והיא קראה את ההודעה שלך מאותו יום.

היא הגיעה ישר מבית החולים אליך ואתה לא רצית לדבר איתה.

זה ממש לא ענייני ואני לא יודעת למה אני נסחפת לשיחה הזאת. אני מצטערת. התמונות עוררו בי זיכרונות כואבים. אני שמחה שלקחתם על עצמכם לשקם את המקום. רבים מצעירי ניו יורק ישמחו שהמועדון יוקם שוב."

אני קמה מהספה והולכת להכין קפה. אני מוזגת קפה לסקוט ושואלת את דן מהמטבח האם הוא רוצה לשתות.

"באתי רק להביא לסקוט את החומר," הוא אומר ועוזב.

"אני מצטערת, לא התכוונתי…" אני לא יודעת מה לאמר.

"זה בסדר מתוקה. לו ידעתי מה עבר עלייך לא הייתי מקרין את התמונות על מסך הטלוויזיה," הוא אומר.

"כיוון שמייפל לא שייכת לבעלי המועדון השמיטו את שמה. היא הייתה שם באמת במקרה," אני ממהרת לאמר.

אני מקווה שמייפל לא תכעס עליי שסיפרתי. אני  מחליטה להתקשר אליה. מהשיחה אני מבחינה שלא נאמר לה דבר ומחליטה להניח לנושא.

"רציתי לדבר איתך על משהו," היא אומרת לי בפנים רציניות. אני חייב לשלוט בעצמי שלא תראה מה אני מרגיש.

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

"מייפל עוברת תקופה לא פשוטה. חשבנו שכאשר יחתם הסכם הגט שלה היא תוכל להמשיך הלאה. העניין הוא שהאקס שלה כל הזמן מחפש תרוצים להציק לה.

גם כך היא באה עם מטען לא פשוט.

למעשה כל אחת מארבע החברות עברה שנה לא פשוטה והחלטנו לצאת יחד לחופשה מחוץ לעיר. מה שזה אומר שאני לא אהיה כאן בתקופת החגים.

כשהתחלנו לרקום תוכניות העניינים בינינו, בינך לביני, לא היו ברורים. לא האמנתי שהם יתגלגלו כל כך מהר ויבנו כפי שניבנו.

מה שאני רוצה לאמר הוא שאני רוצה לקבל את ברכתך לנסוע איתן," אני מביטה עליו בחשש.

"כמובן שהייתי מעדיף לבלות איתך את החגים, אבל אני מבין כמה זה חשוב לך. יש לנו חיים שלמים להיות יחד. אני מבטיח לחכות לך," הוא עונה לי.

"אתה לא כועס?" אני לא מתאפקת ושואלת, "אתה יודע כמה אתה חשוב לי."

"לא מתוקה שלי. אני גאה בך במי שאת. אני רואה את הקשר ביניכן וזה מרגש אותי. את סיפרת לי כמה מייפל תומכת בך, חשוב שכעת תתמכי בה.

אני לא מרגיש בתחרות עם אף אחד או אחת. אני בטוח היום במקום שלי אצלך," הוא אומר לי ומביט בי באהבה.

"אני מבטיחה לך שאין לי כוונה לבלות עם גברים. אף אחת מאתנו לא רוצה את זה ולכן אירלנד בחרה לנו מקום מבודד עם חוף פרטי," אני ממהרת להוסיף.

"את תסכימי שאשלח לך הודעות?" אני שואל.

"ברור, כמה שתרצה. אני מבטיחה לך שאשלח גם."

"כולן ביקשו אישור מהגבר שלהן?" הוא שואל בסקרנות.

"אני היחידה שבזוגיות," אני עונה לו, "למעשה דיברנו שנתנתק מהניידים, אבל המצב כעת שונה עבורי."

"ומייפל?" האופן שהוא מביט בי מראה לי שהמחשבה שעוברת לי בראש, עברה גם לו.

"אני לא יודעת מה לאמר לך. כשאני רואה את דן ואותה יחד נדמה לי שהכל בוער מסביבם, ואז אני מגלה שטעיתי. אולי אתה יודע משהו שאני לא."

אני לא באמת מצפה ממנו שיענה לי, אלא רק משתפת אותו במה שאני חושבת.

אנחנו חוזרים כל אחד לעניניו. סקוט שוב מתרכז בפרוייקט שלו ואני יושבת לכתוב כמה מיילים.

הניידים שלנו מתריעים על כניסת הודעה בו זמנית,

והסמל המוכר של מחשקי הבקבוק לחוף האוקיינוס ממלא את המסך.

קבוצה יקרה,

אני יודע שזה לא היום הרגיל שלנו,

אבל נוצר מצב שהאולם ליד האוקיינוס פנוי.

רוצים להיפגש?"

אנדרה,

מנהל משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס

 "מה יהיה אתנו כעת?" שואל סקוט, "המשחק הוא לרווקים בלבד."

"דיברתי עם אנדרה על כך. הוא סיפר לי שהעלה את הנושא לדיון בהנהלה כיוון שברור לו שבקבוצה שלנו נוצרו זוגות. הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר עלינו," אני עונה לו.

"אני שמח לשמוע. ברור לך שהגעתי למשחק בגללך, אבל אני מודה שאני נהנה מהשיחות. יש להן אופי אחר.

זה מפליא שדווקא כשאנשים יושבים זה מול זה בפנים גלויות הם משתפים יותר, הם לא מעמידים פנים, אלא מדברים בכנות," אומר סקוט.

אני מתקשרת לטסה. "את באה למשחק?" אני שואלת אותה.

"שמת לב שמייפל לא מופיעה ברשימת המשתתפים?" אני מופתעת וממהרת להכנס לצ'אט.

"היא הבטיחה לי שלא תעזוב," אני אומרת לה.

"מסתבר שהיא עזבה. ברור לך למה. אני לא חושבת שאנחנו צריכות ללחוץ עליה," אומרת טסה.

"מעניין שאנדרה לא אמר לי כלום. דיברתי איתו לפני כמה דקות ושיתפתי אותו בכך שאנחנו יוצאות לחופשה. הייתי חייבת שידע שכן שלוש מתוכנו תעדרנה. אני תוהה למה לא אמר לי מילה," אני אומרת לטסה.

"בואי נחכה עם התשובה ונראה מה קורה. אם מייפל עדיין בקבוצה היא תגיב," אומרת טסה.

בעוד אני חושבת עם הרגש כשמדובר במייפל, טסה היא לא פעם קול ההגיון, למרות שהקשר בינה לבין מייפל קרוב לא פחות.

"רוצה לשמוע סוד?"היא שואלת.

"נו, זאת בכלל שאלה?" אני שואל בסקרנות.

"תבטיחי שאת לא מגלה," היא מתגרה בי.

"טסה!" אני אומרת, אבל מבינה שהיא צודקת.

אני דווקא יודעת לשמור סודות, קשה מאד לחלץ ממני סוד שהופקד בידיי… אלא אם כן מדובר במייפל.

כשאני ניזכרת שנתבקשתי לא לספר לה משהו,  זה בדרך כלל מאוחר מידי.

"אני מבטיחה," אני ממהרת לאמר לפני שטסה תתחרט.

"יצרתי בושם מיוחד ליום הולדתה. קראתי לו מיי, כפי שאנחנו מכנות אותה לפעמים. יש לו ריח עדין מאד אבל עדיין, איך אגדיר זאת, פתייני משהו," היא אומר במבט מהורהר.

אני פורצת בצחוק, "פתייני? מייפל?"

"זהו שאני לא מצליחה לדייק. נו באמת, את אמורה להבין. את רואה איך גברים נמשכים אליה בלי שהיא תעשה משהו מיוחד. היא נראית ילדונת תמימה כזאת ועדיין מאד מושכת", היא מתפתלת בניסיון להסביר לי מה עבר לה בראש.

"תנסי להסביר לי," אני מבקשת עם ההגיון של מדענית שלי, "למה זה דומה למשל בריחות של בשמים לגבר."

"אין ספק שזאת בת הזוג של הצייד הצפוני," היא עונה מייד ללא היסוס.

"הזיכרון של ריח גופה הוא שמושך אותו חזרה הביתה אחרי שכיתת את רגליו בשלג ובקור כדי למלא  את המזווה באוכל שיספיק לימי החורף הקפואים.

רק אז הוא זוחל מתחת לשמיכה שהיא תפרה מעור האיל הצפוני, נושם את ריח המיי שלה. עכשיו סוף סוף הוא יכול להרפות, ולהרדם מאושר."

אני חושבת לעצמי כמה לכל אחת מהחברות, ואני ביניהן, יש עולם קסום משלה שלא תמיד מובן לאחרות.

אני מביטה על סקוט שיושב סמוך אליי, עיניו שקועות בתוכנה שלו, בשרטוטים ובטבלאות. הוא מרוכז בהם אבל פניו שלוות.

הוא מרגיש שאני מסתכלת עליו ומרים מבטו אליי. "מה מתוקה?" הוא שואל, "רצית לאמר משהו?"

"רציתי לאמר לך כמה אני אוהבת אותך ושמחה שהכנסת אותי לחייך," אני אומרת לו את מה שאני מרגישה.

"זה מה שקבע גורלנו, ואני מודה לו על כך. אני באמת בסדר עם זה שאת נוסעת. אני לא אעמיד פנים שלא אתגעגע אלייך בטרוף, אבל אני יודע שזה מה שאת זקוקה לו כעת. עוד נרקום הרבה חוויות יחד רק שנינו."

"סקוט, אם לא הייתי בטוחה ברגשות שלך כלפיי, לא הייתי נוסעת.

יש סיבה נוספת שבגללה בחרנו לנסוע דווקא עכשיו. מייפל תחגוג את יום הולדתה העשרים וחמש. היא הצעירה מכולנו.

ידוע לנו שמתוכננות כמה מסיבות ענק לכבודה בעיר, אחת מהן היא של בעלה לשעבר .

הנכם מוזמנים ליום הולדתה של אישתי היפה, כך הוא כתב בהזמנה ששלח לכולם. אתה קולט איזה הזוי הוא? ברור לכולם שהיא לא תחזור אליו.

כמובן שמיהרו לספר לה על כך והיא ביקשה שנרחיק אותה מניו יורק.

היא אמרה שלפחות ביום הולדתה מגיע לה להיות מי שהיא. לפחות אז היא לא רוצה לחייך לכולם גם כשאין לה חשק לחייך בכלל."

"אני מבין נכון? רק ארבעתכן נוסעות?" הוא שואל.

"בדיוק כך. היא לא רוצה שאף אחד יהיה איתה פרט לנו. אחרת הייתי מבקשת ממך לבוא," אני מאשרת לו.

"זה עצוב לא? התרשמתי שהיא תמיד מוקפת אנשים שאוהבים אותה," הוא אומר.

"אני עדיין לא מכירה אותך סקוט. אין לי מושג כמה חברים יש לך. אני יכולה לספר לך שרק את מייפל, טסה ואירלנד אני מחשיבה בתור חברות אמת שלי.

אתה צודק. מייפל תמיד מוקפת אנשים. הרבה גברים מחזרים אחריה.

'הם רוצים ממני רק דבר אחד,' היא אמרה לי פעם, 'עדיין לא נולד הגבר שאוהב אותי באמת.'"

"אני לא בטוח שהיא צודקת. אולי זאת הבעיה, שהיא לא רואה את דן.  אין לי ספק שיש לו רגשות כלפיה, גם אם הוא מעמיד פנים שלא. אחרת אי אפשר להסביר…טוב לא משנה. זה לא ענייני," הוא ממהר להוסיף.

שוב מאיר את המסך הסמל של משחקי הבקבוק.

קבוצה יקרה,

בגלל מיעוט משתתפים לא יתקיים המשחק.

בשל החגים יעדרו כמה מחברי הקבוצה מהעיר. אני מבקש מכם להצביע.

  1. מעוניין להוסיף חברים חדשים לקבוצה ולהשתתף במשחק.
  2. מעוניין לצאת לשבועיים חופש.

מצפה לשמוע מכם.

אנדרה, מנהל הקבוצה

משחקי הבקבוק לחוף האוקיינוס.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם