חולמת צלילים (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 40 – שיעור ראשון

on
דצמבר 29, 2022

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

אני מרגישה שאני נושמת שוב.

סקוט לא חוסך ממני מילות אהבה. הלב שלי שוב מלא והגוף רגוע.

זה מדהים איך כל אחד מאתנו חשב שעליו לפתור קודם את הבעיות האישיות שלו לפני שיהיה פנוי להכניס אהבה לחייו, כשבעצם האהבה היא שנותנת לנו את הכח לעמוד מול כל הקשיים.

אני מאושרת שסקוט עשה את הצעד הזה לקראתי.

אם בעבר חשבתי שיקח זמן עד שאסכים לגור עם מישהו, זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. ברור שאני רוצה לבלות איתו כל רגע פנוי, ולשנינו אין הרבה כאלה כעת כשאנחנו מתחילים לבנות את עצמנו מחדש.

"אני הולך להפגש עם דן. הוא תמיד עוזר לי לחשוב בצרה בהירה יותר. הוא מלווה אותי מרגע שהתחיל המשבר עם אבי.

אני מבין שהגיע הזמן שאקים משרד בצורה מסודרת. אני לא יכול לבנות עסק ולהסתמך על עצמי.

לשמחתי כבר יש לי פרוייקט ראשון משותף עם דן.

אני מבטיח לך שיש לי מספיק מזומנים גם אם לא אעבוד," הוא אומר לי.

"אני לא חוששת. אל תשכח שגם אני אתחיל להתפרנס בקרוב. השם שלי נישא ברוח. אני רק צריכה להיות מוכנה עם הסטודיו."

"איזה כייף שיש לי אותך," הוא אומר לי ואני רואה שהעננים שהיו בעיניו התפזרו. הוא נראה רגוע יותר.

סקוט הולך להפגש עם דן ואני מתקשרת למייפל.

"אנחנו יחד," אני אומרת לה מייד כשהיא עונה.

"אני יודעת," היא עונה מייד.

"אני מתכוונת לכך שאני עוברת לגור איתו. תמיד אמרתי שאקח את הזמן עד שזה יקרה. אני יודעת שזה הדבר שהכי נכון לי," אני אומרת בנשימה אחת.

"ג'סי תנשמי," אומרת לי מייפל בקול רגוע, "אני שמחה שאת מקשיבה ללב שלך ולא נלחמת בו עם ההגיון.

ראיתי איך הוא מתנהג איתך ואני יודעת שהוא מוכן לזוגיות איתך. הוא מאד אוהב אותך. אני מקווה שהפעם תתמסרי לאהבה שלו.

אם יש לך ספק בקשר למשהו דברי איתו. אל תשמרי בלב ותנתחי את זה עם השכל.

עוד תגלי שהרבה דברים הם פרי דמיוננו ולמעשה הם הרבה יותר פשוטים במציאות."

"את מדברת עליי או עלייך?" אני לא מתאפקת ושואלת.

"ברור שעלייך. אני לא בזוגיות ואת יודעת את זה," היא עונה לי מופתעת.

"אני רק אומרת שגם את צריכה להרגיש עם הלב ולא לנחש מה מישהו מרגיש," אני אומרת לה.

"אין לי מושג על מה את מדברת," היא עונה בטון רציני, ואני תוהה האם אני רק מדמיינת שקורים דברים בינה לבין דן.

"איפה את?" אני שואלת."אני בסטודיו. אנחנו עובדים על מצגת למועדון השחקים. אנחנו ממש לקראת סיום. בקרוב נוכל לקבוע תאריך," היא עונה.

"יש לך זמן בשבילי?" אני שואלת.

"תמיד," היא עונה.

"אם כך אני בדרך. סקוט הלך לישיבה," אני אומרת ומתארגנת לצאת.

אני שולחת הודעה לסקוט שאני הולכת לסטודיו.

הוא מתקשר מייד. "חכי לי אני כבר מגיע," הוא אומר.

אני ניגשת לעמוד ליד החלון הגדול. עיניי לא שבעות ממראות העיר מהקומה הגבוהה הזאת.

אני מרגישה פתאום געגועים לסקוט, הוא חסר לי. אין לי מושג איפה דן גר ולכן איני יודעת מתי הוא יגיע.

אני שקועה במחשבות כשזרועות חמות עוטפות אותי. אני מרגישה את האהבה שלו זורמת אליי. "היית שקועה כל כך בשלך שלא שמעת אותי בא," הוא אומר לי.

"אני לא יכולה להאמין כמה יפה העיר. היא תמיד נראית לי מלוכלכת ומאיימת. מה שהכי משמח אותי שרואים מכאן את המים. אני יכולה לדמיין אותנו יושבים פה שעות ומסתכלים על ההדסון."

"אני שמח לשמוע. בימים לא פשוטים זה בדיוק מה שעשיתי. זה מאד הרגיע אותי," אומר סקוט, "אבל יותר מזה משמח אותי שאת רואה את העתיד שלנו."

הוא מסובב אותי אליו ומנשק אותי נשיקה ארוכה.

הוא אוחז בידי ומוביל אותי למשרד שלו. "הנה מפתח לדירה וזה לרכב שלי. אני נשאר כאן היום. בערב ניסע לדירה של מייפל כדי שתארזי בגדים, ונביא את הרכב שלך לכאן.

תשלחי לי את הכיתוב על לוחית הזהוי של הרכב שלך ואוציא לך אישור חניה קבוע. הרכב שלי חונה בחניה מספר ארבע, שלך יהיה בחמש."

אני נפרדת ממנו בנשיקה ונוסעת לסטודיו.

אני לא מאמינה למראה עיניי. הסטודיו שלי מרוהט כולו, ועל החלונות מורכבים וילונות.

רוי עומד עם עובד נוסף מול הקיר הריק, תמונה בידו והם מחשבים את המרחק היכן לתלות אותה. אני ניגשת ומציצה על התמונה ורואה בה אותי רוקדת.

אני מסתכלת על האחרות שכבר תלויות על הקיר. אני כל כך מתרגשת כשאני מבינה שמייפל לקחה תמונות שצילמה אותי והפכה אותן לפוסטרים שנתלו על קיר הסטודיו שלי.

על כל התמונה יש כיתוב . על זו שרוי אוחז בידו כתוב- רקדנים לא צריכים כנפיים כדי לעוף.

"מייפל השקיעה את הלב שלה כדי להפוך את הסטודיו שלך למקום יחודי. אף פעם לא ראיתי אותה כך, למרות שכל מה שהיא עושה הוא מופלא בעיניי," אומר לי רוי שמבחין בהתרגשות שלי.

"בואי תראי את אזור ההמתנה," הוא אומר ומוביל אותי מחוץ לאולם הסטודיו.

"בחיים שלי לא ראיתי סטודיו יפה כל כך," אני אומרת חנוקה מדמעות.

"למה את בוכה ג'סי," אומרת מייפל שמפתיעה אותי מאחור.

"אני כל כך מתרגשת מהסטודיו," אני אומרת לה חנוקה.

"הבטחתי לך שיהיה לך את הסטודיו היפה ביותר בעיר," היא עונה לי, "כשתתפני תבואי לסטודיו לעיצוב. הכנו לך כמה דוגמאות לדפי פרסום. הייתי רוצה שתבחרי מה שאת רוצה ונשלח אותן לדפוס."

צלצול בדלת הכניסה מקפיץ אותי ואני מסתובבת לראות מי זה.

"זאת נטלי," אני אומרת למייפל בהתרגשות  וניגשת לפתוח לה את הדלת. עוד לפני שאנחנו נכנסות היא מתפעלת מהכניסה והציורים על הקיר.

 "אני מבטיחה לך שאת עומדת להתעלף כשתראי את הסטודיו," אני אומרת לנטלי ומובילה אותה לדלת הכניסה לסטודיו.

היא עומדת המומה בפתח ומסתכלת מסביבה.

"הרעיון למכור בגדי בלט ונעליים הוא גאוני," היא אומרת ורק אז אני שמחה לב שחלון הראווה בכניסה כבר מלא בדוגמאות.

"אני מבקשת שתביאי לי תמונות שלך ונעשה גם מהם פוסטרים," אני אומרת לה. פתאום אני מרגישה בטוחה שהיא תתחיל לעבוד פה איתי.

"אני כל כך מתרגשת," היא אומרת, "אני ממש יכולה לדמיין את המקום שוקק חיים."

אני נדבקת בהתרגשות שלה.

אני ניגשת ומפעילה את הנייד שלי, מתחברת למסך הגדול שתלוי מעל החלון ומתחילה לרקוד. נטלי מצטרפת אליי.

אחרי שעה ארוכה שאנחנו רוקדות אני קולטת שמייפל עומדת ומצלמת אותנו.

"תראי אותך. את ממש רוקדת את הצלילים," אני אומרת לנטלי.

"אני מרגישה שהגעתי הביתה. אחרי שנים רבות שתרגול ללא הפסקה, סוף סוף אני מרגישה את המוסיקה בתוכי," היא עונה לי, "את לא יודעת, אבל את הצלת את חיי."

"את לא יודעת כמה משמח אותי שהצטרפת אליי. את נותנת לי הרבה כח להגשים את החלום."

"את חושבת שאת מוכנה?" שואלת אותי מייפל.

"כן," אני עונה לה.

"שאתקשר לאירלנד?" היא שואלת.

אירלנד

בחיי כתחקרנית בתחנת הטלוויזיה הגיעו לידי סיפורים מאד מעניינים. אני מודה שמעולם לא התרגשתי לערוך כתבה כמו זאת שאני עומדת לערוך.

אני מזמינה את הצלם שלי, התאורן והמאפרת שלי להגיע לסטודיו חולמת צלילים.

מייפל שיתפה אותי בחדשות כשרכשה את המבנה, אבל עדיין לא ביקרתי בו.

למרות שאני מכירה את מייפל טוב אני נדהמת כשאני נכנסת לבניין. כבר מהכניסה לחניה אני רואה את הנגיעות המיוחדות של מייפל שחשבה על כל פרט.

אני מבקשת מהצלם שיצלם את שער הכניסה.

המבנה מחולק לשניים. החלק השמאלי שייך לסטודיו לריקוד. האור בוקע מבעד חלונות הגדולים, מצביע על החיים השוקקים בו.

החלק הימני שונה ממנו בתכלית. החלונות מכוסים בוילונות שמסתירים את הנעשה בתוכו. אלומת אור בודדה בוקעת ממנו מעידה שגם בו יש פעילות. אני מביטה על השלט שמודבק על החלון.

סטודיו סקיי, כי השמים הם הגבול

אני תוהה מתי תאפשר לי מייפל להיכנס אליו.

*

"אני רוצה להכיר לך את סקיי," אמרה מייפל, "את יודעת שאיש לא פגש בה וכולם סקרנים לדעת מיהי. את מבינה שזה צריך להיות בתנאים שלה, כשהיא תהיה מוכנה לכך."

"אני אמתין בסבלנות," אמרתי לה, "למרות שאת יודעת שאין לי."

"אני מבטיחה לך שאת תקבלי את החשיפה שלה באופן בלעדי," היא ענתה לי.

המחשבות האלה מתרוצצות במוחי כעת כשאני עומדת מול הציור המדהים של סקיי.

*

אני ניגשת לאינטרקום בכניסה ולוחצת עליו.

"זאת אירלנד," אני אומרת.

"אני כבר באה," אני שומעת את קולה של יסמין.

אני מרגישה את ההתרגשות גואה בי.

יסמין פותחת לי את הדלת. היא לובשת בגד בלט לבן ומעליו חצאית שקופה לבנה. היא נראית כמו פיה קסומה.

אני מסמנת לצלם שיתחיל לצלם.

אני המומה מיופיו של הסטודיו. מעולם לא ראיתי סטודיו לריקוד כזה יפה.

"מה את אומרת עליה?" אומרת לי בשקט יסמין, "מייפל מוכשרת בטירוף. זה לא יאומן מה שהיא עשתה מהאולם הריק הזה. היית צריכה לראות אותו ביום שבאנו לראות אותו לראשונה."

זאת הפעם הראשונה שאני רואה עבודה של מייפל. אני מלאת הערצה אליה.

אני מסמנת לצלם שיפסיק לצלם.

"איפה היא?" אני שואלת.

"היא כעת באמצע עבודת עריכה של מצגת.  אני אשלח לה הודעה שאת כאן," היא אומרת לי.

אני מתפלאת לראות שפרט ליסמין נמצאת כאן עוד רקדנית שמעבירה כבר שעור מול קבוצה קטנה של נערות צעירות.

"אני מאשרת לך לצלם מה שאת רוצה," אומרת יסמין וחוזרת לעמוד מול הכיתה.

אני מסמנת לצלם להתחיל לצלם שוב.

"מה עם האיפור?" שואלת המאפרת.

"אני חושבת שאין צורך," אני אומרת ורואה שאיש התאורה כבר מתמקם מול כיתת הלימוד.

"אני מבקשת שתקשיבו למוסיקה בעיניים עצומות, תתנו לה לטייל בתוך גופכם. רק אז כשתרגשנה אותה ממש תתחלנה לרקוד איך שאתן מרגישות אותה."

"נטלי, יש מישהו בדלת תמשיכי את," אומרת יסמין וממהרת לדלת.

היא חוזרת עם אימא והבן שלה.

"כפי שאת רואה כולן כאן בנות, אבל אתם מוזמנים להתרשם מהשיעור ולראות אם הוא מתאים לכם," אומרת יסמין.

"לא ידעתי שהסטודיו נפתח," היא אומרת.

"האמת היא שהשמועה עברה מפה לאוזן ותוך שעות ספורות התארגנה הכיתה הזאת.

כפי שאת רואה יש כאן היום צוות של טלוויזיה שעורכת עלינו כתבה," אומרת יסמין.

"אני לא מאמינה," אומרת האם בהתרגשות, "אירלנד מורל פה. איזה כבוד."

"ברשותך אני אחזור לשעור," אומרת יסמין.

"אני רוצה להצטרף," אני שומעת את הבן אומר לאימו.

הוא ממהר לפשוט את בגדיו ומצטרף לשיעור.

יסמין נדה בראשה וממשיכה ללמד.

*

עברו שעתיים

השיעור כבר הסתיים והסטודיו שוב ריק.

"מייפל הציעה לך להתשמש בסטודיו שלה כדי לערוך את הכתבה," אומרת לי יסמין.

אני מופתעת, למרות שאני לא אמורה להיות, שכן אני לא יודעת מה בדיוק קורה מאחורי הדלת הסגורה של סטודיו סקיי.

יסמין נפרדת מנטלי והן קובעות לדבר בבוקר. "מאד נהניתי לעבוד איתך. נדבר בבוקר על הכל,"אומרת יסמין.

היא מכבה את האורות בסטודיו ואנחנו פונות לסטודיו בו נמצאת מייפל.

אני משחררת את המאפרת והתאורן ונשארת רק עם הצלם.

"זה אנחנו," אומרת יסמין לאינטרקום.

"אני באה," נשמע קולה של מייפל שניגשת לפתוח את הדלת עבורינו.

אני לא נושמת. התמונות על הקירות מעתיקות את נשמתי. "איזה כשרון אדיר," אני לוחשת למייפל, "אני חייבת להכיר את האישה הזאת."

משהו בפניה של מייפל משתנה והיא מסיטה את מבטה ממני. אני תוהה אם אמרתי משהו שפגע בה.

"את בסדר קוקי?" אני שואלת מייד.

"בטח, אני מתרגשת להראות לך את המקום," היא אומרת לי. למה אני חושבת שיש משהו מעבר לזה?

היא מובילה אותנו לגרם מדרגות קטן שמוביל לקומה העליונה.

אנחנו מגיעים לאולם גדול בו יש שורה של מסכים על הקיר וארבע שולחנות עריכה דומים לאלה שיש לנו בתחנה.

"מה קורה פה?" אני שואלת את מייפל.

"זה הסטודיו לעיצוב שלנו. אני עובדת על מצגת לעיצוב של מועדון השחקים.

אית'ן יפעיל עבורכם את אחת מתחנות העריכה. אני מניחה שתמצאי פה כל מה שאת צריכה כדי לערוך את הכתבה.

אני אעבוד על המצגת בלי קול כך שהיא לא תפריע לך.

זה יאפשר ליסמין לצפות בחומרים המצולמים ולאשר לך אותם."

בעוד אית'ן מסביר לצלם איך להיכנס למערכת אני נשארת לדבר עם מייפל.

"אנחנו מכירות שנים וזאת הפעם הראשונה שאני רואה במו עיניי את היצירה שלך," אני אומרת לה.

"למה את מתכוונת?" היא מקמטת את מצחה.

"עיצוב הסטודיו של יסמין, וגם הגלריה והסטודיו כאן.

עיצוב פנים תמיד מתקשר לי לעיצוב בתים. אף פעם לא חשבתי על האופן בו מקומות כאלה מעוצבים,' אני מסבירה לה.

"זה נכון שיש מעצבים שמתמחים בתחום צר אחד בלבד. אפילו בעיצוב בתים יש כאלה שמתמחים רק בחדרי ילדים למשל.

בעיקרון בחרתי לעצב שטחים מסחריים, כמו בנייני משרדים. דווקא בגלל שזה פחות פופולרי זה מאתגר יותר בעיניי.

המקום הזה הוא הדובדבן שבקצפת. יש לי נגיעה מאד אישית למקום הזה ועפתי עם הדימיון."

"התוצאה ממש מדהימה בעיניי," אני אומרת לה.

"זה מרגש אותי לשמוע שאת אומרת את זה. פרט לפרס שמוענק לי כל שנה, אני לא מרבה לשמוע הכרה בכשרון שלי.

אחרי שנים לא מעטות לצידו של לירוי בהן זלזל ביכולת שלי, אני מודה שאני זקוקה לשמוע שאני טובה," אומרת מייפל, "אנשים נוטים לחשוב שזה מובן מאליו, ואין צורך לאמר זאת. אני בטוחה שכל מעצב זקוק לשמוע שעשה עבודה טובה.

זה נכון שאני מתפרנסת מזה, אבל אני זקוקה גם לתמורה לנשמה."

אני עומדת מולה ומתקשה לשמוע את המילים החשופות שלה. מייפל תמיד נראית חזקה, והיום היא מראה לי צד מאד רגיש שלה.

אני יודעת שיש בה רגישות גדולה. היא קשובה לאחרים, תמיד מקפידה לאמר להם מילים מעודדות. איך זה שמעולם לא חשבתי כמה היא זקוקה להן גם?

"אני שמחה שזכיתי לראות אותך היום באור אחר. נדמה לי כאילו לא הבנתי כל הזמן מה את באמת עושה. הפכת את המקום הזה, גם את חולמת צלילים וגם את סטודיו סקיי, למקום שמרגיש כאילו פוזרה בו אבקת קסמים. את מוכשרת בטרוף ואני כל כך גאה בך," אני אומרת לה.

"המילים שלך יקרות לי מאד," היא עונה לי.

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

"אני כל כך מזדהה עם המילים של אירלנד," אני מצטרפת לשיחה, "זה מדהים איך אנחנו קשורות כל כך אחת לשניה ויודעות במה עוסקת כל אחת, ובעצם לא ממש נגענו בזה, לא הבנו באמת מה המשמעות של העבודה של כל אחת מאתנו."

"אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הכתבה עלייך," אומרת לי מייפל.

היא שוב מסתגרת בעצמה, מפנה את הזרקור ממנה שוב אליי.

"אני כל כך מתרגשת לראות את הכתבה.  בקרוב יראו כולם את חלומי מתגשם," אני אומרת וחיוך של אושר מסתמן על פניי.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם