חולמת צלילים (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 38 – התרגשות של התחלה

on
דצמבר 15, 2022
סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט

אני יודע שיסמין קראה את ההודעה. היא בוחרת בינתיים שלא לענות, אם כי אני רואה את החיוך על פניה. היא בהחלט מתרגשת מהצעד שאני עושה לקראתה.

אני מחליט לא ללחוץ עליה.

כיוון שהפניה שלי אליה היא דרך הרשת החברתית, אני משאיר את החשבון שלי פתוח למקרה שהיא תכתוב.

רק בבוקר היא עונה. הפעם בהודעת ווצאפ.

יסמין דהרמה:

אני מוצאת את עצמי מושיטה יד לכתוב לך אבל מהססת.

קשה לי עם זה שאתה חושב שאני ממציאה דברים.

אתה מוזמן לשאול אותי מה שאתה רוצה. אני אענה על כל שאלה בכנות.

עד אז אני שומרת על הלב שלי, על הרגשות שלי כלפיך, ואתה יודע מה אני מרגישה.

וכן, אני מתגעגעת אליך. הרבה.

אני עונה לה מייד. הפעם ישירות לווצאפ.

סקוט וינסטון:

אני מניח שאת יודעת שהגעתי למשחק רק בשבילך, כדי למצוא את הדרך אלייך.

אני מודה שאני מבולבל מכל מה שקורה לך.  אני רוצה להקשיב למה שאת מוכנה לספר לי.

הרגשות שלי כלפייך מעולם לא גוועו. האש בוערת בי כל הזמן.

אני מבין שזה לא היה הזמן הנכון בשבילך ומקווה שכעת זמננו הגיע.

יסמין דהרמה:

אני מניחה שאתה יודע, שכן זה היה בחדשות, שאני עומדת לפתוח סטודיו משלי.

הוא כעת בשיפוצים ולוח הזמנים שלי גמיש. כשתרצה אתה מוזמן להתקשר.

אני מתקשר אליה מייד.

"כשארצה?" אני שואל,"יש לך בכלל ספק? אני רוצה כל הזמן."

"אני יודעת שנטעתי בך חוסר בטחון.  בחלומות הכי וורודים שלי לא יכולתי לדמיין שהוריי לא רק שיתפייסו, אלא ישובו לאהוב אחד את השנייה כמו פעם.

אימי פתחה את ליבה ודיברה איתנו על הכל. על מחלת אימה, ועל כך שהיא עצמה הייתה חולה ועברה ניתוח שהשאיר אותה ללא יכולת ללדת עוד ילדים, מה שמעולם לא סיפרה לאבי כי פחדה שיעזוב אותה.

חייה היו כל כך שונים ממה שדמיינו. בעוד שחשבנו שהיא מטיילת בהודו, היא עברה טיפולים קשים.

שקר גרר שקר, עד שהכל הסתבך.

אני רוצה שתדע שמה שאני מרגישה כלפייך אין לו קשר למצבך הכלכלי. זה מאד חשוב לי שתדע. אני לא רוצה שזה יעמוד בינינו.

נכון שאני לא יכולה לאפשר לעצמי כל דבר, כמו למשל לקנות את הבניין בו ממוקם הסטודיו, אבל אין זה אומר שאני מחפשת בך תמיכה כלכלית, אלא חברות אמיתית."

"אני רוצה לעזור, ומוכן לתמוך בך בכל מה שאת צריכה. יש לי די והותר כדי שלא יהיו לך דאגות כלכליות.

אני יודע שהקמת עסק כרוכה בהוצאה כספי. לא קטנה," אני אומר לה.

" זכיתי בחברה כמו מייפל שלעולם לא תתן לי ליפול, גם אם זה כרוך בוויתורים מצידה. ברגע זה אני גרה אצלה," היא משתפת אותי, "כשאסיים את הקמת הסטודיו אתפנה לחפש דירה, אם כי היא לא מאיצה בי לעזוב."

"הייתי רוצה שתשקלי לעבור לגור איתי," אני אומר לה.

היא שותקת.

"יסמין?" אני תוהה האם היא עדיין על הקו.

"זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע," היא עונה לי לאחר שתיקה ממושכת, "אני חושבת שעדיף שנמשיך לדבר על כך פנים מול פנים."

"את יודעת שגם אני בראשית דרכי עם החברה החדשה שלי. אני שוקל את צעדיי כעת.

אני לא רוצה להשתמש בקשרים שקשרתי בעבר כדי שלא יהיה פתח לניגוד אינטרסים.

בואי לא נלך סחור סחור. אני יודע שהעבודה האחרונה שעשיתי היא בין היתר עבור הסטודיו שלך," אני אומר לה.

"אם כך אתה יודע גם שהסטודיו לא בבעלותי אלא אני שם בשכירות," היא ממהרת להגן על עצמה.

"אני יודע. לרגע לא רמזתי שהוא שלך," אני עונה לה , "אני מאמין לך, אחרת לא הייתי ממשיך לדבר איתך."

"אתה יודע שאני מדענית שעבדה במחקר. כל זה חדש לי. אני מודה שאני חוששת, למרות שמייפל בטוחה שאני אצליח בגדול.

היא בדיוק שלחה לי הודעה שהיא מבקשת להפגש איתי בסטודיו. יש לה כמה רעיונות שהיא רוצה לשתף אותי בהם."

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

אני רוצה לשאול אותו אם הוא רוצה להפגש מאוחר יותר אבל הוא מקדים אותי.

"תני לי את הכתובת שלך ואבוא לאסוף אותך," הוא אומר לי.

"אני לא מבינה," אני אומרת לו מבולבלת

"אמרת שאת צריכה לנסוע לסטודיו. ניסע לשם יחד," הוא מסביר לי.

הלב שלי משתולל משמחה.

"אני במונטגומרי הייטס. אתה מכיר את הבניין?" אני שואלת.

"ברור," הוא צוחק, "בתור מהנדס אורבני של העיר ניו יורק אני מכיר כל פינה בה."

רבע שעה אחרי אני יורדת לקומת הלובי ורואה את סקוט עומד שלוב ידיים ונשען על המרצדס היפה שלו. העיניים שלו מקובעות בדלת היציאה של הבניין.

הוא מזדקף כשהוא רואה אותי יוצאת וממהר להושיט לי יד בזמן שאני יורדת במדרגות. רק כאשר אנחנו נמצאים ליד הרכב הוא מאמץ אותי אליו לחיבוק, ומטביע על שפתיי נשיקה ארוכה. "סוף סוף," הוא אומר בחיוך.

כל הנסיעה הוא אוחז בידי. אני מוצפת רגש כלפיו, ומתקשה להאמין איך באחת צומצם הפער בינינו.

רק כאשר הוא פונה לכיוון החניה הוא עוזב את ידי.

אני מסתכלת משתהה על השינוי שחל בכניסה לחניה.  שני שלטים, אחד מימין והשני משמאל מקבלים את פנינו – סקיי סטודיו לעיצוב וחולמת צלילים.

"החלום שלך עומד להתגשם," אומר סקוט שמבחין בהתרגשות שלי.

"את השלט הזה אני עיצבתי," אני משתפת אותו, "ועדיין כשאני רואה אותו כאן לנגד עיניי אני מרגישה שאני חולמת."

 אנחנו נכנסים מבעד לדלת הכניסה שפתוחה כעת לרווחה כאשר חברת ההובלה מכניסה את הרהיטים אחד אחרי השני, ומניחה אותם במקום לפי הוראות של מייפל.

אני נכנסת בחרדת קודש לסטודיו החדש שלי ונדהמת לראות שהוא צבוע כולו.

"באת בזמן," קוראת לעברי מייפל שלבושה בסרבל עבודה מלא בכתמי צבע, שמקשטים גם את שיערה האסוף לזנב סוס קופצני.

"אנחנו עומדים להתקין את המראות ואת הבר לרקדניות שלך לאורכן," היא אומרת, "רציתי לקבל את אישורך למקום בו בחרתי עבורן. לדעתי הטוב ביותר הוא לשים אותן…" ואז היא משתתקת כשהיא מבחינה בסקוט.

"שלום סקוט," היא אומרת לו ומביטה בו בסקרנות.

"הוא יודע," אני אומרת לה.

"מה הוא יודע?" היא מקמטת את מצחה.

"שזה הסטודיו שלי," אני עונה לה.

"ומה אתה חושב על כך?" היא שואלת אותו. אני רואה שיש מבט של הקלה על פניה.

"אני חושב שהיא תצליח בגדול," הוא עונה לה בחיוך.

"נכון? את שומעת ג'סי, לא רק אני חושב כך," היא אומרת מרוצה.

"מייפל, למה יש פתח בקיר, הוא לא היה כאן אם אינני טועה," אני אומרת ובוחנת את הקיר.

"בדיוק על זה רציתי לדבר איתך," היא אומרת.

"אני זוכרת שכשלמדתי לרקוד היינו רוכשות את התלבושות מהסטודיו. עשיתי כמה טלפונים והישגתי לך עסקאות מאד משתלמות של בגדי ונעלי ריקוד. חשבתי שזה מקום מושלם לתצוגה שלהם," היא אומרת לי.

"יש משהו שאת לא חושבת עליו?" היא בהחלט מפתיעה אותי.

"התקופה הראשונה היא לא פשוטה. יש הרבה הוצאות ואת צריכה להיות יצירתית. חשבתי שזה יהיה פתרון טוב," היא אומרת.

לא עובר זמן רב והמראות כבר מקובעות על הקיר ואחריהן הבר.

אם חשבתי שזה הכל, מה שקורה כעת הוא משהו שלא יכולתי לדמיין בחלומות הטובים ביותר שלי.

הנייד של מייפל מצלצל. "היי," היא עונה וחיוך גדול מתפשט על פנייה, "אנחנו פה בסטודיו, אתה בא?"

אני תוהה מי זה שגורם למייפל כל כך להתרגש.

היא ניגשת לחלון ומציצה בעדו חסרת סבלנות.

"אין לי מושג למי היא מחכה," אני לוחשת לסקוט, "יש לי הרגשה שמשהו גדול עומד לקרות. לא ראיתי אותה מתרגשת כך הרבה זמן."

"מעניין מי זה," הוא ממלמל.

אין מופתעת ממני כשאני רואה את הג'יפ השחור של אבא גולש לעבר החניה, הוא חוזר להביט על השלט וחיוך גדול מתפשט על פניו.

אני לגמרי שוכחת שסקוט לא מכיר אותו וגם הוא עוקב אחרי אבא בסקרנות. מייפל יוצאת לקראתו והוא אוסף אותה לחיבוק אבהי, מה שנמנע לעשות מרגע שאימי חזרה.

אני מבולבלת. האם קורה פה משהו שנסתר ממני? אני מרגישה שאני לא נושמת.

הם נשארים לדבר בחוץ. אבא מושיט יד לשיער הצבוע של מייפל ונוגע בו. הוא אומר לה משהו ושניהם מתגלגלים מצחוק.

אני לא יכולה להתיק את מבטי מהם. הם מדברים בהתרגשות גדולה ואני חושבת לעצמי אם היא שכחה שאני פה. החלון הגדול עדיין לא מכוסה בצאלונים והכל גלוי לעיניי.

ואז מגיעה משאית גדולה ושניהם ממהרים אליה. היא נעצרת והנהג יוצא ופותח את הדלת. מייפל נבלעת בתוכה לרגע וקופצת ממנה כשעל פניה חיוך גדול.

שניהם עוזבים את המשאית ונכנסים לסטודיו.

"את לא מבינה איזה הפתעה מחכה לך," אומרת מייפל בפנים נוצצות.

נהג המשאית נכנס לבניין, בודק את הדלתות ונכנס לסטודיו.

"מה דעתך?" היא שואלת אותו ומצביעה על הפינה.

"מושלם," הוא עונה לה ויוצא.

רק אז אבא ניגש אליי. העיניים שלו נוצצות מהתרגשות. "ילדה שלי," הוא אומר ואוסף אותי לחיבוק, "הסטודיו נראה כמעט מושלם."

"כמעט?" היא שואלת. אני סקרנית מה יש לו לאמר.

"חכי בסבלנות," הוא אומר לי מרים עיניו למייפל וקורץ לה.

"מה שניכם זוממים?" אני שואלת בטון נעלב.

פתאום אני נזכרת שלא הצגתי את סקוט בפני אבא.

"תכיר את סקוט, החבר שלי,"  אני אומרת לאבא, "זה אבא שלי פרופסור קלייטון דהרמה שעד לרגע זה אני לא יודעת מה הוא זומם."

המובילים נכנסים עם תיבה גבוהה המונחת על משטח עם גלגלים, ומכוסה בד שחור.

הם מניחים אותה בפינה. אחד המובילים יוצא לרגע וחוזר עם קופסה נוספת.

"את יודעת שכל סטודיו שמכבד את עצמו צריך שיהיה בו פסנתר," אומר אבא בזמן שהמובילים מרכיבים את רגלי הפסנתר ומעמידים אותו בפינה עליה הצביעה מייפל.

"אני מקווה שאת לא כועסת עליי. רציתי להפתיע אותך ושיתפתי את מייפל בהתלבטות שלי לגבי איזה פסנתר לקנות," אומר אבא.

"אני לא מאמינה שהסתרת דבר כזה ממני," אני נוזפת במייפל בחיבה.

"אני האחרונה שרוצה להסתבך עם הדיקן למדעים. אולי יום אחד עוד אחזור לאקדמיה, וחשוב לי לשמור איתו על קשרים טובים," היא עונה לי ברצינות תהומית.

"אני לא יכולה להעלות על דעתי שאת יכולה לעשות משהו שיכעיס את אבא שלי," אני עונה לה.

"תהני מהצלילים ג'סי. היה נעים לראותך סקוט," אומרת מייפל וממהרת לעזוב את המקום.

אני מביטה אחריה. "אמרתי משהו?" אני תולה מבט שואל באבא.

"היא כנראה הייתה צריכה ללכת," הוא מושך בכתפיו.

"יש משהו שאתה לא אומר לי?" אני לא מרפה.

"ילדה שלי,  למה את לא יכולה לקבל את הטוב שעוטף אותך. למייפל יש עוד הרבה עבודה. היא הבטיחה לך שתסדר קודם כל את הסטודיו שלך.

את יודעת שיש לה התחייבות לסקיי שעל הסטודיו שלה היא עובדת גם," מרגיע אותי אבא.

האם אני באמת רגועה? האם עשיתי טעות שהבאתי את סקוט לכאן?

אבא מבחין במצוקה שלי. "ילדה שלי הכל בסדר. אם את לא שקטה תלכי לסטודיו השני. אני בטוח שתראי אותה בשיא הפעילות."

אני מחליטה לעשות כדבריו. "תחכה לי פה?" אני שואלת את סקוט בשקט.

"כולי שלך," הוא עונה לי ושולח יד ללטף את פניי.

אני נכנסת בחרדת קודש לסטודיו בו נמצאת מייפל.

"הציור הזה הוא הציור המרכזי של סקיי, הוא כרטיס הביקור שלה. אני מבקשת שתחתיו ירשם לא למכירה," היא אומרת לסופי המעצבת הגרפית.

"לגבי האחרים כתבתי לך מתחת לכל ציור מה היא מבקשת שיכתב. באף אחד אין לציין מחיר. יש לה שיטת מכירה מיוחדת ואני לא נכנסת לזה.

"כשתסיימו לצבוע רוי,  ואפשר יהיה להתחיל לתלות את התמונות אביא לך את המיקום של כל אחת.

הייתי עסוקה עם חולמת צלילים ולא סיכמנו לגבי האופן בו נתלה את התמונות. מה דעתך?"

"את לא חושבת שצריך לשאול את סקיי?" שואל רוי.

"היא נתנה לי יד חופשית בקשר לעיצוב, ובכל זאת אני אביא לאישורה כל דבר שנחליט," היא אומרת לו.

היא מבחינה בי וממהרת אליי. "הכל בסדר ג'סי?" היא שואלת בדאגה.

"את כועסת עליי?" אני שואלת אותה בהיסוס.

"מאיפה זה בא?" היא עונה לי מופתעת, "איזו סיבה בעולם יש לי לכעוס עלייך?"

"בגללי את מתעכבת," אני עונה.

"מה? זאת הייתה בחירה שלי לסיים קודם את הסטודיו שלך. זאת עומדת להיות הגלריה של סקיי. לא דחוף לה לפתוח אותה," היא אומרת לי.

"מבטיחה?" אני שואלת.

היא אוחזת בידי ומובילה אותי לשבת על ספת העור הלבנה הצמודה לחלון הגדול.

"כשאת רוקמת חלום, מתעוררים בך הפרפרים ובועטים בך חסרי סבלנות. את יודעת מה את רוצה וכבר לא יכולה לחכות שזה יקרה.

מה שקורה הוא שאחרי שאת מגשימה לעצמך את החלום, הוא הופך למציאות חייך, ואז מתעוררים שדי הפחד, וחוסר הוודאות של מה יהיה.

זה כמו אישה שמחכה תשעה חודשים ללדת את תינוקה. ההתרגשות נבנית בה ככל שהזמן מתקרב, וכמה ימים אחרי הלידה מתחילה העייפות להשתלט עליה, והחששות איך היא תסתדר, ויש נפילת אנרגיה.

את תהיי בסדר. אין לך מושג כמה אנשים מחכים שתפתחי את הסטודיו שלך. יש לך כאן צוות שילווה אותך בפרסום ככל שידרש," אומרת מייפל.

"ולמה סקיי מוכנה לעשות את כל זה עבורי?" אני לא מרפה.

"בקשר לסקיי, היא עושה זאת עבורי. היא יודעת כמה את חשובה לי.

למעשה חוץ מאולם התצוגה היפה הזה היא לא צריכה יותר. הבנין הזה הוא השקעה עבורה.

אנחנו מצידנו נישא בהוצאות האחזקה השוטפת שלו, כך שכולנו נרוויח מכך," היא מרגיעה אותי.

"את כועסת שהבאתי לכאן את סקוט?" היא שואלת, "הוא כבר הבין שזה הסטודיו שלי, לא היה טעם שאכחיש," אני חייבת להיות בטוחה שהכל בסדר בינינו.

"אני מאושרת לראות אתכם יחד. אפשר לראות במפגשי משחקי הבקבוק שאתם מעוניינים אחד בשניה, כך שלא הופתעתי," היא אומרת בחיוך מרגיע.

"אין ספק שדן כולו מרוכז בך," יש לי צורך לאמר לה.

"דן הוא הבוס שלי, ואתה טועה לחשוב שהוא מעוניין בי אישית. אולי הוא סקרן לשמוע את דעתי, אבל לא יותר מזה. אני מבטיחה לך," היא אומרת בטון חסר רגש.

"את כל כך טובה בלראות דברים. איך את לא רואה כשמדובר בך?"

"בואי נשאיר את הדיונים הפילוסופיים לזמן אחר. רוי ואני באמצע שיחה," היא אומרת, "וסקוט מחכה לך."

"איך את יודעת לסובב אותי על האצבע הקטנה שלך," אני אומרת.

"גם אני אוהבת אותך," היא אומרת ובכך מסיימת את השיחה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם